בעלים לא רגוע

בעלים לא רגוע

אולי הדברים שאני עומדת להגיד ישמעו לאחרים קצת משונים, קצת הזויים. אבל אי אפשר להתכחש למצב שהגענו אליו.
אפילו הרופא משפחה שלו הפריש ארומה של זעזוע קל מהדברים שחלקתי איתו, הוא כמובן לא אמר, אבל יכולתי להריח את המחשבות הכמוסות שהוא נואש להסתיר.
הוא, בעלים, ישב לידי וכאילו ניסה להכחיש ולזלזל בדברים שאמרתי. פלט גיחוכים כאלה בלתי נשלטים שלדעתי היו יותר מדי מתוכננים.
התחלתי את הדברים קודם כל מהשהייה המשותפת בבית, מאינספור הפעמים שראיתי אותו משפשף את האיבר שלו עד שהוא נרגע. והאמת היא שלפעמים זה מרגיש כאילו הוא עצמו לא נהנה מזה.
בסוף כל אקט, מבין אלו שנכחתי שם, הוא מתנער כמתעורר מסיוט, מעביר אסוציאציות של גירוש שדים.
הנייד שהוא מחזיק לאורך האקט כמעט תמיד משמיע קולות גניחה משוחקים ומציג תמונות מבוימות.
רק לפעמים הוא מנקה את עצמו, היו מקרים רבים שהמשיך בחיים כמו קוף עצים שלא מודע למושג אסתטיקה.
ומה שאני אומרת כאן זה רק מהמקרים שהטקס מתבצע לקראת השינה. יש מקרים, לא אחדים, שהריטואל הזה נעשה בסלון, סתם בגלל איזו הודעה חסרת כל אלמנט מיני, קצת התעניינות והאיבר שלו מתנפח בתוך המכנסיים. או שיש אצלו בעיה במוח או שהמוח שלו הוא אמן בלונים – רוצה כלב? רוצה חרב? רוצה כתר? רוצה נזר?
וכשהוא מנסה להיות דיסקרטי הוא ניגש בצעדים מהירים לשירותים, לפעמים אפילו משלב בין פליטת צואה לפליטה תשוקה (מזויפת).
בעבר היה עושה מקלחות ארוכות, מניחה שלקח לו יותר זמן בגלל שהיה צריך להסתמך על זיכרון מומצא, לעצב וליצור סיטואציות שלא התרחשו, או לסחוט אירועי עבר שבזמן אמת גרמו לו צער.
רופא המשפחה שמע את הדברים האלו ועיקם פרצוף, אלי לא אל בעלים, הוא אמר לי שזה די טריוויאלי, שהוא זכר, שזה הייעוד שלו, שבלי זה כל המהות שלו תתמסמס.
ואני ידעתי שככה הוא יגיב, הייתה לי הרגשה, אחרי הכל גם הרופא היה ניגש לשירותים בהפסקות, אומר שהוא הולך להתפנות, אבל אני הרחתי את ההפרשות שנדפו מהמפשעה שלו, אני יודעת שגם לו לא יזיק להירגע קצת.
ואחרי שהנהנתי לדברי הרופא, אחרי שנתתי לבעלים להגיד לי כל מה שהוא רוצה המשכתי לפרט.
בטיולי הבוקר הוא יחסית נעים, לא מושך את הרצועה ואפילו נותן לי להריח כמה שאני רוצה, הוא לא ממהר יותר מדי.
אבל בטיולי ערב, שבאופן קבוע ארוכים יותר, אני בקושי מצליחה להבין אם בלאקי השתין על העץ הזקן או שזה בכלל רמבו. כי למי יש זמן לרחרח ולאסוף את המולקולות הנכונות.
בערבים בעלים קובע את הטיול בצורה אקראית, חרמנית. אני התירוץ שלו לזה שהוא סטוקר, אני זאת שגורמת לנקבות שהוא פוגש לא להבחין עד כמה הוא היסטרי.
הן מלטפות אותי, לפעמים קצת מפחדות ממני, ואחר כך מחליפות כמה מילים עם הטיפוס הרועד.
במקרים בודדים הצליח אפילו להיפגש עם אותן נשים אבל זה לא החזיק מעמד, ואני מדברת גם על האיבר שלו וגם על הקשר שלהם.
אין צורך להגיד את זה אבל בכל זאת, מן הסתם שכשחזרנו מטיול שכלל שיחונת קטנטונת עם אישה, לא בהכרח נאה, הוא ישר היה מתגנב לשירותים ויוצא אחרי כמה רגעים מרוצה מעצמו.
היו פעמים שטיול ערב, שאמור לקחת ארבעים וחמש דקות, התארך עד לכדי שעתיים וחצי. מבחינתי זה מצוין, אפילו חלומי, מה יותר כיף מלנדוד ולרחרח ולהשתין ולפגוש חברים?
אבל בעלים, בעלים לא שָלֵו. הוא מחפש נקבות באובססיביות חולנית, ממש כמו אלפרד השמן, הלברדור של השכנים, זה עם שק הביצים שמתנדנד על הרצפה ומטאטא את העלים.
הרופא רצה לקטוע אותי באמצע הפירוט על הטיולים אבל לא נתתי לו, הגענו לגינת הכלבים, זאת אומרת כמעט לגולת הכותרת, לאירוח בבית.
בעלים זז בכיסא באי נחת, הציץ מדי פעם אל הרופא וציפה שהוא יעצור את הטירוף, שהוא ייתן לו אישור להתנהגות חסרת המנוחה שלו.
הרופא הנהן אליו וכמו חיכה בחוסר סבלנות שאסיים את הדברים. אני ראיתי והרחתי ששניהם מזלזלים במה שאני אומרת אבל בכל זאת המשכתי, כי אם נמשיך ככה יש מצב גדול שעוד לא הרבה זמן בעלים ימצא את עצמו אבא לטעויות חסרות אחריות.
אז בימים שאין לו כוח לחקור את כל העיר, או שנודה באמת ונגיד שבימי שלישי וחמישי, כשיש מפגשי נקבות בגינת הכלבים ליד הסופרמרקט, הוא מקדים ומחכה שם בקוצר רוח. ואני קצת מתביישת כשהוא עומד את העמידה הזקופה שלו, כמו סוריקטה שמתצפתת, משקיף לאופק, מחפש איזו נחמה נשית שתכנס עם הכלב או הכלבה שלה, מישהי שתגאל אותו מחוסר השקט שלו.
והן כמעט תמיד מגיעות בסביבות שש וחצי, בקושי מודעות לקיומו המחויך יתר על המידה. אני משתטה עם החברים ומנסה להרגיע את הרוחות כשעולה הנושא שלו. אחרי הכל אנחנו כלבים, הם כולם וכולן מריחים את הרדיפה המינית שנוטפת ממנו, יכולים ממש לראות את הכימיקלים שמשתחררים מגופו החושק.
ולמזלי הוא ביישן, אחד כזה שלא ידחף לשיחות, טיפוס עם טיפה מודעות עצמית, לא כמו אלפרד השמן שניסה לזיין את כל השיחים בגינה. מסכן, כמה שריטות קיבל.
אז למרות שאנחנו מגיעים לגינה בשש עדיין אין מצב שנעזוב אותה לפני ששלושת הנשים, החמודות אם יורשה לי, יעזבו גם כן. ואם מגיעות אחרות, אוי א ברוך… יש סיכוי שנשאר גם עד הלילה, העיקר שיהיה לו על מה לחשוב ומה לדמיין כשהוא משחק עם עצמו במיטה.
כשסיימתי את אירועי גינת הכלבים הרופא עצר אותי ופנה אל בעלים. שאל אותו אם יש לו מה להגיד.
ואני כמובן עדיין לא הגעתי למקרים שמישהי מגיעה אלינו הביתה, לא שהוא עושה משהו שאסור, אלא אם כן פתטיות נהפכה לעבירה.
בעלים צחק כשהרופא פנה אליו. הוא הפנה אלי תנועת יד מזלזלת וקבע שאני מדברת שטויות, שאין לי מושג איך זה להיות בן אדם, שאני סתם מנסה להיתפס כמשהו שאני לא, שזאת לא דאגה אמיתית אלא רצון להתנקם בו בגלל שהוא קוצץ לי ציפורניים.
בן זונה, האמת מגיעה לו נקמה.
הרופא הנהן כמבין את בן בריתו ובכל זאת שאל למה הסכים לבוא איתי לפגישה הזאת. בעלים גמגם וטען שלא היה לו סבלנות להתווכח איתי, שאחר כך אהרוס לו את נעלי הבית (שכבר הרסתי, זרוק אותם כבר) שאנבח מאוחר בלילה ואעיר את השכנים, שבכוונה אתעכב על כל עץ בטיולים (מה בכוונה? מה הקשר בכוונה?) ושאשתין במטבח כשהוא יוצא לעבודה.
אני צחקקתי עם הלשון בחוץ ומדי פעם הברשתי את האף בקצת רוק, מנסה לחדד את הריחות, להבין במדויק את הארומה ששכנה בחדר, האם זו בושה או התקרבנות?
בסוף יצאנו משם מבלי שסיפרתי על האירועים המביכים שקרו כשאירח נקבות. רציתי, רציתי שהרופא יבין על מה אני מדברת, אבל בנקודה מסוימת הרגשתי קצת אשמה, כמו בטיפול זוגי חד צדדי.
ואמנם הייתי כלבת תקיפה, מהסוג הרע לא זה שיוצא מהשירות עם תעודה, אבל לא רציתי להכניע אותו ליד הרופא. רק רציתי שיבין כמה הן משפיעות עליו, כמה הן דוחפות אותו לצד החייתי שלו, איך הן משתלטות על כל המהות שלו, עלק שיא הבריאה, בתחת המתולע שלי.
לא רציתי להשפיל או לרמוס את כבודו, אחרי הכל אני חייבת לו את החיים שלי, ודווקא בגלל זה אני חושבת שהוא יכול להיפטר מהן, הרי מה הטעם בביצים האלו אם הוא לא מתכוון להשתמש בהן?