הנה באה השמש- פרק 11: אני מרגיש נעים כשהיא לידי

הבוקר מגיע במהירות.
הוא מגיע הרבה יותר מהר ממה שסאן ציפה.
הוא עוד מכורבל בתוך שמיכת הפוך שלו, מעוך לגמרי.
הוא מותח את רגליו וידייו מתחת לשמיכה, לאט לאט מתחיל להעיר את עצמו. מבט זריז בשעון הקיר מול המיטה שלו, מראה על השעה רבע לשש והוא מפהק לפני שהוא מקלף את עצמו ומתיישב עליה. הוא משפשף את פניו ורק אחרי עוד כעשר דקות הוא סוף סוף יוצא מהמיטה ומתחיל להתארגן.
דקות אחר כך, כשהוא עומד מול המראה ומצחצח את שינייו, הוא מוצא את עצמו מחייך. הוא מביט בדמות שמביטה בו בחזרה מהמראה, ממצמץ ואז מצחקק לעצמו.
אתמול, כששכב לישון הוא חשב על אוולינה. בהתחלה, הוא התחרט על כך שנישק אותה, אבל אחרי שחשב על זה כל הלילה, הבוקר, הוא מבין שדווקא טוב שעשה את זה.
הוא כבר לא מתחרט על זה ובגלל זה הוא מחייך.
הוא אף פעם לא הרגיש ככה, מין תחושה כזו של שלווה, מהולה בשמחה ואי שם מאחור גם איזה שהוא רמז של חשש. התחושות האלה שולחת גל של רטט בבטן שלו. זה מוזר לו, אבל הוא גם יודע שהוא לא רוצה לפספס את זה.
אין לו מושג איך ומתי הוא הולך לעשות את זה, אבל הוא בטוח בדבר אחד וזה שהוא הולך לדבר עם אוולינה. לא משנה כמה הוא חושב על זה, הוא מגיע לאותה מסקנה פשוטה- הוא מחבב את אוולינה, מאוד. למעשה, הרבה יותר ממה שחשב והוא לא מסוגל יותר לגרור את עצמו בתוך התסכול הזה לכן הוא חייב לדבר איתה.
הוא הולך לדבר איתה היום, בסוף היום.
לא משנה מה.

*************

"היי, אווי. אנחנו צריכים לדבר, מתי נוכל להפגש?" המילים השחורות על הצג הלבן, היבהבו.
הלב שלה צנח כשראתה את ההודעה, ולקח לו רגע שלם כדי לעלות בחזרה למקום הטבעי שלו.
יש אנשים בחיים, שאחרי שהם הולכים, אנחנו פתאום ממש מייחלים לכך שיחזרו.
לפעמיים, זה כל כך מוזר, קשה, כואב ואחר בלעדי האדם הזה, שכל מה שאנחנו רוצים זה שהוא פשוט יחזור. שהדברים יחזרו להיות כמו שהיו.
לרגע, אוולינה ייחלה לזה, לרגע היא ממש הרשתה לעצמה לדמיין שהנה, איידן חזר. בדיוק כמו שייחלה בעבר.
במשך תקופה אחרי הפרידה שלהם, היא דמיינה ימים על גבי ימים שכל מה שקורה הוא רק חלום לא טוב, היא דמיינה שאיידן לא באמת נפרד ממנה.
היא דמיינה הודעה ממנו, בדיוק כמו זו ששלח לה.
במשך ימים היא קיוותה לקבל הודעה כזו שתבשר לה שהכל היה רק חלום, שהם לא באמת נפרדו, שמה שהיה ביניהם לא באמת נגמר.
במשך ימים שלמים, היא בהתה בצג הפלאפון שלה, ובכל פעם שקיבלה הודעה הלב שלה קיפץ כי היא חשבה שזה אולי הוא.
בכל פעם, היא גם התאכזבה מחדש, ועם כל יום שעבר היא הכריחה את עצמה לקבל את העובדה שזה באמת נגמר.
שזה נגמר, לא כי היא לא טובה מספיק, או כי היא לא יפה מספיק. אלא, כי הוא החליט. איידן היה זה שהחליט, מהסיבות שלו.
היא הכריחה את עצמה להאמין שמגיע לה יותר טוב, והיא שיכנעה את עצמה שיגיע מישהו יותר טוב.
מישהו שיצחיק אותה יותר ממה שאיידן הצחיק אותה כשהייתה עצובה, מישהו שיאהב אותה יותר מכפי שאיידן אהב, מישהו שיקבל את כל הצדדים השונים בה יותר מכפי שאיידן קיבל.
אחרי תקופה, היא באמת התחילה להאמין בזה, היא האמינה שמגיע לה יותר טוב, ושמשהו יותר טוב מחכה לה.
ועכשיו, ברגע אחד, אחרי שעבדה כל כך קשה כדי להתגבר עליו, אחרי שהצליחה להרים את עצמה, ולגרום לעצמה להאמין שמגיע לה יותר טוב, איידן החליט ליצור איתה קשר. ושוב, בדיוק כמו אז, היא מרגישה שהכל עומד להתפרק.

היא בוהה עכשיו בהודעה שנשלחה אתמול.
היא שוכבת על המיטה שלה וקוראת שוב ושוב את המשפט הקצר עם סימן השאלה בסופו.
היא מרגישה מבולבלת.
עד לפני רגע, היא הייתה כל כך מסוחררת מהנשיקה עם סאן. עד לפני רגע, היא הרגישה שהלב שלה עומד להתפקע בגלל סאן.
ועכשיו, היא כבר לא יודעת מה להרגיש ומה לחשוב, היא מרגישה מבולבלת ומוצפת.
איידן רוצה להיפגש ולדבר, ואין לה מושג אם היא רוצה לפגוש את אותו ולדבר איתו או שהיא לא רוצה.
אין לה מושג מה היא רוצה לעשות.
בלילה היא לא הצליחה להרדם, כאבה לה הבטן והראש שלה התחיל לכאוב כל כך פתאום. היא התהפכה במיטה מצד לצד, ניסתה להרדם אבל בכל פעם שעצמה את העיניים היא ראה את איידן למול עינייה.
היא לא הצליחה להרדם.
והבוקר, כשקמה היא הרגישה כל כך חלשה ומסוחררת עד שבקושי הצליחה לצאת מהמיטה אז היא החליטה להישאר בבית.
בעודה במיטה, היא שלחה למיס ג'לין הודעה קצרה, היא כתבה שהיא לא מרגישה טוב ושלא תגיע היום. מיס ג'קלין איחלה לה החלמה מהירה, וככה היא הרוויחה יום חופש.
כשאמא שלה נכנסה אליה לחדר כדי לבדוק למה היא עוד לא התעוררה, היא נבהלה כשראתה את אוולינה עוד שוכבת במיטה. היא ניגשה אליה, הצמידה את כף ידה אל המצח של אוולינה, והפרצוף שהיה על פניה שידר דאגה.
"אוולינה, מותק. את ממש בוערת!"
אוולינה נאנחת קצרות, מחבקת את השמיכה אל החזה שלה ומביטה באימה.
"אני לא מרגישה כל כך טוב, אמא." היא ממלמלת חלושות.
"אוי, מותק."
אוולינה גונחת קצרות, היא מתיישבת בכבדות, ואז מותחת את הגפיים שלה.
היא נעמדת , בעזרת אמא שלה.
"נראה לי שהתקררתי אתמול." היא אומרת. "לקחתי יום חופש, אני בסדר."
"ככה זה נראה." אומרת אימה, היא אוחזת באוולינה ומובילה אותה יחד איתה אל מחוץ לחדר ואל חדר הרחצה. "אני אלך להכין לך תה." היא אומרת, מניחה לה להתעורר.
אוולינה מביטה בדמותה במראה, היא נראית כל כך עייפה וכל כך מבוגלנת שזה מצחיק אותה קצת. היא מרגישה זוועה.
בזריזות היא שוטפת פנים ומצחצחת שיניים. אחר כך היא צועדת לסלון, לא לפני שהיא דואגת לסחוב אחריה שמיכה, היא עוטפת את עצמה בה תוך כדי הליכה.
"התה שלך מוכן, אווי." אומרת אימה. "את רוצה שאכין לך משהו לאכול לפני שאני יוצאת לעבודה, מותק?"
אוולינה מהנהנת קצרות, מטפסת על כיסא ומפהקת ואמא שלה כבר מתחילה לעמול על סיר מרק.

שעה אחר כך, אוולינה מכורבלת על הספה בסלון, בחוץ יורד שלג.
אמא שלה, יצאה כבר לעבודה והיא נהנית מהשקט ששורר בבית.
היא מחייכת לעצמה, נהנית מהריח של המרק שאמא שלה השאירה על הכיריים, היא לא זוכרת מתי בפעם האחרונה פינקו אותה ככה והיא חייבת להודות בינה לבין עצמה שזה ממש נחמד.
היא ממשיכה לחייך לעצמה, היא חושבת על החופשה שתתחיל מחר וקצת מצטערת שלא יצא לה היום להגיע לבית הספר ולהיפרד מהתלמידים שלה.
היא עוצמת את עינייה, נהנית מהחום של השמיכה שמכסה אותה עד שהיא נזכרת שוב באיידן. היא פולטת אנחה כבדה, ומכיוון שהיא מרגישה שהיא חייבת לדבר עם מישהו, היא מחליטה להתקשר לג'ולי.
היא מחייגת אליה בזריזות, וכשג'ולי עונה אוולינה שואלת אם היא במשרד.
"אני עובדת מהבית היום, קרה משהו?" היא שואלת בדאגה.
"גם אני." מכריזה אוולינה בנימת צחוק. "אני בבית, רוצה לבוא אליי?"
"מה? למה את בבית?"
"כנראה שהתקררתי אתמול, אני לא מרגישה כל כך טוב. את רוצה לבוא אליי או לא?"
"אני באה!" קוראת ג'ולי.
חצי שעה אחרי השיחה, ג'ולי כבר יושבת מול אוולינה והן שתיהן לוגמות להן מספלי תה מכורבלות בשמיכה על הספה.
"אוקיי," ג'ולי פותחת. "את נראית זוועה, מה קרה?"
אוולינה מחייכת בעייפות, היא מביטה בג'ולי ואז היא מתחילה לספר לג'ולי הכל.
היא מתחילה באיידן.
"מי הוא חושב שהוא?!" צועקת ג'ולי כשאוולינה מסיימת, זעם גואה בה. "איזה אדיוט! מה הוא חושב לעצמו?!" היא לוקחת נשימה לפני שהיא ממשיכה.
"אוולינה, את לא מתכוונת להיפגש איתו, נכון?!" היא שואלת מזועזעת לגמרי מהחוצפה של איידן. "בבקשה תגידי לי שאת לא עושה את זה."
אוולינה שותקת, היא לא יודעת איך לענות על השאלה של ג'ולי, ומה להגיד כי היא בעצמה עוד לא הספיקה לעבד את כל מה שקרה.
היא נאנחת עמוקות, מרגישה כאילו עוד רגע תפרוץ בבכי. "אני לא יודעת, ג'ולי." היא ממלמלת, אובדת עצות. היא ממשיכה לשתוק.
"החתיכת אדיוט הזה, מאיפה הוא צץ בכלל? אחרי שנפרד ממך, איך הוא בכלל מעז לשלוח לך הודעה?" ממשיכה ג'ולי, נדמה שהיא יותר כועסת מאוולינה.
אוולינה נאנחת שוב.
"אם לא הייתי פוגשת אותו אתמול בהחלקה על הקרח, כנראה ששום דבר מכל זה לא היה קורה." היא אומרת קצרות.
"מה פתאום החלקה על הקרח?" שואלת ג'ולי. "לא… אוולינה, אל תגידי לי שהוא היה שם."
אוולינה מהנהנת. "כן, הוא היה שם, עם איזו בחורה."
"אלוהים אדירים! הוא היה שם עם בחורה והוא שולח לך הודעה?" ג'ולי נושפת אוויר, מנסה להרגיע את עצמה. "אידיוט." היא ממלמלת. "ורגע, הוא היה שם, זאת אומרת שהוא ראה אותך? הוא ראה אותך שם?"
אוולינה מהנהנת. היא לא בטוחה אם כדאי שתספר לה על החלק השני של האירוע או לא.
"לא רק שהוא ראה אותי, הוא ראה אותי עם סאן. העמדנו פנים שאנחנו ביחד."
"את, וסאן? העמדתם פנים שאתם ביחד?" היא שואלת. "למה?"
"סאן חשב שזו דרך טובה לגרום לאיידן לקנא."
"את רצית לגרום לאיידן לקנא?"
"אני לא, אבל סאן…הוא התחיל, ואז זה היה קשה לעצור."
"רגע, מה? לעצור את מה?"
"עמדנו צמודים, ממש. ואז סאן נישק אותי, ואני… אני לא ידעתי מה לעשות, אוקיי?"
"מה?!" צורחת ג'ולי, היא כמעט נחנקת מהלגימה שהיא לוקחת. "התנשקת עם סאן?!"
אוולינה נאנחת. "לא! זה לא מדויק, לא התנשקתי איתו. סאן נישק אותי כדי לגרום לאיידן לקנא."
"כי הוא חשב שזה מה שאת רוצה לעשות."
"כן, אני מניחה, אני לא יודעת ג'ולי. אני לא יודעת."
"אומייגד!" צווחת שוב ג'ולי. "איך הייתה הנשיקה? תספרי לי הכל!" דורשת ג'ולי, ובלית ברירה אוולינה מספרת לה.
היא מספרת לה שזו הייתה הנשיקה הכי עדינה שהייתה לי, היא מספרת לה כמה חמימות היו השפתיים של סאן וכמה קשה היה לה כשעצרה אותו.
"אלוהים אדירים, אוולינה!" צווחת ג'ולי. "מתי התכוונת לספר לי את זה?!"
"אני לא יודעת נו, זו הייתה רק נשיקה." היא אומרת, לא בטוח את מי היא מנסה לשכנע בכך, את עצמה או את ג'ולי.
"אוולינה, הוא נישק אותך! לא משנה מה הסיבה, הוא נישק אותך!"
אוולינה שוב נאנחת, מרגישה כאילו משקל כבד מונח על הכתפיים שלה.
"בגלל זה אני מבולבלת." היא אומרת. "ג'ולי. מה אני אמורה לעשות עכשיו?" היא שואלת באומללות.
ג'ולי מצחקקת בקצרה, היא מביטה באוולינה.
"לגבי איזה חלק? איידן או זה שאת מחבבת את סאן?"
אוולינה יורה בה מבט כועס, ואז מטיחה בה כרית. ג'ולי צוחקת.
"זה לא מצחיק, ג'ולי, אני מרגישה שהכל קורס." היא אומרת. "דווקא עכשיו, למה הוא היה חייב להופיע פתאום?"
"ככה זה גברים." פוסק ג'ולי בידענות. "יש להם מין חוש שישי כזה. דווקא כשאת רוצה להתקדם, הם פתאום מופיעים כדי להרוס לך."
"אני לא יודעת מה לעשות ג'ולי." נאנחת אוולינה.
"זה בסדר אווי, מה שלא תחליטי, תחשבי רק על מה שיהיה לך טוב." אומרת ג'ולי. "למרות שאם את שואלת אותי, את יודעת באיזה צד אני." היא מרימה את ידייה בכניעה. "אני בקבוצה של סאן, הוא הרבה יותר חתיך מאיידן." היא צוחקת, ואוולינה לא יכולה שלא לצחוק גם כן.
"אני לא אגיד לך מה לעשות." מכריזה ג'ולי, היא לוגמת מהתה שלה, ואוולינה חושבת לעצמה שחבל שדווקא בדברים כאלה אנשים אחרים לא יכולים לקבל בשבילנו את ההחלטות. "קחי לך את הזמן שלך, ותחליטי. פשוט תסמכי על האינטואיציות שלך."
אוולינה מהנהנת, היא מהרהרת רגע בדבריה של ג'ולי. "אני יודעת." היא אומרת, ומכיוון שהיא כבר לא רוצה לדבר על הנושא הזה יותר כי זה רק מבלבל אותה יותר, היא הן עוברות לדבר על האנשים במשרד של ג'ולי. הן ממשיכות לפטפט עוד שעה ארוכה, ובין לבין גם צופות בתוכנית הרווקה ומנסות להחליט מי מבין הגברים המועמדים הכי מתאים לרווקה.
אחרי שג'ולי הולכת, אוולינה שוב שוקעת במחשבות על איידן, מנסה להחליט מה כדאי שתעשה.
אחרי שנפרדו, אוולינה לא ניסתה אפילו פעם אחת ליצור איתו קשר.
היא לא מהבחורות האלה, כשבחור אומר שהוא רוצה להיפרד היא מניחה לו. היא מניחה לו כי היא יודעת שאם זו הבחירה שלו, לה אין מה לעשות בנידון.
היא חושבת גם על סאן פתאום וגל של חמימות שוטף את הגוף שלה, היא מחבקת כרית אל החזה שלה ושוקעת רגע במחשבה עליו. היא חושבת על כמה נעים לה לידו ומחייכת.
רגע אחרי, היא מחליטה שהיא לא יכולה לחשוב על סאן עכשיו, לא ברגע זה.
אחרי אתמול, היא פשוט לא יכולה לעשות את זה.
והיא יודעת ,שעד שתתראה עם סאן יעברו עוד שבועיים שלמים, כי היום הוא יום הלימודים האחרון לפני חופשת החורף.
היא לא בטוחה אם היא שמחה או עצובה מכך, אבל היא מכריחה את עצמה לא לחשוב על זה.
פתאום אין לה כוח לזה.
היא מרגישה שהכל מציף אותה, וכל מה שיא רוצה עכשיו זה פשוט לשכב מכורבלת, בלי להתמודד עם שום דבר.
היא נאנחת, שמחה על החופשה שמתקרבת כי היא יודעת שהיא צריכה אותה.
יש לה תוכניות רבות לשבועיים האלה, והיא לא רוצה ששום דבר יהרוס לה את החופשה.
היא מייחלת לכך שהחופשה שלה באמת תהיה כל כך נעימה כפי שהיא מדמיינת אותה בראשה.

*********
היום של סאן ממש זוחל היום.
הוא לא רואה את אוולינה בכלל לאורך היום, והוא מניח שהיא כנראה מתחמקת ממנו.
בהפסקת הצהריים, כשהוא נכנס אל חדר המורים הוא מופתע לראות את ג'וד יושבת לבדה. הוא מעיף מבט מסביב לחדר המורים, מחפש אחר אוולינה וכשהוא
לא מוצא אותה הוא עושה את דרכו אל ג'וד.
"היי." הוא קורא בחביבות, מחייך.
"או, היי סאן." אומרת ג'וד מבלי להביט בו.
"איפה אוולינה?" הוא שואל, מנסה לא להישמע יותר מדי מתעניין. "לא ראיתי אותה היום." הוא מושך כיסא ומתיישב לצידה של ג'וד.
"היא מצוננת, היא לא הגיעה היום." היא עונה קצרות, לא מזכה אותו אפילו במבט אחד קטן.
סאן מכווץ את גבותיו. הוא מביט בג'וד.
"ג'וד?" הוא שואל. "הכל בסדר?"
"איתי הכל מצוין, למה אתה שואל?" היא משיבה.
"אני לא יודע." הוא מהסס. "את מתנהגת מוזר."
"אני?" היא שואלת, סוף סוף מביטה בו. הוא מחייך אליה חיוך משועשע, והיא מצטערת שהביטה בו כי כשהיא רואה את החיוך שלו, היא לא יכולה להמשיך עם היחס הקר הזה.
"מה?" הוא שואל, מבולבל לגמרי.
"אתה יודע מה, סאן, אל תעמיד פנים." היא אומרת.
"לא, אני באמת לא יודע על מה את מדברת, מה עשיתי?"
ג'וד מנידה ראש מצד לצד, היא מביטה בו כמו שמביטים בילד קטן.
"אה, אתה לא מתכוון לדבר על זה, ככה זה הולך להיות?" היא שואלת, מזעיפה פנים כלפיו.
"מה? על מה?" הוא שואל.
"אוולינה סיפרה לי אתמול מה קרה , בינך לבינה." היא מביטה בו ולוגמת מכוס הקפה שלה לראשונה. היא מנענעת את ראשה לשלילה, נזכרת כמה נסערת אוולינה הייתה בזמן שסיפרה לה על הנשיקה שלה עם סאן.
סאן מתפתל מעט בכיסאו, הוא מרגיש כמו ילד שנוזפים בו.
"זה פשוט קרה." הוא אומר, מתגונן מעט ובעיקר לא יודע איך להמשיך ולהסביר את מה שקרה. "לא התכוונתי לעשות את זה." הוא אומר מיד אחרי.
"יש לך מושג מה עשית?" היא שואלת ברגע של רצינות.
הוא נאנח קצרות. "אני יודע, תאמיני לי שאני יודע." הוא אומר. "את חושבת שהיא כועסת?" הוא מביט בג'וד, מנסה למצוא איזה רמז שיתן לו תשובה אך המבט על פניה לא מסגיר דבר. "אני כזה אידיוט לפעמים." הוא ממלמל.
"לא הייתי אומרת שאתה אידיוט." אומרת ג'וד. "הייתי אומרת שאתה בחור צעיר ומלא הורמונים." היא מצחקקת קצרות, גם סאן מצחקק.
הוא מתלבט אם לומר את זה או לא.
"זה לא רק זה…" הוא מתחיל. "אני חושב שאני מחבב אותה, ג'וד." הוא מרגיש את הנשימה שלו נעתקת אחרי כל מילה, וגל של חמימות שוב ממלא אותו.
"כן, לא היית יכול להסתיר את זה גם אם היית רוצה." אומרת ג'וד.
"זה כל כך ברור?" הוא שואל, מיוסר מעט למרות שהוא מרגיש כאילו משקל רב ירד מהחזה שלו.
ג'וד מביטה בו כמו אמא גאה, היא סופקת ידיים ומחייכת.
"זה ברור כשמש." היא מצחקקת. "כל השיחות הקטנות האלה שלכם, אתה אומנם מפלרטט עם רוב המורות כאן אבל היחידה שאתה באמת מנהל איתה שיחות היא אוולינה." היא מסבירה. "חוץ מזה, אני רואה איך אתה מקניט אותה כל הזמן ומחייך לידה." סאן ממשיך להביט בה, לפתע הוא נבוך.
"אני צריך לדבר איתה, נכון?" הוא חצי שואל, חצי קובע בינו לבין עצמו.
"אני חושבת שכדאי מאוד שתדבר איתה." היא נזהרת לא לומר לו שהיא חושבת שגם אוולינה מחבבת אותו בחזרה.
"זה קצת מפחיד האמת."
"החיים מפחידים לפעמים, סאן." מצחקקת ג'וד. "זה חלק מהסיפור."
הוא מתופף עם האצבעות שלו על השולחן, חושב כמה רגעים ונותן למילותיה של ג'וד לחלחל לתוכו.
"את גורמת לזה להישמע ממש פשוט." הוא ממלמל.
"באמת?" היא שואלת. "אז אני אתקן, שום דבר לא פשוט, סאן. אלה החיים. אם אתה רוצה משהו, אתה צריך להרוויח אותו, כלום לא בא בחינם."
"אני יודע." הוא ממלמל.
"אני חייבת להודות שזה די זה מפתיע אותי לראות אותך ככה."
"מה זאת אומרת?" הוא שואל. "ככה, איך?"
"חסר ביטחון. אתה תמיד משדר ביטחון, ואין ספק שאתה אחד האנשים הכי כריזמטיים שיצא לי לפגוש אבל בכל זאת, אתה מתנהג כאילו אין לך מושג מה לעשות כשאתה פוגש בחורה שמוצאת חן בעינייך."
סאן מצחקק בשקט, הוא רוכן קדימה לכיוונה של ג'וד ומביט אל תוך עינייה.
"זה לא שאני לא יודע מה לעשות, אני יודע מה אני צריך לעשות." הוא אומר. "אני רק לא יודע איך לעשות את זה." הוא עוצר לרגע ואז ממשיך. "אף פעם לא חיבבתי בחורה כמו אוולינה."
"בחורה כמו אוולינה?" היא שואלת, מרימה גבה.
"כן."
"מה זאת אומרת?"
הוא מהסס לרגע.
"היא אחרת, אני לא יודע איך להסביר בדיוק. היא פשוט אחרת."
"תנסה להסביר לי כדי שאבין."
"היא… מגוחכת, ומגושמת, והיא כזו… רגילה. והיא גורמת לי להרגיש כאילו היא רואה דרכי. זה מפחיד."
ג'ודי מחייכת. "בחיים לא שמעתי משהו כל כך חמוד."
"ג'וד." הוא רוטן מעט.
"מה? אני רצינית, זה חמוד. ואם אתה מרגיש ככה, זה כנראה כי יש שם משהו מעבר."
"אותי זה מפחיד. זה גורם לי לשקשק מרוב פחד."
"למה זה מפחיד אותך כל כך?"
"אני לא יודע, אולי כי זו הפעם הראשונה שאני מרגיש ככה." הוא מושך כתפיים.
"אלוהים אדירים, סאן." קוראת ג'וד. "אתה באמת תהרוג אותי יום אחד."
סאן מצחקק. "מה עשיתי עכשיו?"
"אתה רוצה להגיד לי שאף פעם לא היית מאוהב?"
הוא מביט הצידה לרגע ואז בחזרה אל ג'וד, מחייך אליה בביישנות שובת לב.
"לא." הוא עונה בפשטות, וג'וד כמעט נמסה. היא מניחה יד על החזה שלה במחווה דרמטית מוגזמת. "אלוהים אדירים."
"מה? למה את מגיבה ככה?"
"זה פשוט, בחיים לא הייתי מנחשת את זה."
הוא ממשיך לחייך אליה, מרגיש נבוך שוב.
"אני לא יודע מה אני אמור להרגיש, ומה אני אמור לעשות או להגיד. זה כל כך מסובך פתאום."
ג'וד מרגישה צורך עז לחבק את סאן פתאום, היא עוצרת את עצמה רק כי הם באמצע חדר המורים.
"מה אתה מרגיש בעצם?" היא שואלת.
סאן מביט בה, הוא לא מאמין שמכל האנשים בעולם שהיה יכול לנהל איתם את השיחה הזו, הוא מנהל אותה דווקא עם ג'וד.
"אני מרגיש כמו משוגע. אני לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר חוץ ממנה, וכשהיא לידי אני מרגיש…" הוא עוצר רגע, מנסה למצוא את המילה הנכונה. "נעים." הוא אומר. "אני מרגיש נעים כשהיא לידי."
"אוווווו." קוראת ג'וד, היא סופקת שוב ידיים ומחייכת, סאן מחייך אליה בחזרה.
"סאן, זה זה, ככה זה מרגיש." היא אומרת.
"באמת?" הוא שואל, מעט מזועזע.
"אהבה זה מפחיד, אבל זה גם נהדר, זה הדבר הכי טוב שתוכל לבקש לעצמך."
"אני לא בנוי לדברים האלה." הוא ממלמל, מניח לראש שלו ליפול על השולחן. "אהההה. זה קשה."
"אל תהפוך את זה לעניין גדול, פשוט תדבר עם אוולינה ותגיד לה איך אתה מרגיש."
"היא לא פה היום." הוא משיב, משהו בלב שלו זז קצת כשהוא חושב על זה.
"באמת סאן, אני צריכה ללמד אותך להשתמש בטכנולוגיה? תתקשר אליה. תשלח לה הודעה, העיקר שתעשה משהו."
הוא חושב רגע ואז מרים את ראשו מהשולחן.
"לחייג אליה.." הוא מהרהר.
ג'וד מניעה את ראשה מצד לצד, היא כובשת חיוך.
הם יושבים בשקט במשך כמה דקות, עד שהצלצול נשמע ומבשר על סופה של ההפסקה ותחילה של השעה החמישית.
תוך דקות, מתרוקן חדר המורים והם כולם יוצאים כמו נחיל של נמלים מתוך חדר המורים אל המשך היום שלהם.
גם סאן וג'וד ביניהם.
את מעט הריכוז שהיה לו בשאר היום, סאן מאבד. הוא מרגיש תזיזתי וחסר מנוחה, והוא רק מחכה שהיום יגמר.

כשהצלצול האחרון להיום נשמע, התלמידים, ואיתם גם סאן מסתערים החוצה אל מחוץ לכיתה בקריאות של שמחה. החופשה מתחילה מחר, ואין תלמיד שלא שמח על כך, או מורה.
סאן עושה את דרכו אל חדר המורים.
הוא אוסף את החפצים שלו מהלוקר שלו, אחר כך הוא מכניס אותם אל תיק הגב שלו ובוהה בחוסר ריכוז בחלל.
הוא חושב על מה שג'וד אמרה, ומחייך לעצמו.
הוא חושב על אוולינה, ועל אותו היום שנתקלו זה בזו בבית הקפה, אחרי הדייט שלה.
אם היא לא הייתה מגיעה לבית הקפה, הוא לא היה צריך לדבר איתה על אהבה, ואם הוא לא היה מדבר איתה על אהבה, הוא היה יכול להתעלם מזה לנצח.
עכשיו, אחרי שכבר דיברו על זה, הזרע כבר נשתל לו במוח והצמיח שורשים.
הוא נאנח קלות, הוא מנער את המחשבות מראשו וסוגר את התא שלו.
בדרכו אל היציאה הוא נתקל במורה לאומנות.
היא מחייכת אליו, הוא מחייך בחזרה, ויוצא מחדר המורים.
את הנהיגה הביתה הוא עושה כמעט בלי לשים לב לנהיגה שלו, הראש שלו מרחף.

הוא אף פעם לא היה מאוהב.

הוא חיבב נשים, אבל הוא אף פעם לא התאהב באף אחת מהן.
הוא לא נתן לעצמו להתאהב בהן. הוא תמיד ראה בהן כמשהו זמני וחולף, לא משהו שישאר איתו לאורך זמן. לרוב , גם הבחורות שיצא איתן ראו בו את אותו הדבר וזה היה בסדר מבחינתו. הוא לא רצה שום דבר איתן, והן לא הצליחו אף פעם לגעת לו בלב. היו כאלה שניסו, אבל זה היה אבוד, כי הוא לא היה מוכן לתת לאף אחת להתקרב.
עם אוולינה זה היה אחרת. היא אפילו לא ניסתה לגעת בו או להתקרב אליו, אבל איך שהוא זה קרה. היא ראתה דרכו, דרך המסכות שלו, והיא גרמה לו להרגיש חשוף. מאוד חשוף. זה הפחיד אותו וזיעזע אותו עד עמקי נשמתו, וזה בעיקר גרם לו להרגשה נעימה שהוא לא הצליח להסביר לעצמו.
הוא פולט עוד אנחה, וטורק את דלת הרכב שלו אחרי שהוא יוצא ממנו.
רגע אחרי, הוא כבר בתוך הדירה שלו, אורז כדי לנסוע להורים שלו בבוסטון.
"פאק." הוא מקלל לעצמו, זורק אל תוך התיק הפתוח שלו סוודר ירוק. ורגע אחרי, כשהוא סוגר את התיק ויוצא מהדירה שלו, הוא כבר מחייך לעצמו כי ברור לו מה הוא הולך לעשות ברגע שיחזור.