עיניים רמאיות

עיניים בצבע ים. שפתיים בטעם דובדבן. עור רך ונעים כמו שמיכת פוך עבה. שיער מלא וגולש כמו שוקולד נמס.
כל אלה עלו לראשי כאשר ראיתי אותו. כאב לי הלב, כאשר ראיתי אותו. כאב של אכזבה, של כעס ועצב, נמהלו בתוך ההתאהבות הראשונה שלי כלפיו.
לא ידעתי למה אני כועסת, עד עכשיו.
כנראה שאיזשהי אינטואיציה הזהירה אותי, ואני כמו טיפשה, התעלמתי ממנה, ורצתי לזרועותיו.
עיניים של שועל. שפתיים רמאיות. עור רך ונעים שמבפנים קשה כמו אבן. שיער מלא וגולש כמו שוקולד נמס. כנראה שרק השיער לא השתנה בעיני.
אהבתי אותו, והוא פגע בי. פגיעה כואבת וחדה. פגיעה שהותירה צלקת, שעדיין לא גיליתי את הטיפול בה. ניסיתי הכל, סמים, גברים אחרים, שטויות. כלום לא עבד. להפך, זה רק הרס אותי יותר, להבין שאני ככה בגלל עיניו היפות.
בפעם הראשונה שראיתי אותו, תמיר וגבוה כמו הר איתן, ידעתי שהוא יהרוס אותי, ידעתי שבגללו אני אשב בכלא.
אבל רק חלק קטן ידע, והחלק הזה לא גילה לי מה שהוא ידע.
"אלבה, קומי," קולו של הסוהר הראשי קרא לי מבין הסורגים. סוגרי המחשבות הנוראיות שלי, וסוגרי התא.
המשפט שלי הגיע, משפט בגין רצח והתעללות בגופה.
כן, אני מודה שקצת הגזמתי כשהתחלתי לרטש את פניו עם הסכין.
אבל הוא הכאיב לי, רציתי שגם לו יכאב.