תם, רמאי ומי שביניהם
הוא הלך לתומו על המדרכה באחד מרחובות העיר. רחוב דליל למדי בעוברי אורח.
לפניו, מרחק כמה צעדים, השתרכה בעצלתיים אשה מבוגרת, ובידה סל מצרכים. אם חלפה במוחו מחשבה להציע לה את עזרתו היא פגה כהרף עין. היא לא נראתה לו קשישה וגם הסל לא נראה עמוס לעייפה או כבד במיוחד. הוא התרשם שאינה זקוקה לסיוע.
וכאילו בוש בעצמו, השפיל מבט. והנה, וממש לרגליו, בשולי שדה הראייה, הבחין במשהו כחול ממנו הבליח, לשבריר השנייה, ניצנוץ של קרן שמש מוחזרת. הסקרנות לפשרו של האובייקט גברה על הרצון להמנע מהמאמץ הגופני הכרוך בבדיקתו. הוא עצר, התכופף והרים את המשהו. זה היה שטר כסף בן מאתיים שקלים. השטר היה מקופל בצורה רשלנית לשתיים.
מעולם לא מצא שטר כסף. לכל היותר ניתקל, וגם זה לעיתים נדירות, במטבע שחוק של 10 אגורות. ברב המקרים אפילו לא טרח לקחת אותו. אבל מאתיים שקל זה כבר עסק רציני. סכום מכובד לכל הדעות.
"אולי נשמט מהארנק או מהסל של הגברת הזו" חשב והגביר את קצב הליכתו.
"סליחה גברת, אולי במקרה זה שלך? מצאתי את זה הרגע על המדרכה" פנה אליה בטון רך, מתנצל משהו.
"לא!" השיבה ללא היסוס והניעה ראשה לשלילה. תגובה שאינה ניתנת לפרשנות אחרת זולתי "אל תבלבל לי את המוח ולמה אתה בכלל מטריד אותי". אפילו תודה לא אמרה.
"אז אולי זה של הבחור ההוא" מילמל לעצמו ועבר לריצה קלה כדי לצמצם את פער המרחק אל דמות גברית שפסעה נימרצות במעלה הדרך.
מתנשף, הוא הצליח להדביק את האיש. בחור צעיר, לבוש בקפידה. חזותו שידרה חשיבות עצמית של עורך דין, פקיד בנק, איש מכירות או מתווך דירות.
"סלח לי, אולי במקרה אבדת שטר של מאתיים שקל ?".
"רגע, תן לי לבדוק" ענה הבחור מייד והכניס את ידו לכיס. "כן, זה נפל לי מהכיס. זה שלי ללא ספק" אמר בבטחון כשהוא מציג כף יד פשוטה וריקה אל מול פניו של גיבורנו.
זה התכוון אמנם לבקש סימני זיהוי להוכחת הבעלות על השטר האבוד אבל התשובה הנחרצת של הבחור הקהתה את חושיו. הוא הושיט לבחור את הנייר המקומט והמשיך ליעדו בלי להמתין לתודה או מחווה אחרת.
"אולי התרציתי בקלות" הרהר בחרטה. "כנראה הוא סתם עבד עלי" הגיע לכלל תובנה. וכאילו להצדיק את המעשה הוסיף לסיכום "כולו מאתיים שקל. לא אתעשר מזה. שיהנה הוא מן הספק".
"ווואו, איזה כסיל נאיבי" השתומם הבחור בעודו משטח ומיישר באצבעות מטופחות את השטר. "תמים עם דיפלומה" סיכם בשביעות רצון מדושנת מעונג והכניס את השטר לארנקו התפוח.
ולסיום….
הבחור הצעיר מזכיר לי ראש ממשלה של מדינה ים תיכונית.
הוא, גיבור סיפורנו, מזכיר לי ראש ממשלה חלופי של אותה מדינה.
והאשה המבוגרת ? היא משולה אולי לאזרחיה של אותה מדינה שכבר נמאס להם מהשחיתות והסיאוב של הפוליטיקאים ורק רוצים לחיות בשקט ובשלווה כמו בכל מדינה נורמלית.
תגובות (2)
מישהו חכם פעם אמר לי: "אם את מוצאת שטר של מאתיים שקל ברחוב, אל תשאלי אנשים אם זה שלהם. מן הסתם הם יאמרו שכן. חכי כמה דקות, אולי מישהו ישאל ברבים אם נמצאו מאתיים שקל. אם כן, תחזירי לאותו אדם את כספו. אם לו, שמרי לעצמך." (אמנם לא ציטוט מדויק, אבל זה העיקרון.)
הקטע הזה מדגים את העצה באופן מדויק להפליא :)
חן חן על התגובה.