דיאלוג בחשיכה.

אני מפחדת ליפול. מפחדת מן המדרון החלקלק שאני מכירה כה היטיב. אין בו רחמים. הוא נותן לך להתגלגל עד שאת מגלה עוד חלק רקוב בסופו. חלק שלא הכרת. כאב חדש. געגוע ישן. זה מתחיל בכמיהה ובחשק, מתקדם להשמת ידיים על הדבר הראשון שאני רואה ונגמר בהתבוססות בדם. שלי. הגוף זוכר את עוצמת הכאב, אך מייצר גם את הכמיהה. הוא יודע שאסור לו, יודע שיכאב, מי יודע כמה זמן. החזרות השונות של אותו מסלול חיים תעתעו בי וגרמו לי לחשוב שאין בחירה. שברגע שהוא לכד אותי ברשתו, אינני יכולה להתיר את החוטים באותו הרגע. הוא תעתע בי הרבה זמן, גרם לי לחכות במלכודת, להתבוסס בדם. מתוך הרגל הייתי נשארת שם, כמו משלימה עם הדבר, נותנת לעצבות לחלחל אל תוכי. עיוורת. כבר הרבה מאוד זמן שיש לי את הסכין שמתירה את הסבכים. והפעם. כמה זמן ייקח לי להבחין בה? הינני כאן. כבר חכמה יותר. יודעת על התעתוע. יודעת שהוא מתקיים בי עכשיו. יודעת שהוא לוחש לי שברגע שנפלתי תגיע צלילה עמוקה ותקופה ארוכה במעמקים החשוכים. הגוף שלי מגיב כמו בעבר, אבל הנשמה אומרת אחרת. הנשמה אומרת את יכולה. הנשמה אומרת יש לך בחירה. בחרת אתמול ושלשום וימים ספורים לפני כן. הבחירה היא הרגע. אל תחשבי על המחר. ואני מרגישה כבדות רובצת עליי. לא יודעת למי להאמין. להאמין לגוף? להאמין לנשמה? להרפות ידיי כי נגמר כבר? או להחזיק חזק ותחושת השעבוד תחלוף. יש לך בחירה. אני מנסה להגיד לעצמי שוב ושוב ושוב. וכבר אומרת בדמעות. אני מבקשת ממך בורא עולם, תעזור לי. תעזור לי להרגיש גדולה. לא אותה ילדה מפוחדת כמו פעם. השעון מתקתק ואני מאבדת את זה. חסרת שקט. להיות או לחדול. להאמין או להתפרק. המוות קורץ לי. כאילו אני ידידה קרובה שלו אבל שנינו יודעים כמה אני לא רוצה בקרבתו, בשליטתו עליי. היחסים הלא בריאים שלנו לא היו יחסים. אני לא רוצה יותר. דיי! אבל הוא מתבונן בי, ובמבטו מנסה להחליש אותי. תראי כמה את עלובה. תראי כמה את נזקקת. תראי כמה את לא יכולה בלעדיי ואל תשכחי למי את שייכת. אני רוצה לבכות. לא לך! הניצחונות שלי עוברים ושבים במוחי אבל מבטו מתחדד ותופס אותי. אני רועדת. אני נחנקת. שנייה מלרוץ אל זרועותיו ההרסניות. אבל אני נשארת במקום. הכוחות שנאגרו בי מסרבים לי לעזוב ידיים. את יכולה. את יכולה. ואני יודעת שהמלחמה בראש. לא לתת לא לנצח אותי. בראש. לא להאמין לו כשהוא מנסה להגיד לי כמה קטנה אני, שמקומי אצלו. ואני מנסה להרים את הראש מעל המים. זה רק בדמיון. אני זקוקה למראה. מראה כזאת שתזכיר לי כמה גדלתי. כמה אני חזקה. זקוקה לצבא אנשים. זקוקה לך בורא עולם שתושיע אותי. תעזור לי לנשום עד שכוחו יעלם וכבר לא אאמין בו. עד שניפגש בפעם הבאה, ובזאת שאחריה. ובכל פעם צבעו יהיה דהוי יותר, חלש יותר. עד שיעלם ואגיש את כבלי הברזל מותרים ממני. ואגאל. והתחושה תהיה כמו מים. צלולה כל כך כי לקחתי חלק בתהליך. עד שאגאל. ועד אז יש עוד הרבה גאולות לפני. אנא א-ל נא הושע נא לה. תעזור לי לבחור עכשיו, בכל רגע. תעזור לי לנשום. לבחור נכון.