אני והמחשבות
וכן, אני קצת מפחדת ממה ששונה. אני קצת מפחדת מהאמת שמאחורי המוח שלנו ומחרקים ומהמוות. מעניין מה אנשים שלא מכירים אותי חושבים עליי לראשונה. אולי הם חושבים לעצמם "סנובית". כנראה. או שאולי הם מסוגלים לראות אותי כמו שאני. איך באמת מגדירים אותי? אני פשוט רוצה לברוח, אני רוצה להיות זמרת, אני רוצה לצאת מהבית הזה ולחיות בבית משלי עם חתול חמוד ותמונות מוזרות על הקיר. אני רוצה ללבוש מה שנראה יפה לטעמי ולהרים משקולות כדי להרים את הבטן שלי ששקעה קצת בגלל הקורונה. אני רוצה לטפס על הר גבוה ולנשום את האוויר מהמקום הכי גבוה שלו. אני רוצה ללמוד קרטה ולדעת איך להגן על עצמי. "כי לבנות כמוני מסוכן ללכת לבד בחושך", הם אומרים. ברור… אני רוצה לנשק בחורה. אני רוצה לרקוד בגשם באמצע צומת ריקה. אני רוצה לגזור את השיער קצר קצר. או שאולי להאריך אותו עד שיגיע לברכיים ואז אעשה שתי צמות גדולות. אולי אז אהיה יפה. אני רוצה לזרוק הכל לפח ולקנות חדש אבל שונה. ולחסוך לטלפון אולי קשה ממה שנראה אבל גם לשם אני אגיע. "זה הכל גישה", הם אומרים. הם אומרים כל כך הרבה ועושים כל כך קצת. וכולם בסופו של יום שונאים הורים, כי הורים זה דבר חרא. וסליחה על השפה אבל אני כבר כמעט נחנקת פה בבית הזה עם ההורים הגרועים האלו והאח החמוד שמפחד מהצל של עצמו, אני רוצה לצאת מפה כבר. בבקשה. אני טובה עם אנשים, יש לי חברים טובים. אני רק רוצה להגיע לגיל 18 ולהתחיל חיים משל עצמי. אני כל כך הרבה יותר ממש שנראה. אבל איך מוציאים החוצה את כל הדברים הטובים האלו?
תגובות (0)