הנה באה השמש- פרק 14: צריך לדעת לנצל הזדמנויות

שימו לב קוראים יקרים!
הפעם, בונוס של שני פרקים, אל תפספסו את פרק 15 שעולה מיד אחרי פרק 14.
קריאה נעימה!
_________________________________________________

מלצרית בלונדינית גבוהה, מפזזת בין השולחנות, מגישה משקאות, חטיפים וכריכים לכל דורג בקצב מסחרר.
סאן ושרה יושבים בבר, זה מול זה.
הוא אומנם שם פיזית, אבל מנטלית, הוא לא שם.
הראש שלו נשאר מחוץ לבר, על המדרכה , ממש בנקודה שבה קלט את אוולינה ואיידן צועדים יחד.
הוא מנסה להתרכז בשרה ובמה שהיא אומרת אבל לעזעזל, זה כל כך קשה.
בכל פעם שהוא מביט בשרה, הוא לא מצליח למקד את תשומת הלב שלו בה כי המחשבות שלו נודדות הישר בחזרה אל אוולינה.
ואז מחשבה רודפת מחשבה.
"הלוואי שהייתי יכול לחזור אחורה בזמן." מתגנבת מחשבה ראשונה.
הוא מביט בשרה, כלפי חוץ, אף אחד לא יכול לנחש מה מתחולל בתוכו, זו מיומנות שסיגל לעצמו מאז שהיה קטן, כדי לא להדאיג ולא להראות חלש. הוא כל כך מצוין בזה, שעכשיו זה קורה בקלות.
שרה לא קולטת בכלל שהוא לא מקשיב לכל מה שהיא אומרת, היא ממשיכה לפטפט.
"הלוואי שלא הייתי מנשק אותה." מתגנבת מחשבה שנייה.
"אם לא הייתי מנשק אותה, איידן לא היה חוזר." מהדהדת מחשבה נוספת.
שרה מספרת לו על הכלב שלה, הוא מזייף התעניינות ובנתיים, מתחת לשולחן הוא מאגרף את היד שלו, מרגיש קצר רוח פתאום.
לפתע, פרץ של תסכול שוטף אותו.
מתחשק לו פתאום להפוך את השולחן מולו, או להכות במשהו, העיקר לשחרר את האנרגיה הזו שמחפשת שחרור.
הוא פולט אנחה שקטה, כמעט בלי לשים לב.
"סאן?" שאולת שרה. "הכל בסדר?"
הוא מהנהן בזריזות, מחייך אליה את החיוך הממיס שלו, בדיוק כמו שהוא יודע לעשות.
היא רואה בזה סימן לכך שהיא יכולה להמשיך לדבר, ומספרת לו על הלימודים בבית הספר לוטרינריה ועל החברים שלה בבוסטון.

הוא שוב נודד.

לפני שנסע הביתה לחג, הוא היה כל כך בטוח במה שהוא הולך לעשות כשיחזור. הוא היה בטוח שכשיחזור, ידבר עם אוולינה.
הוא לא ידע מה בדיוק הוא הולך להגיד לה ואיך, אבל הוא ידע לאן יקח אותה, הוא תכנן לקחת אותה אל פארק ברוקלין ברידג'.
זה המקום הכי אהוב עליו בניו יורק, הוא חשב שגם אוולינה תאהב את זה.
הוא מתאפק לא לשחרר עוד אנחה, מתאפק גם לא להעיף מבט בשעון היד שלו.
נדמה לו שהזמן לא זז.
הוא מעביר אצבעות בתוך השיער שלו, מושך אותו לאחור תוך כדי שהוא מביט בשרה.
הגוף שלו מעקצץ ומשניה לשניה, הוא נעשה יותר ויותר קצר רוח.
הוא רוצה ללכת הביתה, אבל הוא גם יודע שזה יהיה גס רוח מצידו ללכת כל מהר, אפילו לא עברה חצי שעה.
"סאן?" שואלת פתאום שרה, וכשהוא שומע אותה קוראת בשמו, הוא מתנער לרגע מהמחשבות שלו.
הוא מביט בה.
"אתה מתנהג ממש מוזר מאז שנכנסנו לבר." היא אומרת, משחקת עם כוס המשקה שלה. "הכל בסדר?" היא שואלת, בפעם המיליון.
הוא רוצה להגיד שלא, הוא רוצה להגיד שהכל ממש לא בסדר כי הוא ראה את הבחורה שהוא מחבב עם האקס שלה אבל הוא לא עושה את זה.
"אני קצת עייף, זה הכל." הוא שומע את עצמו אומר.
אם זה לא היה כל כך מביך, הוא אולי היה מספר לה, הוא היה מספר לה רק כי זה היה מוריד את זה מהלב שלו אבל אין שום סיכוי שיספר לה, זה מעורר רחמים מדי והוא שונא רחמים.
חצי שעה אחר כך, כשהם נפרדים מחוץ לבר, סאן מרגיש צורך להתנצל על ההתנהגות שלו.
שרה מחייכת בלי לומר דבר, והוא מרגיש הקלה כשהיא לא שואלת אותו שום דבר ופשוט מתרחקת.

חצי שעה אחר כך, הוא כבר בדירה שלו, פושט את הבגדים שלו ולובש בגדי ספורט. הוא ניסה להרדם מול הטלוויזיה, אבל זה לא הצליח.
הוא מרגיש כל כך חסר מנוחה שהוא חייב לצאת לריצה, הריצה תמיד מעייפת אותו ומרגיעה אותו במובן מסוים.
ככה, בשתיים עשרה בלילה, בקור של ניו יורק הוא יוצא לרוץ.
מאז שראה את אוולינה עם איידן, התגנבה מעין תחושה מגעילה אל תוכו ואכלה אותו.
הוא לא רצה להודות בזה, הוא גם לא רצה לתת לזה שם אבל הוא ידע שזו קנאה. הוא מקנא.
הוא בחיים לא הרגיש דבר כזה, וזה כל כך מתסכל. במיוחד כשאין לו מה לעשות עם העובדה הזו.
בנוסף לקנאה ששוטפת אותו, גל נוסף, הפעם של אכזבה שוטף והוא מוצא את עצמו רץ מהר יותר ויותר.
בדיוק כמו קצב הריצה המהיר שלו, מערבולת של רגשות מסתחררת בתוכו, מסרבת להרגע.
הוא ניסה לדחוק הצידה את המחשבה הברורה מאליה, הוא ניסה לא לחשוב ולא לתת פרשנות למה שראה אבל זה היה שם, בתת המודע שלו וזה היה גם ההסבר היחיד שיכל לתת לעצמי.
אוולינה חזרה לאיידן.
אין שום הסבר אחר.
המחשבה הזו הכאיבה לו באופן מפתיע הרבה יותר משחשב, וגל נוסף של אכזבה שטף אותו.
"לא יכול להיות שחזרה אליו." הוא מלמל לעצמו אל האוויר הקר.
הוא מרגיש כל כך מתוסכל לפתע, הוא דוחק בעצמו עוד יותר, רץ יותר ויותר מהר, מנסה להשקיט את זרם המחשבות הבלתי פוסקות.
"לא יכול להיות." הוא ממלמל לעצמו, חסר נשימה.
"פאק!" הוא פולט, החזה שלו בוער, הבטן שלו בוערת, הדם פועם באוזניו ונשמע כמו הלמות תופים.
הוא מאיט את קצב הריצה שלו, נשמע לגוף שלו שמכריח אותו לעצור ולוקח שאיפות גדולות של אוויר קר אל תך הריאות שלו.
הוא מעיף מבט למעלה אל השמיים השחורים, נושם בכוח אוויר ודוחף אותו פנימה אל הבטן והריאות מנסה להסדיר את קצב הלב שלו בחזרה.
הוא לא מבין מה קורה לו.
הוא מתיישר, מותח את הזרועות שלו גבוה אל השמיים. מתחשק לו פתאום לבעוט במשהו, הוא מעיף מבט מסביבו, ולא מוצא שום דבר לבעוט בו. הוא מקלל אל האוויר.
כשהנשימה שלו חוזרת להיות סדירה סוף סוף, הוא מחליט לא לרוץ בחזרה הביתה ללכת. הוא מכניס את הידיים שלו אל תוך כיסי האימונית השחורה שהוא לובש ועושה את דרכו הביתה ברחוב הריק, הוא צועד בשקט, לאט, מניח למחשבות שונות לנוע בתוך הראש שלו.
לפתע, באמצע המדרכה, הוא מבחין בכלב קטן.
הוא עוצר לרגע, מביט ימינה ושמאלה ומחפש אחר מישהו שהכלב הזה אולי שייך לו. הכלב, מביט בסאן, סאן צועד לעברו, הוא כורע ברך מול הכלב הקטן ומושיט כפה פתוחה לעברו. הכלב מהסס לרגע ואז עושה את דרכו אל הכפה של סאן, הוא מתחכך בה בהנאה.
סאן מחייך.
"מה אתה עושה פה בשעה כזו?" הוא מדבר אל הכלב. "גם לך נשבר הלב?"
הכלב הקטן מייל מעט, מתחכך בסאן עוד קצת.
פתאום, כל התסכול שסאן חש נעלם למראה הכלב הקטן והוא מוצא את עצמו אוסף את הכלב אל חיקו.
"רוצה לבוא איתי הביתה?" הוא שואל את הכלב, מלטף את ראשו הקטן.
הכלב מיילל שנית.
סאן נעמד עם הכלב בזרועותיו, הוא נאנח קלות, מחבק את הכלב אל החזה שלו.
"אוקיי. רק הלילה. כי נורא קר." הוא אומר. "אבל מחר אני מחפש את הבעלים שלך."
הכלב מחכך את ראשו בחזה של סאן.
הם צועדים ככה ביחד, כשהכלב בזרועותיו של סאן.

מאוחר יותר, בדירה שלו, אחרי מקלחת חמה שעשה בעצמו ואחרי שרחץ את הכלב, הוא פותח לעצמו בקבוק בירה כשהכלב יושב בחיקו.
"אתה ממש דביק." הוא אומר לו, מושך בעדינות בזנבו המורמת של הכלב.
הכלב, כאילו נעלב מפנה את ראשו הצידה, זה גורם לסאן לצחקחק.
"אוקיי, אוקיי, אתה בכלל לא דביק." הוא אומר שוב, מושך בשנית בזנבו של הכלב.
הכלב מתנער מעט, ואז מטפס על סאן כדי ללקק את פניו.
הוא משחק קצת עם הכלב, שעוד אין לו שם, וכשהם שניהים מתעייפים, הם נרדמים על הספה.

***********
יש ימים כאלה, שברגע שפוקחים את העיניים פשוט יודעים שהיום הזה הולך להיות גרוע.
זו מין תחושה כזו שממלאת אותך מבפנים, וגורמת לכל האנרגיה סביבך להשתנות.
כשהיה ילד קטן, אמא שלו תמיד אמרה לו שהאנרגיה שלו יוצרת את המציאות שלו, ושאם הוא לא יקח על האנרגיה שלו אחריות היא תקח אחריות עליו.
זה משפט שליווה אותו בכל דבר שעשה, ובגלל זה הוא מנסה לשמור תמיד על אנרגיה חיובית, לרוב הוא גם מצליח.
הבוקר, כשהוא מתעורר על הספה, הוא מבין את המשפט הזה ממש.
יש לו הרגשה שהיום הזה הולך להיות ממש לא מוצלח כי אוולינה היא הדבר הראשון שקופץ לו לראש.
לשניה, הוא כמעט שוקע שוב בהרגשה המגעילה הזו שהייתה לו אתמול אבל אז הכלב שאסף אתמול מקפץ על החזה שלו ומבהיל אותו.
לוקח לסאן כמה רגעים כדי להזכר מי הכלב הזה ומה הוא עושה אצלו בדירה וכשהוא נזכר הוא מחייך.
"או, היי לך." הוא שומע את הקול שלו.
הכלב, מנענע את זנבו מצד לצד בהתלהבות.
סאן מושך את עצמו לישיבה, הכלב מחליק ממנו אל הספה.
הוא מביט בכלב, ואז בדירה שלו ופתאום קולט שאין לו מושג איך מגדלים כלב.
"אתה צמא?" הוא שואל את הכלב, הכלב כמובן לא עונה, וסאן נעמד, מתמתח וצועד אל המטבח כדי למזוג לעצמו מים. הוא מוצא קערה, ומוזג לתוכה מים, אחר כך הוא מניח אותה על הרצפה.
"בוא לפה!" הוא קורא לכלב, והכלב, מציית ומיד מופיע במטבח, הוא מלקק בהנאה את המים הקרירים בקערה.
סאן צופה בו תוך כדי שהוא שותה את המים שלו.
אחר כך הוא צועד אל המקלחת, כדי לשטוף פנים ולצחצח את שינייו. הכלב, עוקב אחריו למקלחת והחוצה ממנה כשהוא מסיים.
"אלוהים אדירים." הוא ממלמל בשעשוע. "תפסיק ללכת אחרי." הוא גוער בו.
הכלב מייל, וממשיך ללכת אחרי סאן כשהוא נכנס אל חדר השינה שלו ומחליף בגדים.
הוא עוקב אחריו גם כשהוא חוזר אל המטבח.
הוא פותח את המקרר ומוציא מתוכו חתיכות נקניק, אחר כך הוא מושך קערה מאחת המגירות ומניח את הנקניקיות בתוכן.
"הנה, זה יספיק לך בינתיים." הוא אומר, מניח את הקערה על הרצפה. "אני מבטיח שאקנה לך אוכל ראוי כשאחזור מבית הקפה."
הכלב, שלא נראה מרוצה מהנקניקיות מרחרח אותם כמה רגעים לפני שמתחיל לאכול.
"נו בחייך, גרת ברחוב, זה לא יותר גרוע ממה שאכלת שם." הוא אומר, כורע ברך מול הכלב כדי ללטף אותו. "אל תהרוס לי פה שום דבר, אני אחזור בקרוב."
הוא מודיע, ואז נעמד.
הוא לוקח ג'קט, את המפתחות שלו ואז הוא יוצא מהדירה שלו אל בית הקפה של לונה.

שעה אחר כך, הוא כבר עומד מאחורי הדלפק בבית הקפה של לונה, ומשרת לקוחות. אין לו כוח היום להסתובב בין השולחנות אז הוא סיכם עם הארי, שנמצא פה כדי לתגבר, שהוא יעשה את עבודות הבריסטה, בזמן שהארי יטייל בין השולחנות, ככה לונה תוכל לשבת במשרד ולנוח.
תוך כדי, הוא שתה קפה שחור, ואכל קוראסון שוקולד ענק.
בית הקפה היה די שקט היום ככה שהיה לו מספיק זמן לאכול ולרחף.
הוא חשב גם על הכלב שמצא אתמול.
"הארי, יש לך מושג איך מטפלים בכלב?" הוא שואל כשהארי חוצה את טווח הראיה שלו. סאן יושב מאחורי הדלפק על כיסא, הקוראסון הענק חצי אכול.
"כלב?" שואל הארי. "אתה רוצה לאמץ אחד?"
סאן מחייך, בולע את חתיכת הקוראסון שלעס.
"מצאתי אחד אתמול כשיצאתי לרוץ, אין לי מושג מה לעשות איתו." הוא מסביר.
"מצאת כלב ברחוב ולקחת אותו?" שואל הארי. "אוקיי, זה חדש."
"זה בדיוק מה שאמרתי, הרי לא יכולתי להשאיר אותו ברחוב בקור."
"אז הוא אצלך בבית עכשיו?"
"כן, נו. הוא הולך אחרי לכל מקום בבית, הוא כזה דביק." הוא מצחקק.
"אתה מתכנן להשאיר אותו אצלך?"
"אני לא יודע. זאת אומרת, אולי. הרעיון משעשע אותי." הוא מחייך, מסיים את הקוראסון שלו ובדיוק כשהארי פותח את פיו כדי לענות, לונה יוצאת מהמשרד שלה בחלק האחורי של בית הקפה.
הארי ממהר אליה, הוא נוזף בה על כך שהיא לא יושבת במשרד ונחה.
סאן מלקק קצת שוקולד מהשפה שלו, הוא צופה בשניהים מתווכחים ולא שם לב לגבר בשנות השישים המאוחרות לחייו שעומד מול הדלפק.
"הלו?" רוטן הגבר. "אפשר לקבל פה שירות?"
סאן נעמד בזריזות, הוא מותח את הידיים שלו וצועד אל הדלפק.
"כן, בבקשה." הוא אומר. "מה תרצה?"
"מקיאטו." רוטן הלקוח שוב. "ושיהיה בבקשה חם." הוא ממשיך לרטון.
סאן מהנהן קצרות, הוא פונה אל מכונת הקפה, מפעיל אותה ומכין לו בזריזות את הקפה שלו.
כשהוא מסיים, הוא מניח מול הלקוח את ספל הקפה המהביל. "תרצה עוד משהו?" הוא שואל.
"כן." מחרחר הלקוח. "עוגת קינמון."
סאן פותח את ויטרינת הזכוכית הקטנה, מתחת לדלפק עם העוגות בתוכה ובעזרת מלקחיים מוציא משם חתיכה של עוגת קינמון. הוא מניח אותה על צלוחית קטנה, ואז מניח את הצלוחית עם העוגה לצד הקפה.
"בבקשה." הוא אומר. "תהנה."
הלקוח, מעיף בסאן מבט חסר סבלנות ולפני שהוא אוסף את השלל שלו והולך לשבת על יד אחד השולחנות, דואג להניח צרור שטרות על הדלפק.
סאן מקלל בשקט, צופה בו מתרחק, הוא שונא לקוחות כאלה. בדיוק כשהוא אוסף את הכסף, לונה, מדדה מאחוריו.
"לפעמים מתחשק לי לתת אגרוף לאנשים כאלה." הוא אומר.
היא מחייכת אליו ועוטפת זרוע אחת שלה סביב הכתף שלו.
"אני כל כך מבינה אותך." היא אומרת. "אתה יודע כמה פעמים הייתי צריכה להתמודד עם אנשים כאלה?"
"אולי כדאי שתתלי שלט בכניסה ' אין כניסה לחארות'." הוא מציע.
הם מצחקקים יחד רגע.
"אוי ואבוי לי, במקרה כזה אף אחד לא יכנס, כולם כמעט חארות."
"צודקת. אז עדיף שלא." הוא פוסק.
"הארי סיפר לי על הבחורה הזו שאתה מחבב." היא אומרת, מחייכת בערמומיות.
סאן מכווץ את גבותיו, הוא היה צריך לדעת שהארי לא באמת ישמור את הכל לעצמו.
"ידעתי שהוא יספר לך." הוא ממלמל.
לונה צוחקת, הוא נוגעת בבטן שלה, מחזיקה אותה.
"אני די יודעת הכל." היא אומרת.
סאן פולט עוד קללה, אחר כך הוא צוחק.
"אי אפשר לסמוך על הבעל שלך." הוא אומר בשובבות.
לונה מחייכת, היא מלטפת את בטנה.
"אפשר, אפשר. הוא פשוט לא יכול לעמוד בקסם שלי." היא מחייכת בשובבות. "מה איתה?" היא שואלת, דוחקת בו לספר לה.
"אני לא יודע." הוא אומר, נאנח מיד אחר כך. "אני חושב שהיא חזרה לאקס שלה." הוא מושך כתפיים.
לונה מביטה בו בבלבול. "איך הגעת למסקנה הזו בדיוק?"
"ראיתי אותם יחד אתמול." הוא אומר, מביט בלונה, התחושה המעצבנת שחש אתמול חוזרת לבעוט.
"בחייך סאן, זה לא אומר שום דבר." היא מנענעת את ראשה לשלילה. "אתה חייב לדבר איתה." היא פוסקת. "פשוט תדבר איתה, אתה יודע לדבר יפה כשאתה רוצה."
הוא מצחקק לרגע, ואז מושך שוב בכתפיו.
לקוח מתקרב אליהם והוא מתכונן כדי לשרת אותו, לונה מתכווצת פתאום.
היא פולטת אנחה ואוחזת בבטן שלה.
"את בסדר?" שואל סאן.
לונה נאנחת שוב, מתקפלת מעט וסאן ממהר לאחוז בה, עוזר לה להתייצב.
"לונה, מה את צריכה?" הוא שואל.
"אאח, יש לי כאבים." היא אומרת, נושמת עמוק.
סאן אוחז בידה ומוביל אותה אל כיסא בקרבת מקום כדי שתשב.
"הארי!" סאן צועק. "כדאי שתגיע לכאן, אני חושב שלונה עומדת ללדת!"
הארי, רץ מהמשרד האחורי אל הדלפק, הוא כורע מול לונה ואוחז בידה.
"אוי אלוהים, לונה, צריך לקחת אותך לבית החולים." ממלמל הארי.
"לא, לא, אני בסדר." היא ממלמלת, עדיין אוחזת בבטן התפוחה שלה.
סאן ממהר פנימה אל המשרד כדי לקחת את התיק של לונה ואת המעיל שלה, כשהוא חוזר הוא מורה לאחד העובדים לפקח על המסעדה.
אחר כך הוא עוזר ללונה ללבוש את המעיל, הארי עוזר לה לעמוד והם צועדים אל הרכב של סאן שבחניה.
הארי עוזר ללונה להכנס אל הרכב, ולחגור בזמן שסאן מתניע את הרכב הוא ומתחיל בנהיגה.
הארי שמתחיל להכנס לפאניקה קלה, אוחז בידה של לונה ומוחץ אותה, לונה מתפתלת ומשמיעה מדי פעם קולות.
"לונה, אל תלדי לי פה, בבקשה ממך." ממלמל סאן, מאיץ את הנהיגה שלו.
"אני חושבת שזה עומד לקרות." ממלמלת לונה אל הארי, שמלטף אותה וממשיך לאחוז בידה.
לונה נאנחת בכאב, אוחזת בבטן שלה. "אההה, זה כואב כל כך!!" היא צווחת.
"תנהג מהר יותר!" צורח הארי.
סאן מציית.

עשרים דקות אחר כך, לונה שוכבת על מיטת בית החולים, מסתבר שהכאבים שהיו לה הם צירים ושהיא עומדת ללדת כל רגע.
"אלוהים אדירים, קודי!" קוראת בברלי אל בעלה, כשהם מסתערים אל תוך מחלקת היולדות של בית החולים המחוזי.
"אנחנו הולכים להיות סבא וסבתא!" עינייה מתמלאות דמעות והיא מחבקת את בעלה תוך כדי צעידה, הוא מחבק אותה בחזרה.
כשסאן רואה את ההורים שלו נכנסים אל תוך המחלקה הוא מחייך ומזדרז לקום אליהם. בברלי ממהרת לחבק אותו, הוא מחבק אותה בחזרה.
"אני מקווה שהכל ילך כשורה." היא אומרת, מחליקה את המעיל הירוק שלה.
"הארי בטח משתין במכנסיים מרוב פחד." צוחק סאן.
"אוי, סאן אין לך מושג כמה זה מרגש לראות את התינוק שלך נולד." אומר קודי, הוא מנענע את ראשו ומניח יד על החזה שלו.
"בלידה שלך חשבתי שהלב שלי ידום. לא יכולתי לעמוד בזה." הוא נזכר. "וכשהגחת מהרחם של אמא שלך, הרגשתי שהלב שלי עולה על גדותיו."
סאן מגלגל את עינייו, פשוט כי הוא נבוך מדי מכדי לעשות משהו אחר מלבד זה.
"זה נכון." מתערבת בברלי. "זה נכון, אבא שלך בכה בלידה של לונה וגם בלידה שלך." היא מחייכת אל בעלה במביטה בו במבט אוהב.
שלושתם מצחקקים, ורק שלוש שעות מאוחר יותר הם מקבלים את הבשורה המייוחלת.
הלידה עברה בשלום, והיילוד- נקבה, בריאה ושלמה.
"יש לנו נכדה קטנה!" קוראת בוורלי, היא כמעט צורחת מהתרגשות וגורמת לכמה אנשים לסובב ראשים לכיוונם, עינייה מתמלאות דמעות.
"זה כל כך חמוד." אומר סאן. "יש לנו לונה קטנה עכשיו."
הם ממתינים עוד שעה ארוכה, ואחרי כמעט שעתיים הם מורשים סוף סוף להכנס אל לונה ולבקר אותה. בתוך מה שנראה כמו מיכל פלסטיק מרובע שהוסב למיטה, לצידה, שוכבת התינוקת הקטנה שהרגע נולדה.
בשניה שסאן רואה אותה, הוא מרגיש שהלב שלו נמס. הוא צועד אל המיטה הקטנה וחש בפרץ של התרגשות.
"אלוהים אדירים, אני פאקינג דוד עכשיו!" הוא קורא. הוא מסתכל בהארי שדומע מרוב התרגשות ומחבק אותו חזק. "אלוהים אדירים, זה נראה כל כך לא אמיתי." הוא אומר.
"ומה אתה חושב שאני מרגיש?" שואל הארי שטופח לו על השכם. "אני אבא, פאקינג אבא!"
סאן מצחקק.
בינתיים בברלי מלטפת את ראשה של לונה ומנשקת את ראשה.
"היי, מותק. איך את מרגישה?" היא שואלת.
לונה מחייכת בעייפות, אוחזת בידו של אביה, קודי.
"מותשת." היא ממלמלת.
"את כל כך אמיצה מתוקה שלי, כל הכבוד לך." אומרת בברלי, היא נושקת לראשה שוב. גם קודי נושק לה.
אחר כך, התפקידים מתחלפים, בברלי וקודי הולכים להביט בתינוקת הקטנה וסאן ניגש אל אחותו.
"היי." הוא אומר, חיוך ענק מעטר את שפתיו.
"סוף סוף יצא לי משהו טוב מזה שיש לי אחות גדולה." הוא אומר בשובבות.
לונה מזעיפה כלפיו פנים בשובבות והוא מצחקק. הוא מחבק אותה בזהירות ונושק לה על המצח.
"מזל טוב." הוא לוחש.
היא מחייכת אליו בעייפות ואז עוצמת את עינייה, מרוצה.
אחר כך, האחות נכנסת לחדר ומסלקת את כולם, חוץ מהארי.
"אנחנו נחזור מחר!" קוראת בברלי שניה לפני שהאחות סוגרת את דלת חדרה של לונה.
סאן צועד החוצה מבית החולים עם ההורים שלו לצידו, הוא נפרד מההורים שלו, ועושה את הדרך אל הרכב שלו.
תוך כדי נהיגה, הוא נזכר שהבטיח לכלב שיקנה לו אוכל, ולמרות שהוא מותש ועייף, הוא עוצר במינימרקט כדי לקנות לכלב אוכל.
הוא מחייך לעצמו כשהוא נוהג הביתה, נהנה מהמחשבה על כך שיש מישהו שמחכה לו בבית.

***********
החופשה של אוולינה מתנהלת על מי מנוחות.
במהלכה, אוולינה בילתה יפה.
אחרי הפגישה עם איידן, וכמה ימים של כאב, אוולינה סוף סוף הרגישה שהיא מוכנה לפתוח דף חדש.
היא הרגישה שסגרה פרק בחיים שלה, וזה הרגיש טוב.
זה כאב, אבל רק מעט, והיא שמחה שהייתה מספיק אמיצה כדי להבין שהיא לא מעוניינת לחזור אל המקום שבו הייתה.
היא מחייכת לעצמה עכשיו, יושבת בחצר האחורית של ביתה עם כוס תה ביד, ביום האחרון של החופשה.
אמא שלה יושבת לצידה.
"אוולינה?" שואלת קרלה, "הכל בסדר איתך?"
"הממ?" מתנערת אוולינה ממחשבותיה. "כן, כן הכל בסדר."
"את בטוחה? את נראית לי קצת מעופפת."
אוולינה מצחקקת קצרות.
"חשבתי על איידן." אוולינה דאגה לעדכן את אימה ואת כל מי שרק התעניין במה שהתרחש בפגישה שלה ושל איידן.
"אוי, מותק." היא אומרת.
"לא, זה בסדר אמא. אני שלמה עם ההחלטה שלי."
קרלה מביטה בה, ממתינה שתמשיך.
"אני בטוחה שעשיתי את מה שנכון לי." היא עוצרת רגע, מזכירה לעצמה שככה זה, בהתחלה זה קצת קשה. "אני כבר לא סומכת על איידן, ואין שום דבר שהוא יכול לעשות כדי לתקן את זה." היא מושכת כתפיים, מחייכת בעדינות.
"אני לא מעוניינת לחזור לשם." היא מסכמת.
אימה לוחצת בעדינות את ידה, מחייכת אליה בחזרה.
"התבגרת מאוד בתקופה האחרונה, את יודעת?"
אוולינה מביטה באימה בהפתעה. "סליחה?"
קרלה צוחקת. "אוי, אוולינה. את יודעת למה אני מתכוונת. את סוף סוף לוקחת אחריות על דברים ולא מניחה להם לקרות כמו שאת בדרך כלל עושה. זה מצוין."
אוולינה חושבת רגע, היא מחייכת לעצמה בסיפוק.
"כנראה שהבנתי שאם לא אקח אחריות על החיים שלי, שום דבר לא יקרה כמו שאני רוצה שיקרה." היא אומרת.
"בדיוק מותק, אם את רוצה שדברים יקרו. את צריכה לגרום להם לקרות." מחזקת אותה אימה.
אוולינה מהרהרת רגע, היא נזכרת פתאום בסאן.
אמא שלה ממשיכה לדבר. "אי אפשר לשבת ולחכות שדברים יקרו, את מבינה אוולינה? מי שמחכה מפספס דברים טובים. צריך לדעת לנצל הזדמנויות."
לנצל הזדמנויות. מהרהרת אוולינה.
"אם יש משהו שאת רוצה לעשות, פשוט עשי אותו. בלי לחשוב יותר מדי." ממשיכה קרלה. "בסופו של דבר, מה עדיף? לעשות ולראות מה קורה או לא לעשות ולחשוב מה אם?"
פשוט לעשות את זה. מהרהרת אוולינה, היא מוצאת את עצמה מחייכת פתאום.
קרלה מביטה בה כאילו יצאה מדעתה.
"אלוהים יעזור לי איתך אוולינה, את בטוחה שהכל בסדר?" היא שואלת בדאגה.
אוולינה פורצת בצחוק. "כן, אמא הכל בסדר. מבטיחה." היא נעמדת פתאום. "יש איזה משהו שאני צריכה לעשות."
"משהו שאת צריכה לעשות?" שואלת קרלה, אך לא זוכה לתשובה כי אוולינה כבר נכנסת חזרה אל תוך הבית ונעלמת.