הנה באה השמש- פרק 5: בלתי ניתן לעצירה

הבוקר הוא בוקר קר.
כמו כל הבקרים לאחרונה בניו יורק, זו התקופה הזו בשנה שבה כל העיר מתכסה בשלג, וקר מדי כדי להיות בחוץ. אבל הוא, בדיוק כמו שעשה כל החיים- לא הולך עם הזרם.
דווקא עכשיו, כשכולם מתכרבלים להם בתוך השמיכות עם איזה משקה חם הוא יוצא לרוץ. למעשה, הוא התחיל לא מזמן.
מאז שפיטרו אותו מהעבודה הקודמת שלו, יש לו הרבה זמן פנוי וכשהוא לא עוזר לאחותו עם העיניינים שלה, זה מה שהוא עושה- הוא רץ.
מאז שהיה ילד, נהג לרוץ כל הזמן.
הוא היה ילד פרחח כזה, חביב, אבל פרחח לא קטן.
ההורים שלו היו בסדר עם זה. אמא שלו תמיד אמרה לאבא שלו, שכשהוא יגדל הוא יתאזן. מי שלא היה בסדר עם האופי היותר מדי חופשי שלו, היו המורים בבית הספר.
אם אמרו לו לא לטפס על עץ, הוא טיפס עליו. ואם אמרו לו לשבת בשקט בכיתה, הוא היה חייב להרעיש. הוא תמיד היה מפטפט בשיעורים, והדבר האחרון שעניין אותו היה הלימודים.
אף פעם לא הייתה לו סבלנות לשבת לאורך זמן במהלך השיעורים, ותמיד אחרי עשר דקות בערך, הוא היה חייב למשוך תשומת לב על ידי עשייה של איזה משהו שטותי.
לא פעם, ולא פעמים, הוא גם נענש על השטויות שהיה עושה, מה שלא באמת עצר אותו מלהמשיך לעשות אותן.
הוא מחייך לעצמו כשנזכר בילד שהיה.
גם היום, בתור אדם בוגר הוא עדיין כזה. לא שונה מהרבה מהילד שהיה.
גם היום, הוא לא מסוגל לא להיות בתנועה, והוא חייב לזוז ממקום למקום כל רגע.
כשפיטרו אותו, היה לו ברור שהוא חייב לעשות משהו עם הגוף שלו, הוא חייב לשרוף את האנרגיה הזו שמבעבעת לו בתוך הגוף, כי אין שום סיכוי שהוא יוכל להשאר בבית בלי לעשות עם עצמו משהו.
כבר חודשיים שהוא רץ, כל בוקר, וערב.
הבוקר, בניגוד לשאר הבקרים שבהם הוא רץ, הוא לא מפעיל את הפלייליסט האהוב עליו באוזניות. הוא כן שם את האוזניות בתוך האוזניים, כדי שלא יפנו אליו בזמן שהוא רץ, אבל שום מנגינה לא בוקעת מהן.
אין לו חשק לשמוע מוזיקה הבוקר. למעשה, הבוקר בכלל לא התחשק לו לצאת לרוץ.
כבר חודשיים הוא מחפש עבודה.
כבר חודשיים שהוא רץ מריאיון עבודה אחד לאחר, בלי שום תוצאות וזה מתחיל לתסכל אותו. הוא שונא את זה, הוא שונא את התחושה הזו שיש לו בבוקר אבל כמו שהוא מתוכנת, לשבת בבית הוא לא יכול, אז היום הוא הכריח את עצמו לצאת לרוץ.
כשהוא רץ, הוא נותן למחשבות בראשו לחלוף כמו הנוף שמתחלף סביבו. בדרך כלל, הוא מצליח לא לחשוב על כלום, אבל הפעם הוא לא מצליח.
תחושת המועקה שמלווה אותו בתקופה האחרונה קופצת לביקור גם הבוקר, והוא מאיץ את קצב הריצה שלו.
נשימותיו נעשות כבדות יותר ויותר, ככל שקצב הריצה שלו גובר.
בשבוע שעבר, הוא היה בריאיון עבודה באחד מבתי הספר הציבוריים פה בעיר. המורה לחינוך גופני שלהם יצא לפנסיה, והם כבר כמה חודשים מחפשים לו מחליף.
ממה ששמע, כל המועמדים שהיו לתפקיד נטשו כשראו באיזו אוכלוסייה מדובר.
זה הכעיס אותו כששמע על כך, והוא החליט שהוא הולך להשיג את המשרה הזו.
הוא שונא את זה כשאנשים מסתכלים על אנשים אחרים, במקרה הזה ילדים, נערים, ושופטים אותם רק על סמך צבע העור שלהם או החתך הסוציו אקונומי שלהם.
אומנם הוא עצמו לא בא משכונת מצוקה, אבל הוא יודע איך זה כשבתור ילד מסתכלים עליך ולא מאמינים שיכול לצאת ממך משהו.
הוא יודע איך זה כשאף אחד לא מאמין בך ואתה צריך לדחוף את עצמך.
הוא היה ילד כזה.
אומנם אף אחד לא אמר לו את זה ישירות, אבל הוא ראה את המבטים של המורים, והוא שמע את צקצוקי הלשון שלהם ואת הלחשושים שלהם "לא יצא ממנו כלום. " היו מתלחששים ביניהם.
אז הילדים האלה, בתיכונים האלה שאנשים כל כך מפחדים מהם, הם לא מבינים שהילדים האלה בסך הכול זקוקים ליד מכוונת. הם לא מבינים שהילדים האלה הם בסך הכל שחקנים מעולים שמייחלים לכך שמישהו ינסה לשבור את החומות שלהם.
הוא רצה את המשרה הזו.
זה מה שהחליט כבר באותו יום.
הוא החליט עם עצמו שהוא הולך להשיג את המשרה הזו, כי הוא לא מפחד מאתגרים. הוא אף פעם לא היה הטיפוס שנרתע מדברים, להפך. כלל שזה קשה יותר, ככה הוא יותר רוצה את זה.
כולם מסביבו הרימו גבה כששמעו שהלך לריאון העבודה הזה.
"בית ספר ציבורי?" התפלאה אמא שלו. "למה דווקא ציבורי כשאתה יכול להתקבל לבית ספר פרטי?" היא שאלה. והוא לא טרח להסביר, כי לפעמים יש אנשים שלא משנה כמה תנסה להסביר להם דברים, הם פשוט לא יבינו.
הוא הלך לריאיון.
והוא עשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב- הוא היה הוא.
הוא דיבר ופיטפט, וחייך- ובסוף הריאיון לפי איך שהמנהלת חייכה אליו, הוא ידע שהעבודה שלו.

אז למרות שהוא יודע שרוב הסיכויים הם שהמשרה שלו, הוא עדיין לא קיבל תשובה חזרה, ובגלל זה הוא מרגיש קצת חסר מנוחה היום.
בגלל זה הוא גם רץ היום בלי מוזיקה. אי הידיעה הורגת אותו.
הוא מחכה לתשובה, והוא שונא לחכות.
הוא יכול להיות חסר סבלנות כשזה נוגע להמתנה, ולתשובות, הוא עלול לאבד את דעתו.
הנשימה שלו נעשית כבדה תוך כדי הריצה והוא נאלץ לעצור, נתמך באיזה עץ לידו. הוא מנסה להסדיר את הנשימה שלו. הוא מביט מעלה אל השמיים האפורים, נראה שעומד לרדת גשם והוא תוהה אם כדאי שכבר יחזור אל הדירה שלו.
מבט זריז בשעון היד שלו, מראה לו שהשעה כבר תשע והוא נזכר שהבטיח ללונה- אחותו, לקפוץ אליה גם היום ולעזור לה.
הוא חושב על זה כמה רגעים, ובדיוק אז הפלאפון שלו רוטט בתוך הכיס שלו.
בתנועה זריזה, הוא שולף אותו, ומבלי להסתכל על זהות המחייג הוא מחליק על המסך ועונה לשיחה.
"הלו?" הוא עונה בקול העמוק והעבה שלו.
מהצד השני הוא שומע רעשים קלים.
"היי, בוקר טוב." עונה קול נשי גבוה.
הוא ממתין שהאישה תמשיך לדבר.
"מדברת ג'קלין מבית הספר התיכון ג'יימס ריצ'ארדס. מה שלומך?" היא שואלת אך לא מחכה לתשובה, היא ממשיכה בשטף הדיבור שלה. "היית אצלנו בריאיון עבודה לפני מספר ימים."
הלב שלו מחסיר פעימה לרגע, הוא נותן לה להמשיך לדבר.
"אני מתקשרת כדי לומר לך שהתקבלת לעבודה, אני שמחה לקבל אותך כחלק מצוות בית הספר שלנו."
חיוך גדול, מעט ילדי מתפשט על פניו, הוא מתיישר, מרגיש גל של שמחה גואה בו.
"וואו, תודה. תודה רבה!" הוא אומר, מחפש אחר המילים הנכונות לומר. עיניו מאירות מרוב אושר.
"אין בעד מה. עשית עליי רושם מאוד חיובי, זה מגיע לך." היא אומרת והוא מחייך עוד יותר, חושף גומה קטנה וכמעט בלתי נראית בלחי הימנית שלו.
"בהזדמנות זו, אני רוצה להזמין אותך למסיבת הפרידה של המאמן דקר היום בערב, ככה תוכל להכיר את שאר הצוות בבית הספר."
הוא מנסה לחשוב בזריזות אם יש לו תוכניות להיום בערב, ומהר מאוד מגיע למסקנה שאין לו שום תוכניות.
"נשמע מצוין." הוא משיב.
"מצוין. אשלח לך מייל עם ההזמנה למסיבה, נתראה בקרוב!" היא אומרת ומנתקת.
הוא ממשיך לחייך לעצמו במשך כמה רגעים, באמצע הרחוב, ואז הוא מחליט לחזור אל הדירה שלו כי העננים האפורים נראים לו לא טוב.
את הדרך הביתה הוא עושה בריצה מהירה כשבאוזניו מתנגן השיר "can't stop the feeling" וכשחיוך מעטר את שפתיו ותחושה עילאית שהוא בלתי ניתן לעצירה ממלאת את גופו.

************
ג'וד פורשת מפה לבנה על שולחן ארוך ומיישרת אותו מצד ימין, מצידו השמאלי אוולינה עושה את אותו הדבר.
"סוף סוף, הגיע הזמן למסיבה הזו." אומרת אוולינה, היא מביטה בג'וד ומחייכת אליה.
"לא הייתי יכולה לעשות את זה בלעדייך, ג'וד. תודה." היא אומרת.
ג'וד מחייכת אליה בחזרה, מתקדמת לעברה ומחבקת אותה קצרות.
"הכל בשבילך, בייבי." היא אומרת וקורצת לה. "המקום נראה מצוין." היא אומרת, והן שתיהן סורקות את אולם הספורט הבית ספרי, שהפך רק להערב לאולם אירועים "נוצץ". אוולינה וג'ודי עבדו כל השבוע כדי לקשט את האולם, ולהכין אותו למסיבה. ועכשיו, האולם נראה כאילו מתקיים בו איזה נשף סתיו.
"תכף כולם יתחילו להגיע." מכריזה אוולינה, היא מיישרת את החלק העליון של האוברול האלגנטי השחור שהיא לובשת, אחר כך היא מסדרת את השיער שלה ומסרקת אותו באצבעות ידייה.
"שואו טיימ!" אומרת ג'וד, והן שתיהן מחייכות אחת לשניה בגאווה, ממתינות למורים שיתחילו לזרום אל אולם הספורט.

***************
הוא יושב ברכב שלו וממתין, צופה על אולם הספורט ועל האנשים שנכנסים אל תוכו. הוא לוקח את הזמן ולא ממהר לשום מקום, וממשיך לצפות באנשים שנכנסים אל תוך אולם הספורט. אם זה היה תלוי בו, הוא בכלל לא היה מגיע למסיבת הפרידה הזו, אבל מהניסון שלו הוא יודע שבסביבת עבודה בית ספרית , הקשרים שאתה יוצר עם שאר המורים שווים הכל.
בבית הספר הקודם שלו, חוץ ממורה אחד, הוא יצר קשרים טובים עם כולם. הוא תמיד ידע לאיזה מורה לפנות כשהיה צריך משהו, והוא אף פעם לא היסס לבקש או התבייש לבקש.
הוא שיחק את המשחק.
כמו שהוא ראה את זה, חדר המורים היה מקום מלא בזאבים , ובחברת זאבים- צריך להתנהג כמו אחד.
גם פה הוא מתכוון להיות אחד כזה, למעשה, הוא רוצה להיות הזאב המוביל. לשאר המורים יש יתרון עליו, כי הם לא חדשים אז הוא צריך לעבוד קשה יותר כדי להוכיח את עצמו וכדי להיות הזאב המוביל.
כדי להיות הזאב המוביל, הוא צריך לעשות את מה שצריך לעשות, גם כשהוא לא רוצה לעשות אותו.
המזל שלו, שהוא טיפוס חברותי. הוא יודע מה לומר, ומתי לומר- והעובדה שהוא נאה וכריזמטי אף פעם לא הייתה חיסרון, במיוחד לא כששישים אחוז מהמורים הן בעצם מורות. הוא מחייך לעצמו בסיפוק עצמי, ומיד אחר כך הוא נושם עמוק ומעיף מבט במראה הקדמית ברכב שלו כדי לבדוק שהבלורית שלו מסודרת כמו שצריך.
"וואו, אני נראה טוב!" הוא מחמיא לעצמו.
אחרי עשרים דקות שבהן בילה בתוך הרכב שלו, הוא סוף סוף יוצא ממנו.
הוא מיישר את החולצה השחורה המכופרת שלו, ולובש את הג'קט השחור שלו כי נעשה מעט קריר. לאחר מכן, הוא מעיף מבט במראה הצדדית של הרכב, כדי לבדוק שוב השיער שלו יושב במקום, ושהוא נראה חתיך כמו שהוא תמיד נראה.
הוא נועל את הרכב, ואז סוף סוף הוא עושה את הדרך פנימה אל תוך אולם הספורט, בביטחון.
אולם הספורט לא גדול מדי, הוא כבר ראה גדולים יותר בעבר, אבל הוא כן מוכן להודות שמי שלא יהיה שקישט את האולם – עשה עבודה די טובה.
הוא סורק את האולם, ולהפתעתו יש באולם יותר מורים משחשב שיהיו הוא די מופתע לראות שרוב המורים והמורות פה עברו את גיל הארבעים.
בקצה האולם, הוא מאתר את שולחן הכיבוד, ובצעדים גדולים ובטוחים הוא צועד לעברו, הבטן שלו מקרקרת מעט.
בדרכו לשולחן, הוא נתקל במספר מורות ומחייך אליהן, הוא מתאפק לא לקרוץ להן, וכשהוא חולף על פניהן הן מתלחששות מאחורי גבו והוא מחייך לעצמו, מרוצה.
אם האולם הפתיע אותו לטובה, שולחן הכיבוד עוד יותר מהפנט אותו.
מגשים עמוסים בכל טוב- כריכונים , נקניק וגבינה, קרקרים, פירות חתוכים וירוקות, עוגות ומאפים שונים פזורים עליו והוא מתלבט מה לטעום ראשון.
הוא מושיט יד לקחת כריך, הוא בוחן אותו רגע ואז לוקח נגיסה ממנו ומחליט שהוא טעים מספיק כדי שירצה לסיים אותו.
הוא בוחן את הסביבה ומנסה לקלוט את יחסי הכוחות בין המורים, מחכה לרגע הנכון כדי לגשת אל המנהלת שעסוקה בפיטפוט עם גבר זקן שהוא מניח שהוא המאמן דקר.
בדיוק כשהוא לוקח ביס שני מהכריך שלו אישה קצת מלאה, עם משקפיים בצבע צהוב, שמלה צהובה תואמת, ושיער קצוץ מתקרבת לשולחן הכיבוד.
הוא בוחן אותה מכף רגל עד ראש, עדיין לועס.
היא שמה לב לצורה שבה הוא מביט בה, וכשהיא קרובה מספיק היא מחייכת אליו בחביבות.
"אוי מותק, אתה ממש ממתק אבל אני נשואה." היא אומרת, מושיטה יד לקחת כריך וצוחקת.
לשבריר שניה, הוא מופתע , רגע אחר כך הוא כבר צוחק יחד איתה, מחליט שהוא כבר מחבב אותה- מי שלא תהיה, ואת ההומור המיוחד שלה.
"אווץ'! " הוא משיב בשובבות, מחזיק את כף היד שלו על החזה בדרמטיות מוגזמת, שניה אחרי הוא כבר מחייך שוב בשעשוע גלוי.
"אל תדאג מותק, יש הרבה נשים צעירות בעולם הזה." היא משיבה. "אתה תמצא מישהי שאולי תתקרב ליופי שלי."
הוא שוב צוחק וג'וד צוחקת גם.
"אתה בטח המחליף של דקר הזקן." היא אומרת, סורקת אותו ומציעה לו חיוך חם. "אני ג'וד. המורה לספרות." היא ממשיכה, מושיטה יד לעברו, ללחיצה, הוא מושיט את ידו בחזרה, ולוחץ אותה.
"כן, אני המורה החדש." הוא אומר, ולוקח את ידו בחזרה אליו, לאחר שהוא לוחץ את שלה. "אני סאן."
"סאן?" היא שואלת, מרימה גבה סקרנית. "סאן, כמו השמש?" היא שואלת בזהירות, תוהה לפשר השם המוזר.
הוא צוחק, רגיל לתגובות המוזרות לגבי השם שלו. הוא מלקק את השפתיים שלו מכמה פירורים ומהנהן.
"כן, בדיוק- כמו השמש."
"וואו, זה שם נורא מקורי. איך ההורים שלך הגיעו אליו?"
"לפי מה שהם מספרים לכל העולם, הארתי להם את החיים ברגע שנולדתי אז הם חשבו שסאן זה שם הולם בשבילי." הוא צוחק, כי תמיד כשהוא מסביר את הסיבה שבגללה קוראים לו איך שקוראים לו, הוא מרגיש שההורים שלו פשוט החליטו להסתלבט עליו.
ג'וד מניחה יד על הלב שלה, מתרגשת מעט לשמוע את ההסבר מאחורי השם.
"זה נורא יפה, ואם לשפוט על פי החיוך שלך, אתה בהחלט מאיר." היא אומרת.
"אני תכף אסמיק כאן."
ג'וד מחייכת אליו. מנידה את ראשה לשלילה."אתה לא נראה לי בחור שמסוגל להסמיק."
הוא מושך כתפיים, שומר על זכות השתיקה שלו לעת עתה, אחרי שניה הוא שוב מדבר.
"מה דעתך, גברתי הנאה." הוא מדגיש במיוחד את המילה "נאה". "שתעשי לי סיבוב פה כפיצוי על שברון הלב שלי?"
"אוי אלוהים." היא מצחקקת, נתפסת לגמרי לא מוכנה. "המורות פה הולכות להתעלף ממך."
הוא מחייך בשחצנות מקסימה, נהנה מכל רגע וג'וד מביטה בו במבט נוזף.
"בוא אחריי." היא פוקדת והוא הולך אחריה, עם הידיים בכיסים.
היא מציגה אותו בפני כל המורים שהם פוגשים בדרך, הוא פוגש את המורה למתמטיקה, את המורה לפיזיקה, את המורה לאנגלית, ספרדית- ובעצם כמעט אין מורה שהוא לא פוגש.
ולכולם הוא מחייך ,לוחץ את היד ואומר שהוא מקווה שיוכלו לשתף פעולה ולעבוד יחד.

****************

אוולינה גאה בעצמה מאוד על "ההפקה" של האירוע הזה, היא מפטפטת ודואגת שהכל מתנהל כשורה, וכשהיא רואה שכולם נהנים ושהכל בסדר היא מאפשר לעצמה לצאת החוצה לשאוף קצת אוויר.
היא מניחה לאוויר הקריר ללטף את פנייה.
היא נושמת עמוק מספר פעמים, מביטה בשמיים השחורים ומצרה על כך שפה בעיר כמעט אף פעם לא רואים כוכבים.
היא חושבת פתאום על חופשה, באיזה יעד רחוק, רצוי חמים, כי ממש מתחשק לה עכשיו להתחמם בשמש. היא עושה סיבובים סביב עצמה, כדי להתחמם מעט. ומשום מקום, הגעגוע הזה לאיידן פתאום תופס אותה שוב, סתם ככה משום מקום והיא פתאום קולטת שעבר כבר שבוע שלם מאז שנפרדו.
היא פורעת את שיערה רגע, אחר כך היא מסרקת אותו בקצות האצבעות שלה ואז היא לוקחת נשימה עמוקה, ומזכירה לעצמה שזה בסדר שהיא מתגעגעת אליו.
היא לוקחת עוד נשימה, ואז מחליטה לחזור פנימה, אל אולם הספורט כי כבר התחיל להיות לה ממש קר.
היא מחפשת את ג'וד כשהיא בפנים, כי היא לא ראתה אותה מאז שנפרדו על יד שולחן הכיבוד. היא שואלת כמה מורות אם ראו אותה והן אומרות לה שראו אותה על יד שולחן הכיבוד לא מזמן אז היא הולכת לכיוון, אבל היא לא מוצאת שם את ג'וד.
במקום, היא פוגשת את המורה לפיזיקה והם מחליפים כמה משפטים לפני שהיא ממשיכה לשוטט ברחבי אולם הספורט.
לפתע, מיס ג'קלין , מכריזה שהיא רוצה לשאת דברים וכולם מתקבצים סביבה וסביב המאמן דקר.
אוולינה, שעומדת בקצה החדר לא ממש מצליחה לראות שום דבר, היא רק שומעת והיא יודעת שעכשיו מיס ג'קלין תגיד את כל הדברים הקלישאתיים האלה.
מיס ג'קלין מתחילה לדבר.
היא מודה למאמן דקר על תרומתו לבית הספר, ועל השנים הרבות שבהן בילה את חייו בתרומה לדור העתיד ומבטיחה לו שהתלמידים שעברו תחתיו יזכרו אותו לעוד שנים רבות.
המאמן דקר מצידו, מדבר בתורו, מודה לכולם על המסיבה. הוא אומר שהייתה לו הזכות לקחת חלק בחינוך דור העתיד. כשאוולינה שומעת את דבריו של המאמן דקר, הלב שלה מתמלא בחמימות כי אם היא יודעת משהו על המאמן דקר, זה שהוא ממש אוהב את העבודה שלו. היא מאחלת לעצמה להמשיך לאהוב את העבודה שלה גם כשתהיה בגילו.
כולם מוחאים כפיים ואז, רגע לפני שכולם מתפזרים- מיס ג'קלין מציגה את המורה החדש.
בשלב הזה אוולינה כבר לא ממש מקשיבה, היא עסוקה באכילה של כריך גבינה צהובה עם זיתים, ורק מצליחה לקלוט את שמו של המורה החדש. "סאן", היא חושבת לעצמה שזה שם מוזר. היא ממשיכה להתענג על הכריך שלה, נזכרת שבקושי הכניסה היום משהו לפה מרוב שהייתה עסוקה באירגון המסיבה.
כשהיא מסיימת לאכול את הכריך, היא מנגבת את הידיים שליה, וחוזרת לחפש את ג'וד.
היא מפלסת לעצמה דרך בין המורים, מביטה אנה ואנה עד שהיא סוף סוף מאתרת אותה ליד הכניסה לאולם הספורט.
היא מתקדמת בין האנשים, כדי להגיע אליה ורק כשהיא מספיק קרובה אליה היא מבחינה גם בגבר העומד לצידה.
לרגע, היא מרגישה כאילו כבר פגשה אותו בעבר, משהו בצורה שבה עמד ליד ג'וד נראה לה מוכר.
כשהיא במרחק של מספר צעדים מג'וד והגבר, פתאום מכה בה ההבנה שכבר ראתה אותו בעבר.
כשהיא מבינה מי הוא, הלסת שלה נשמטת והיא רוצה שהאדמה תפתח ותבלע אותה במקום.