קו של דם

אני מביטה בסכין שבידי, מנסה לאזור את האומץ. ידיי רועדות, דמעות רבות זולגות על פניי. ברגע זה, אני שונאת את עצמי. אני מתעבת את עצמי ואת מה שאני בוחרת לעשות.
יכולתי ללכת חזרה למעלה, לומר "אני מצטערת", למרות שאני לא. אבל לא אעשה זאת, כי הכבוד העצמי שלי גדול מדי. כי אני פזיזה וטיפשה וממש לא הגיונית. הוא היה בסדר עד שעליתי למעלה. אבל ברגע שהגעתי הוא הפך תוקפני.
עם כל יום שעובר הוא גורם לי להרגיש מאוכזבת. לא ממנו, אלא מעצמי. אני אמורה לסמוך עליו ולהרגיש שאני יכולה לספר לו הכול. אבל תגידו לי אתם, איך אפשר לסמוך על אדם שגורם לך לפגוע בעצמך? יש בי חלק עדין ואצילי ושכועס עליו על כך שגרם לי לפקפק בעצמי. אבל שאר גופי מנסה להסביר לי למה החלק הזה טועה.
כמובן שאני אמורה לשנוא את עצמי, זה מה שאדם רגיל היה עושה. דמעות נוחתות על הרצפה בחדרי בזמן שאני בוחנת את הסכין שבידי. אני מנידה בראשי. אני לא רוצה לעשות את זה. כל כך לא רוצה. הבטחתי לעצמי, נשבעתי לעצמי והתחייבתי בפני עצמי לא לעשות את זה. ובמשך כמעט חצי שנה, הצלחתי לעמוד בהבטחתי. אבל עם כל מילה קשה שיוצאת מפיו, אני נשברת מחדש.
אני לא בוכה ליד אחרים. לא מראה שום קיום של כאב. אבל כשאני לבד, אני נשברת. אני לא מסוגלת להחזיק כל כך הרבה דברים אצלי בלב. אני רוצה להרגיש נאהבת. אני רוצה לאהוב את עצמי, ושנים שאני מנסה לעשות את זה.
כל כך הרבה שירים כתבתי על זה. עשרות שירים כתבתי על כך שהרצון שלי לפגיעה עצמית, נובע מהמילים הקשות שהוא הוגה. ידיי רועדות, לעזאזל, כל גופי רועד! אני לא רוצה לעשות את זה. אבל כבר התגנבתי למטבח וכבר לקחתי מהמגירה את הסכין, כך שאינני יכולה להשתפן עכשיו.
יפחות של בכי בוקעות מפי, כנגד רצוני. זה קשה כל כך, להילחם בעצמך. אבל כבר נמאס לי מההצקות שלו. נמאס לי מהריבים שלנו שלא מובילים לשום מקום, כיוון שהוא אף פעם לא מתנצל, או אומר בכלל שהוא היה לא בסדר.
הוא יודע מה הוא גורם לי לעשות. ואני לא אומרת את זה כי אני חושבת שאני יודעת לקרוא את פניו ואת שפת גופו. הוא יודע, כי אני אמרתי לו. לפני חצי שנה אמרתי לו למה הוא גרם. והוא אפילו לא התנצל. כאילו החיים שלי והיכולת שלי להיות מאושרת לא משנים לו בכלל. כאילו אני לא משנה בכלל.
אני מביטה בצלקות שמעטרות את פרק ידי הימנית. בדרך כלל הצלקות מופיעות ביד השמאלית, כיוון שרוב האנשים ימניים. אבל אני שמאלית, ולכן הצלקות נמצאו בידי הימנית.
אני רוצה כל כך להניח את הסכין על הרצפה. פשוט להניח אותו שם וללכת לישון. אבל אני יודעת שלא אוכל ללכת לישון. מה שכנראה יקרה הוא שאני אתכרבל בשמיכה עם אוזניות באוזניי ואשמע מוזיקה חזקה שתרעיד את עור התוף שלי, הכול כדי לשכוח את מה שעשיתי.
כי אני אתבייש. זה מעשה של חלשים, לחתוך את עצמך. לתת לעצמך לחוש כל כך הרבה סבל, ולפרוק את זה בדרך של כאב פיזי.
אבל אני לא יודעת מה עוד נותר לי לעשות. חודשים של כאב, סבל וייאוש. אני רק רוצה שזה יעבור. והחתכים יעבירו את זה. למרות שהכאב יימשך רק כמה שניות, אלה עדיין כמה שניות יקרות בהן לא אצטרך לחשוב על מה שקורה לי.
אני מנסה לחשוב על מה הפסיכולוגית שלי תגיד על זה. היא בטח תגיד שיכולתי למצוא דרך טובה יותר לעזור לעצמי. אבל זה כמו להגיד לבן אדם בדיכאון "תתעודד". זה מיותר לחלוטין. כל מי שלא חווה כאב נפשי מהסוג שאני סובלת, לא יבין. ואת זה אני יודעת היטב. ולכן אני כל כך מיואשת.
ועם מחשבות אלו, אני מחליטה פשוט לוותר ולעשות את זה. לא אכפת לי כרגע מה יקרה אחר כך. בכמה לילות בלי שינה אצטרך לשלם על כך. כמה תרופות וכדורים ידרשו ממני לבלוע. אני פשוט חייבת לעשות את זה, ולו רק כדי שלא אצטרך לחשוב על שום דבר אחר.
אני עוצמת עיניים ומעבירה את הסכין בחוזקה על עורי.
קו דק של דם מתחיל להיווצר ואני נרעדת למראה הטיפות האדומות שמופיעות על פרק כף ידי.
סוף סוף…סוף סוף אני לא צריכה לחשוב.