קרבות צללים פרק א'

פרק א'
העולם השתנה והארץ כבר לא זזה חצי אור שמש וחצי אפלה.
אני לא יכול להסביר כי זה חלק מהסיפור.
בצד המואר כולם נחמדים וטובים, בלונדינים, עיניים כחולות ושזופים.
בצד האפל כולם רעים שחורי שער, עיניים אדומות וחיוורים…
קוראים לי הראן ואני גר בצד האפל. וכמו שאתם ניחשתם. אני הייתי רע…
ואהבתי את זה.
הסיפור שלי מתחיל מזה שהתעוררתי בחדרי "בוקר" אחד. הייתי אז בן חמש עשרה פעמונים.
קמתי מהמיטה לבשתי את זרימת הקסם הכחולה שלי וחגרתי את החרב שלי, חרב צליפה חצי מעוקלת.
בנוגע ל"זרימת הקסם" אז זרימת קסם היא חליפה שחורה בעלת פסים בעלי אור בצבע מסוים כל תבנית הפסים בזרימות קסם שונות אבל כולן מתאגדות סביב אבן חן שקבועה בחזה החליפה. שלי היא כחולה לכן קיבלתי ספיר. והיא נותנת לי את הכוח שלי, פשוטו כמשמעו. הקסם שלי הוא חיזוק עצמי, שימוש באנרגיה הזורמת בחליפה בכמות מסוימת (אני מודד בראש את הכמות שארצה) למקום מסוים (רגל או יד) כדי שיתחזק כאשר אני משתמש בקסם שבחליפה, האור שבה מתעמעם קצת כל פעם וכשהקסם בתוכה נגמר היא נכבית. וכמה ימים אחר כך היא נדלקת בחזרה.
זה היה הדבר היחיד שהשגתי מאבא שלי ורק בגלל שהוא העדיף שיהיה אצלי ולא אצל מישהו אחר.
יצאתי מהאכסנייה ששהיתי בה במשך כמה ימים. "זה היום האחרון שלי כאן" חשבתי באדישות "אני צריך לגנוב או לסחוט כסף, שוב."
כמו שאמרתי, הייתי רע ואהבתי את זה.
שכחתי להגיד: אין לי הורים. אימי נעלמה ואבי גורש מסיבות לא ידועות.
הלכתי כמה רחובות ונעמדתי מול הבית הישן שלי.
לפי החוקים (שאף אחד לא שם עליהם… בסתר כמובן) אסור לגור לבד עד גיל 18.
הייתי מתעלם מהם אבל על כל החוקים ואני מתכוון לכולם, העונש הוא מוות, ולמות מלעבור על חוק זה די מביש.
לא חשבתי שזה מוזר שאבי גורש אבל לא מת.
נכנסתי לבית, כמובן שכאשר השמועה שאבי גורש נשמעה, כל השכנים לקחו הכל מכסף ותכשיטים ועד האסלה והכיור.
לא ריחמו עלי, אין רחמים בצד האפל…
בפנים ראיתי מכתב על רצפת העץ מלאת האבק שהייתה חסרה ברובה בגלל השכנים הנחמדים שלנו, הרמתי אותו הוא היה על דף לבן אפור עם חותם, עיגול שחור ובפנים חרב אדומה וגרזן משולבים.
קפאתי, זה היה חותם הזמנה לדו קרב צללים "פחדן!" נזפתי בעצמי "אתה התאמנת עם החליפה מהיום שקיבלת אותה, וגם זה לא הקרב צללים הראשון שלך. מה אתה מפחד מקרב?" פתחתי את המכתב היה כתוב בו כך:

הראן בנו של הראטיר המגורש
אני מזמין אותך לדו קרב צללים. היום, בחורבת המבשר. שלושה צלצולים קטנים.
תביא את הכוח שלך,
אתה תזדקק לזה.
הגיע הזמן להעמיד אותך במקום הראוי לרוצחים גנבים!!
ראיד, בנו של שדאקה.
קראתי פעמיים כדי להבין, ועוד פעמיים כדי שיעלה על פני גיחוך קל.
נאנחתי בצער מזויף אם זה הבן של שדאקה, זה עומד להיות משעמם עד מטופש.
שדאקה היה אציל זוטר שהשתכר פעמים רבות.
שני צלצולים גדולים לאחר הגירוש של אבי הוא שכב על המדרכה בעיר, לא מפוקח בעליל וכשראה אתי הולך שם התחיל לרדת על אבי.
כמובן שהתעלמתי ממנו עד שהחוצפן התחיל לרדת עלי, אז בעטתי בפרצופו.
וכאשר הוא התפקח הוא שלח לי הודעה רשמית ומעליבה לקרב צללים.
הקרב היה קצר, הוא היה שיכור לגמרי, מאחר וחשב שהקרב יהיה קל וברוב טיפשותו, שלא הייתה קטנה, הוא גם לא השתמש בזרימת קסם טעונה. קרב נגד ילד בן אחת עשרה פעמונים. הוא לא העריך אותי נכון, וזה עלה בחייו.
קברו אותו בחתיכות.
ניחשתי למה ראיד רוצה את ראשי בצלחת, לא בגלל שהרגתי את אביו אלא כי לקחתי את אדמותיו.
ובגלל החוקים אקבל אותם בגיל עשרים.
החלטתי להשאיר לאשתו של שדאקה את הבית אבל דאגתי שיהיה בדלת הכניסה ובדלתות החדרים תמונות שלי, שיזכרו את רחמנותי.
לאנשים שלא יודעים מה זה: "צלצולים גדולים, קטנים ופעמונים" אסביר:
מדענים קלטו משהו, בצלצול חמישי גדול קצת יותר מבדרך כלל, אז חילקו לחמישיות את הזמן בניהם.
כשעובר כל חמישית יום, משמיעים צלצול קצר. כל שני חמישיות, שני צלצולים קטנים. ובשלוש חמישיות…
אני חושב שהבנתם.
כשעובר חמישה צלצולים קטנים משמיעים צלצול ארוך.
כשעובר 365 צלצולים קטנים (יש אנשים שאחראים למספור) מכים בפעמונים בכל הצד האפל.
התחנה הבאה והאחרונה הייתה בבית של חבר שלי.
אני מניח שאתם שואלים: אישה, בעל וחברים זה דברים שקשה להשיג כשאתה רשע.
אני גם לא הבנתי את זה אבל זה עבד.
לחבר שלי קוראים איקס שם מוזר נכון, אז רק שתדעו: איקס זה לא שמו האמיתי הוא לא מסכים לאף אחד לדעת על שמו האמיתי. אימו מתה בקרב צללים. ואביו יצא לנקום באדם שהרג את מי שמביאה כסף לבית, ומת גם הוא…
חמישה עשר צלצולים גדולים לאחר מכן אני הרגתי אותו כי הוא ירד עלי ועל אבי. איקס ואני נהפכנו לחברים-משהו בגלל זה.
פתחתי את הדלת, איקס נהם אלי משהו שהיה שקול ל-צלצול-ראשון-זוועה-בשבילך. איקס היה גבוה בשביל בן שמונה עשר פעמונים. והוא חזק, חזק מאוד.
היראתי לו את המכתב הוא קרא אותו. ואז צחקק, משהו שהיה גם משונה בשבילי שיש בצד האפל.
בדרך כלל זה צחוק שטני, או חיוך רשע.
"קרב הצללים השני שלך. הא הראן?" אמר בחיוך מרושע מעט, "אל תפסיד".
"אתה ואני יודעים שאנצח." עניתי לו.
איקס עיין שוב במכתב. "אתה נלחם נגד הבן של נבלת העל." הסכים. "תנסה להשאיר אותו בחתיכה אחת הפעם, אוספי הגופות עדיין מקללים אותך על היום שבו הסכמת לקרב נגד שדאקה."
"אשמתו שהוא בא שיכור". נהמתי. איקס קם וסימן לי לבוא אחריו, יצאנו למחוץ לבית שלו אל חדר העבודה.
איקס הוא מחשל קסם. הוא יצר לי את החרב שלי ממתכות שנשארו לו. אבל מה שהוא נתן לי עכשיו התעלה על הכל…
חרב קסם. נשימתי נעתקה החרב הייתה חרב שבצד אחד חדה אבל ישרה ובצד אחד מעט מעוקלת. השמורה שלה הייתה ארוכה מצד אחד, שהיה מתחת לצד המעוקל של הלהב. הניצב שלה היה ממתכת שקופה, שבפנים היה אור כחול מתחת לניצב היה אבן ספיר, האבן האידיאלית לקסם כחול.
הקטע באבנים זה שגילו מדעני הצד האפל שבתוך אבני חן מסוימות יש כוח קסם: כחול, זהב, אדום, כתום, לבן, וירוק.
ולהם יש את האבנים האלו: ספיר, קוורץ, אודם, טופז, פנינה ואמרלד.
"חרב צליפה חצי מעוקלת, משתלבת עם קסם כחול כמו שלך, הפרויקט האחרון שלי." שמעתי את איקס אומר זאת במעומעם, מכיוון שלא בדיוק הקשבתי, הייתי מרותק לחרב.
"בשבילי?" שאלתי.
איקס נאנח. "ההסכם בנינו זה שאני נותן לך את הכוח לשפר את מה שיש לך, ואתה נלחם בקרבות צללים בשבילי, אחרי הכל אין לי זרימת קסם מאז… התקרית."
הנהנתי. לאביו של איקס היה זרימת קסם אבל היא נשברה מהקרב. אחרי הכל לאצילים כמו שדאקה יש את הזכות להשתמש בגרזן, זה יתרון רב המאפשר לשבור את פסי הקסם של החליפות.
אז נשמע קול צלצול קצר אחד, ואז שני.
"צלצול קטן שני". אמרתי. "אצא לדרך."
איקס הכניס את חרב הקסם לנדן בצבע כחול כהה, "תשתדל לא לשבור אותה, קשה לי לקנות ספיר. והמוכרים מתמקחים על כל מטבע."
יצאתי מחדר העבודה של איקס, כשהחרב החדשה בחגורתי. ויצאתי מהעיר לכיוון העצים. רעם נשמע מרחוק. נתתי מכה קלה לאבן הספיר שקבועה בחזה החליפה שלי. הספיר בחליפה שלי הבהבה לרגע ואז כבתה.
נבהלתי, אם החליפה שלי חסרת קסם, אז אני אאבד את הנשק החזק ביותר שלי.
נתתי לה מכה חזקה יותר ואבן נדלקה. נאנחתי בהקלה אצטרך לבדוק אותה מאוחר יותר עם איקס אבל לבינתיים המשימה היא להביס את ראיד.
רעם נשמע שוב. "גשם," חשבתי "אולי ראיד מנסה לתת לעצמו יתרון?"
הגעתי לקרחת יער ששם הייתה חורבת המבשר.
חורבת המבשר היה בית יפיפה, פעם כך נאמר, זה היה לפני העצירה. אדם אחד גר שם, כולם חשבו שהוא משוגע. יום אחד הוא הגיע לכפר שלנו וצעק את הנבואה בקלקלתה.
כולם זכרו את הנבואה, וקיללו את היום בו לא הקשיבו. הם זכרו אותה בעל פה, קללתו של הזמן.

יום אחד הזמן ייעצר
והעולם שאנחנו מכירים ימות.
נפילת ממלכות ונשימת כאב,
העולם כבר לא יסתובב.
בזמנו זה היה מגוחך וכולם זלזלו בו, אך הנבואה הייתה אמת, ואכן כך קרה…
ראיד עמד שם, היה לו זרימת קסם אדומה שבהקה באזור החשוך. בחזה החליפה שלו היה אבן אודם, האבן האידיאלית לזרימת קסם אדומה, צעיף שכיסה את פיו ואפו וחרב שיפוע בחגורה. חרב בעלת להב שבהתחלה מעוקל כלפי חוץ ואז בפנייה חדה כלפי פנים. הוא היה בן הצד האפל טיפוסי שער שחור ועיניים אדומות.
"הגעת" נשמע קולו מתוך הצעיף הוא נשמע אדיש. "חשבתי שתברח."
חייכתי חיוך רשע, "אז אתה לא טוב בלחשוב."
הבעתו השתנת מאדישה, לעצבנית, ואז לרצחנית.
בחנו זה את זה, וידינו על הניצבים של החרבות.
ברקע נשמע צלצול קטן ראשון
שנינו נעמדנו בתנוחות קרב. תנוחת הקרב שלי הייתה רגליים מכופפות מעט, יד אחת מחזיקה בניצב והשנייה בנדן, שלו הייתה חרב בשני ידיים מול הראש פונה כלפי פנים ורגליים ישרות.
צלצול שני.
"למה אתה רוצה נקמה? בגלל שהרגתי את אביך?" שאלתי.
הוא נחר בבוז, "אבי… אבי היה שוטה, שיכור וחסר תועלת. אני רוצה את האדמות… אותן אתה לקחת ממני!"
צלצול שלישי.
ראיד נעלם פתאום והבזק אור אדום פנה לכיווני במהירות. זזתי מעט הצידה, ואז גרמתי לפסי האור ברגלי לזהור מעט יותר נתתי לרגליים שלי מעט קסם כדי שאהיה מהיר יותר, וזינקתי הצידה. האור נעלם וראיד הופיע שוב ותקף אותי בכל כוחו.
חמקתי מהמהלכים שלו, הוא נעשה יותר ויותר רצחני, ומהירותו גדלה ככל שהתחמקתי.
ואז הוא נעלם בהבזק אור. שנע במהירות בין העצים מסביבי.
עקבתי אחריו בעיניי כל כמה שניות הוא הופיע לידי תקף וברח. "הוא מנסה לעייף אותי". הבנתי לאחר זמן מה. "או לפחות למשוך זמן."
הרעם חזר והתחיל לרדת גשם.
האור האדום נעלם כמעט והיה קשה לעקוב אחריו.
"יתרון." חשבתי. "אז יש משהו בקודקוד שלו"
הוספתי ליד ימין חצי מהכוח ואז הנפתי את אגרופי לעבר השמיים ההדף היה אדיר העננים האפורים שבאו מהצד המואר נחתכו ויצרו מעגל גדול של שמיים שחורים ללא גשם. ראיד נעצר ובהה בשמיים ואז התעשת ותקף.
זזתי במהירות אל ראיד וכאשר הוא תקף אותי החלקתי על ברכיי מתחת לחרב ואז התרוממתי במהירות וניסיתי לנעוץ בו את חרבי אבל הוא חמק והצליף נשרטתי בלחיי ודם זלג מהפצע.
חמקתי מעוד מהלך שלו, ראיד הצליף פעמיים, חסמתי אחד אבל השני שרט את כתפי, זה שרף,
ומעדתי מעט, ומזה קיבלתי עוד אחד בברכי.
איקס לימד אותי איך לא להתייחס לפצעים.
"תסיח את דעתך, תנסה לא להרגיש שהם שם."
מעולם לא הצלחתי.
חשקתי שיניים והתרוממתי מוסיף עוד קסם לרגליים.
הוא ניסה לדקור אותי אז קפצתי מעליו עם רגליים מחוזקות ובעטתי בחזהו.
ראיד הועף לאחור אבל אז הוא הופיע מולי וניסה לדקור אותי שוב.
חסמתי עם חרבי והכנסתי לו אגרוף לפרצוף.
ראיד מעד לאחור ונעצר, בעטתי בפרצופו בעקב מסובב, אבל הוא הגן בשנייה האחרונה, ולא שבר את הלסת, התקרבתי אליו, ראיד הביט בי בפחד, החליפה שלו הייתה כמעט ריקה מקסם.
הפעלתי על הרגליים את מה שנשאר לי.
זזתי במהירות אדירה מולו, בעטתי בו. דם יצא בנתז מהברך שלי והכתים את לחיי. ראיד הועף לאחור והשתמש בתנופה כדי לעמוד שוב, אבל הופעתי מולו שוב ובעטתי ברגליו הוא נפל על האדמה, הרמתי את חרבי אבל הוא הרים את ידיו. "רחמים…" לחש בפחד.
אין רחמים בצד האפל.
ניסיתי לנעוץ את חרבי בליבו, אבל ראיד התאמץ והשתמש בקסם לזוז קדימה, ניסיון נואש.
החרב ננעצה בבטנו. דם יצא מזווית פיו, הוא נאנק.
שלפתי אותה וכיוונתי לליבו. אבל אז שני אבנים הועפו לעברי זינקתי לאחור ותפסתי את השני בידי.
משהי הופיע ביני לבין ראיד, היה לה גלימה שחורה שמתוכה זהר אור כתום קלוש, עיניים כחולות הציצו מתחת לברדס.
"יופי," חשבתי. "סיבה להרוג אותה."
אמנם לרוב האנשים בצד האפל היו עיניים אדומות, כתומות או צהובות, אך לחלק מהאנשים היו עיניים כחולות, חומות או ירוקות, צבע עיניים שהיה רק בצד המואר. הם היו אמנם שונים, אך עורם החיוור פסק בבירור שהם מהצד האפל. הייתה רק משפחה אחת כזאת באזור שלנו.
המשפחה של שדאקה.
היא הורידה את הגלימה, להפתעתי הברדס היה של החליפה, או שלא חובר לכלום.
היה לה זרימת קסם כתומה, אבן אידיאלית- טופז.
היא שלפה אבן וזרקה אלי, זרקתי אליה בחזרה את האבן שלי והאבן שהיא זרקה התפוצצה. "מה אתה עושה לאח שלי!" היא צעקה עליי.
"אח?" אמרתי. "מדהים, יש לי עוד סיבה להרוג אותו. לא למדו אותך לא להשליך אבנים? מישהו עלול להיפצע."
ראיד התרומם מעט "לא…" הוא השתעל ודם צא מפיו, מכתים את האבנים " ריאנה… הוא יהרוג אותך."
"כדאי לך להקשיב לו," אמרתי "הוא דפוק, אבל הוא מבין את רמת כוחו, בתור אחותו, אני מבין ששניכם חלשים."
ריאנה רצה אלי כשהיא צועקת. "אל תעליב את אחי!!!"
"למה?" שאלתי. "זה כיף".
היא צרחה, שלפה חרב ותקפה אותי בכל כוחה, אבן הספיר בחרבי זהרה והרגשתי שכוח הקסם שלי עולה.
"יבורך איקס על זה," חשבתי. "אבל יקולל כי לא ספר לי על זה."
הופעתי מולה משתמש ברוב הכוח, על כל רגל והכנסתי אגרוף מועצם בקסם לבטנה.
היא הועפה ונחבטה בעץ. נשפך מעט דם מפיה, היא רצה אלי ותקפה עם חרבה היא זרקה עלי שני אבנים, הגברתי את הכוח ברגלי ורצתי רחוק מהאבנים, שני האבנים התפוצצו כאשר פגעו באדמה, היא רצה אלי ותקפה עם החרב,
חסמתי אבל היא שלפה פתאום חרב שנייה, שהיא החביאה מאחוריה ופגעה בזרימת הקסם, למזלי החליפה לא נהרסה, אבל הספיר הבהבה מעט וכבתה,
מאזן הכוחות השתנה.
תקפתי עם חרבי אבל היא קפצה לאחור, וזרקה עלי עוד אבן.
הקפצתי לידי מקל תפסתי אותו וזרקתי על האבן כחנית.
האבן התפוצצה
חבטתי בידי באבן הספיר, "נו, נו, נו!"
היא תקפה שוב, חסמתי את ההתקפה אבל הלהב השני פגע ישירות בידי השמאלית,
למזלי, היא לא הצליפה אלא דקרה, אבל לא אוכל להשתמש ביד עד שהיא תתרפא.
חבטתי בידי הימנית בספיר.
הספיר הבהבה קלושות, ואז זהרה באור די חלש, אולי רביעית מהקסם שלי נעלמה סתם.
היא ראתה את הספיר שזהרה וקפצה לאחור, נעמדת בתנוחת מגננה עם שני חרבות.
התכוונתי לרוץ אליה אבל אז נזכרתי לרגע בזה שכל אבן שהיא זרקה עלי התפוצצה.
זרימת הקסם שלה הייתה ריקה לחלוטין.
"מחוכם" חשבתי "היא רצה בכיפוף כדי להכין לה נשק."
הרצפה סביבי הייתה ממולכדת.
הרמתי את אגרופי לאוויר והכנסתי בו את כל הקסם שנותר בי.
ואז הנחתתי אותו בכל כוחי המחוזק על האדמה. הפיצוץ היה אדיר אבנים ועצים הועפו מסביבי ריאנה חטפה שני פיצוצים מהנשק שהכינה לעצמה ואז ביטלה אותו. היא נפלה על הריצפה מדממת בכמה חלקים.
כשלתי לעברה והרמתי אותה מהרצפה מחזיק אותה בצווארה, ריאנה נתנה מכות לידי אבל היא הייתה חלשה וזה הרגיש כמו ליטוף.
"אתה… לא… תיגע בו…" לחשה. ראיתי בעיניה משהו, פחד… זרקתי אותה על סלע היא נחבטה בו ונפלה לרצפה, דם היה על הסלע. ראיד נאנק וזחל אלי "לא… היא לא קשורה לזה… בבקשה".
הרמתי את חרבי.
"לא!" ראיד צרח עלי. "אל תעשה את זה!"
ריאנה הביטה בי, דם ירד מחתך במצחה וכיסה חצי מראשה בדם. הברדס הועף מפנייה מהפיצוץ. עכשיו ראיתי את השער הבלונדיני שלה שהוכתם באדום, "אתה… לא תיגע… בו".
"ל…לא" ראיד זחל אלי.
התקרבתי אליה
רחמים, לא כאן.
נעצתי את חרבי בבטנה…
ראיד נאנק דמעות בצבצו מעיניו. "רי…א..נה…"
עזבתי אותה והיא נפלה על הריצפה, לא זזה. ראיד צרח בכל כוחו "אתה… אתה תשלם על זה!!" ונעלם באור אדום.
התכופפתי אל ריאנה, היא הייתה חיה, אבל בקושי. הרמתי את חרבי שוב כדי לסיים את העבודה, אבל פתאום לא יכולתי… לא יכולתי להרוג אותה… היא הייתה חלשה ולא יכולה להגן על עצמה…
השארתי אותה שם, לאחר שיריתי פרץ אור אל השמיים, להודיע על מוות.
לאחר מכן, חזרתי לכפר, המום ומותש… ידי רעדה והבטתי בה בפליאה, ברגע זה חשתי דבר שמעולם לא חשתי.
רחמים…