פרק ב' תהנו

קרבות צללים פרק ב'

23/11/2020 451 צפיות תגובה אחת
פרק ב' תהנו

פרק ב'
רחמים…
לא, אין סיכוי.
אז למה לא יכולת להרוג אותה?
אני… ריחמתי עליה…?
הראש שלי היה מסוחרר מהוויכוח נגד עצמי והפצעים, עד שלא שמתי לב למה שעמד מולי.
"חד כנף!" הרמתי את ראשי, ראינון בנו של שאגייר התקדם אלי, חיוך מרושע על פניו.
התעלמתי ממנו.
"מה שלום אביך? אה נכון, הוא גורש."
התעלמתי ממנו.
"חד כנף אני מדבר אליך!"
"לא נכון," עניתי בקרירות. "בשביל לדבר עם מישהו צריך שכל ואני יודע שאין לך כזה…"
"אוווו, חד כנף אז אתה לא רק חלש, אתה גם מנסה להיות מצחיק."
"כדאי שתשתוק," אמרתי לו.
ראינון חייך חיוך מרושע גדול יותר "למה? מה תעשה? תדקור אותי? הא?"
חייכתי אליו ודקרתי אותו.
ראינון אחז בפצע בזרועו, המום. "אתה… אתה… אתה…!"
הוא הזיז את ידו "אה התרפאתי, מזל שיש לי ריפוי מהיר, אה, חד כנף?"
"בפעם הבאה," רטנתי. "אדקור אותך טוב יותר. או שלא, אני מאוד נהנה להכאיב ליצורים כמוך."
והלכתי משם.
בנוגע לכינוי "חד כנף."
לכל משתמש זרימת קסם יש הילה של כנפיים. בדרך כלל יש לפחות שניים. לי יש רק כנף אחת.
אמרו שגם לאבי היה… אני מקווה שזה נכון, אחרי הכל למה שאני היחיד שאסבול?
הלכתי אל ביתו של איקס.
כשפתחתי את הדלת, איקס קפץ עלי.
"כל הפרטים!" נהם "עכשיו." התיישבנו זה מול זה בספות שלו בבית.
סיפרתי לו הכל.
"אז אתה אומר לי, שהריאנה הזאת תקפה אותך לפני שנגמר הקרב, ואתה הרגת אותה?"
"כן." לא יכולתי לספר לו שריחמתי עליה, אין רחמים בצד האפל…
"ראיד ברח הא? פחדן."
איקס נעמד והושיט את ידו.
מסרתי לו את אבן הספיר הוא הכניס אותה לכיסו והדף אותי "אני אתחיל בבדיקות עכשיו, אתה יכול-חייב ללכת."
יצאתי מהבית שלו, צלצול קטן חמישי נשמע ואחריה צלצול גדול.
הלכתי אל האכסנייה והתקלחתי, אחר כך נכנסתי למיטה ונרדמתי כמעט מייד…
כשהתעוררתי רציתי להכניס את כל החפצים שלי לתיק, "יום אחרון כאן הא?"
"אלא אם כן…" רעיון זדוני עלה בראשי…
הלכתי לביתי הישן ושם מצאתי עוד הודעה, הפעם ממישהו אחר…
בהודעה היה כתוב כך:
אל תחשוב שסלחתי לך כי ריחמת עלי,
אתה עדיין פגעת באחי,
אני אהרוג אותך יום אחד.
תתכונן, כי אני שולחת אחריך את הלוחמים החזקים ביותר.
אל תרגיש גאה בזה.
ריאנה.
"וואו." נאמר לי לא להרגיש גאה אבל זה עדיין נתן לי תחושה קטנה של גאווה שנעלמה מהר, אני שולחת אחריך את הלוחמים החזקים ביותר… אני אצטרך את זרימת הקסם שלי, ומהר.
הלכתי אל הבית של איקס הוא ישב בחדר העבודה, רכון מעל אבן הספיר.
כשנכנסתי הוא הביט בי, "אני לא מוצא את הבעיה." אמר,
"למה הכוונה?" שאלתי. לא סיפרתי לו על ההודעה, הוא לא ידע על הרחמנות שנגעה בי. איקס נתן לי את הספיר. "אין שוב בעיה באבן, זו הכוונה."
הכנסתי אותה לחליפה, היא נצמדה בקול נקישה קלוש.
"תתכונן, כי אני שולחת אחריך את הלוחמים החזקים ביותר"
הבטתי באבן הספיר הכבויה.
"איקס," אמרתי לו
איקס הרים את ראשו מסידור כלי העבודה שלו. "כן?"
היססתי ואז המשכתי. "ראיד ישלח עלי מתנקשים"
הפטיש קפיץ נפל לאיקס מהיד. "הוא…" התחיל.
"…שלח לי הודעה." המשכתי. "שרפתי את ההודעה, אבל אני צריך להתכונן."
הורדתי את האבן שוב "תוכל להטעין לי אותה איך שהוא?"
איקס חשב על זה כמה רגעים ואז נאנח. "הלוואי, הלוואי."
הוא לקח ממני את אבן הספיר שבידי ובחרבי, "אעשה בדיקות, אבל אני לא מבטיח כלום, תחזור עוד שני צלצולים גדולים … אם תחזור."
התחנה הבאה שלי הייתה אצל ביתו (הזמני) של ראיד.
פתחתי את הדלת.
אשתו של שדאקה, ליליה, ישבה על הספה, מזמזמת לעצמה ברוך ותופרת חולצה ישנה. היא לבשה תמיד כיסוי עיניים שחור ובגדים ארוכים שהסתירו את כל גופה, כולל שערה.
וכעת, לאחר שהבטתי בפניה של ריאנה, אני הבנתי גם למה.
"בבית של אצילים, נהוג לדפוק." העירה ליליה, עדיין תופרת.
"כמובן, אך זהו אינו בית של אצילים, אישה, זה הבית שלי, או שחסר לך השכל כדי לזכור זאת." עניתי בחוצפה, ותוך כדי נשענתי על דלת הכניסה טופח על התמונה שלי. הרגיזה אותי העובדה, שהיא חשבה שזה הבית שלה.
היא קפאה לרגע והבעה של רוגז עברה מול פניה. "כמובן… אז, מה מביא אותך לבית שלי, ז'תומרת," היא תקנה את עצמה במהירות. "שלך, כמובן".
"בנך הפסיד לי, ליליה". אמרתי .
"אני יודעת," היא ענתה לי "הוא בוכה בחדר, אני לא מבינה למה, הרי…"
"את מהצד המואר נכון?" קטעתי אותה, הכל התבהר לי בראש, לאחר כל כך הרבה שנים, לא ייתכן שעיניה של ריאנה יהיו כחולות, אלא אם כן, גם לאימה היו עיניים כאלה, כל הסיפור הזה של משפחה יחידה לה זה קורה, היה סתם שטויות, אבל כאלו שנועדו להסתיר את האמת.
המחט נפלה מידה. "איך אתה… ריאנה…" פניה התמלאו בפחד, ואז בייאוש קודר.
"אני לא אסגיר אתכם…" אמרתי וחיוך עלה על פניי.
"מה אתה רוצה בתמורה," נאנחה ליליה, זה לא הפעם הראשונה שאני סוחט אותם, אני מפלצת חסרת רחמים, לא?
"אני שמח שאנחנו מבנים זה את זה, אחרי הכל, אנחנו נמשיך במערכת היחסים שלסוחט וניסחט הרבה זמן…" חייכתי שוב.
"אז ככה…" המשכתי. "חסר לי כסף, ויש לכם מספיק כדי לכלכל את המשפחה שלך, אחרי הכל…" חייכתי חיוך מרושע שוב, "שניים מכם, כבר לא איתנו היום."
ליליה מסרה לי מארנקה חבילת שטרות, דמעות זלגו מתוך כסוי העיניים הרטוב.
ידי החלה לרעוד, אולי ניתן לה את זה, איך אני מתנהג?
חשקתי את שיניי והסתובבתי בלי להודות לה.
ממתי אני מודה לה?
הלכתי לכיוון היציאה מכניס את השטרות לכיס.
"כשאגמור את הכסף, אחזור אליכם, חיו בטוב… או לפחות עד שראיד יתאושש, ינסה להילחם נגדי, ויקבר ליד משפחתו."
יצאתי מהבית, מרגיש רע מזה שהרגשתי הרבה זמן…
חזרתי לאכסנייה, "איך השגת את כל זה?" שאלה מיאנה בחשדנות.
מיאנה היא הבת של בעלת האכסנייה הזאת, והיא לפעמים עובדת שם… ללא תשלום כמובן.
הנחתי את הכסף על השולחן, "את רוצה את הכסף או לא?"
"רוצה, רוצה." מיאנה לקחה את הכסף, "אמא תהרוג אותי אם אבזבז לקוח סתם."
שני צלצולים גדולים לאחר מכן חזרתי אל איקס, הוא החזיר לי את האבן ספיר.
"אני מניח שלא…" אמרתי.
"לא," אמר איקס "וגם לא מצאתי את הבעיה שבגללה היא נכבתה.
"אולי זה בגלל הקסם שהיה בחרב?"
"הקסם שהיה במה?!" איקס נשמע מופתע
"הקסם בחרב נו," אמרתי בקוצר רוח. "זה שכאשר אין לי אנרגית קסם הוא נותן לי."
איקס נבהל, "אבל, לא היה באבן הספיר קסם."
"אל תמתח אותי איקס," אמרתי. "החרב נתנה לי כוח."
"אני לא." אמר איקס בעקשנות, "לא היה קסם באבן, בדקתי בעצמי."
"אז איך קיבלתי קסם?" חשבתי. "ומה נתן לי אותו…."
חזרתי לחדרי כשראשי דואב ומלא מחשבות ומיד הלכתי לישון.
למחרת קיבלתי עוד מכתב, אבל לא מראיד… גם לא מריאנה…
אדון הראן בנו של הראטיר המגורש
שמענו על הקרבות שלך, אין ספק שאתה אדם בעל אמצעים שאין לכל אחד…
לכן, הנסיכה אמיליה מזמינה (מחייבת) אותך לקרב סער.
אם תנצח ניתן לך כל דבר שתבקש.
אך… אם אנו ננצח תאלץ להצטרף לתחרות צל הקדמונים.
בברכה (או שלא), ממלכת היתאר.
"היתאר…"
הממלכה החזקה ביותר בצד האפל, מזמינה אותי לקרב…
קרב סער… זה כמו קרב צללים רק שבו אתה לא הורג את היריב.
וצל הקדמונים זה תחרות לחימה של לוחמים אדירים, שוב, ללא מוות.
המנצח זוכה לקבל דבר שהוא רוצה, ולכינוי צל הקדמונים.
כמעט כל דבר.
תמיד רציתי להשתתף, תמיד רציתי שיהיה לי יותר זרימות קסם.
אבל עכשיו…
"תתכונן, כי אני שולחת אחריך את הלוחמים החזקים ביותר"
זה יכולה להיות מלכודת…
אז כמובן שאלך.
לקחתי בתיק שלי את החרב ובחליפה. אבני ספיר בהקו באור כחלחל.
לבשתי בגדים רגילים, והלכתי אל מיאנה "אני רוצה את הכסף שלי חוץ משהות של יום אחד."
"עוזב?" היא שאלה מוציאה את החבילה.
היראתי לה את המכתב, בזמן שהיא קראה הבעתה השתנתה מתדהמה, להתפעלות.
"קרב נגד הנסיכה אמיליה? אתה עד כדי כך חזק שהאלופה הגדולה של צל קדמונים רוצה להילחם נגדך?"
משכתי בכתפיי "מה לעשות? אני אדיר."
"לא הייתי מגזימה במקומך, היא תקרע אותך."
"אולי," יצאתי מהאכסנייה והלכתי לבית של איקס ונתתי לו את המכתב.
הוא קרא והנהן.
"קרב סער, צל קדמונים. אתה מתקדם מהר."
הוא קרא שוב, "צל קדמונים, תמיד רציתי להשתתף."
"בגלל זה באתי אליך," עניתי לו. "אני רוצה שתתלווה אלי…"
"בשביל?" שאל איקס.
"אם החרב שלי תשבר אצטרך חדשה…"
לא סיפרתי לו שאני רוצה שיהיה איתי משהו אם יתקפו אותי מתנקשים.
"טוב." אמר איקס "אני הולך לקחת כמה דברים, ונצא אל היתאר…"


תגובות (1)

סיפור מדהים

16/10/2021 18:44
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך