אריה ועופר

"You slaughter me" אמר אסלן לזוג הישראלי בזמן שארז את אריה הזכוכית.
"הורדנו אותו לחצי" האישה אמרה בעברית לגבר כשיצאו מחנות הסדנה שלו.
אסלן יצא אחריהם לשאוף מעט אוויר. זה היה שעת אחר הצהריים. ירד מוקדם יותר גשם שניקה את הסמטה.

"יום טוב?" שאל אותו מוכר הפירות מהדוכן הסמוך.
"אינשאללה" ענה לו אסלן.
"חתכו אותך בחצי?" קרץ אליו המוכר.
"אני מתחיל פי חמש", אמר אסלן למוכר הפירות.
"חשבתי אתה כמוך לפחות פי עשר", מוכר הפירות צחק.
אסלן הנהנן, התיישב על כיסא שהניח מחוץ לפתח החנות, והדליק סיגריה.
זה היה יום לא עמוס במיוחד, והוא הוציא את הטלפון שלו וחייג לאריף.

"אני עסוק, אבא", אסלן בקושי שמע את בנו הצעיר על רקע המקצב המזוויע שאריף מכנה מוזיקה גאונית.
"אמרתי לך שבוע שעבר שאצטרך עזרה לפנות כמה ארגזים מהסדנה", אסלן התרחק מעט כדי שמוכר הפירות לא ישמע את הכעס בקולו.
… רעש…
"וגם אמרת שתביא לי בלון גז"
… רעש…
"2.5 קילו מספיק, אתה שומע אותי אריף?"
"כן אבא. אני עסוק עכשיו אבא, נדבר אחר-כך"
"איפה אתה?" הספיק להשחיל לפני ששמע את צליל הניתוק.
"אינשאללה יהיה לך בן כמוך" צעק אסלן לתוך הטלפון. הוא הביט סביבו, לא נראה שמישהו שמע אותו.
הוא לקח שאיפה נוספת מהסיגריה לפני שזרק אותה, וחזר לחנות.

הוא עמד בכניסה, והסתכל על הסחורה שלו. אור שמש כתום פילס דרכו בין הבניינים הצפופים לתוך החנות שלו. האור קיפץ בין הפסלים וצבע את הרצפה והקירות בנקודות זוהרות ושברי גוונים חמים. אסלן הביט במופע האורות היפה. פרמידה גדולה שהניח בחזית שברה את האור למרכיביו. הוא סובב מעט את הפירמידה וצפה כיצד שברי האור זזים ומתעוותים על הקיר הפנימי. שנים רבות כל כך חלפו והוא לא התעייף מהחיזיון היפה הזה.
… זה האור שבך שמאיר את העולם… אסלן נזכר בציטוט המוכר משיר של רומי. כשהיה ילד אביו הקריא לו שירה. לרוב "רזאל". לרוב של רומי.
הוא קרא פעם שהמילה הפרסית המתורגמת לרוב כ"אור" גם ניתנת להבנה כ"כוח". לאיזה כוח התכוון המשורר? מאז שקרא את זה פחות אהב את הציטוט הזה.
ענן חלף אי שם, ואיתו החיזיון.

הוא המשיך אל הסדנה ששכנה עמוק בירכתי החנות מאחורי דלת מתכת אפורה. אור הפלורסנט הקר הבהב כמה פעמים עד שהתייצב. הסדנה היתה חשוכה ומלאה ארגזים. הוא לא ניקה זמן רב את החלונות הגבוהים והם נתנו לאור דל בלבד לחדור. כבשן גדול תפס את מרכז החלל, הוא היה מלא אבק וחסר חיים. אסלן לא התעכב יותר מידי ומצא את הארגז שבתוכו היה פסל אריה נוסף. הוא הזיז כמה ארגזים ריקים. נראה שזה האחרון, ושהוא צריך להזמין עוד אריות. לאחרונה הפסל הזה התחיל להימכר לא רע. הוא הוציא את האריה האחרון מהקופסא שלו והניח אותו על שולחן המתכת הכבד. הוא סובב את הפסל על צידו והסיר את המדבקה עליה כתוב "made in china".

אחרי שהניח את האריה במקום קודמו בחלון התצוגה יצא לרחוב לזרוק את הקרטון הריק.

בדרך חזרה ראה נערה יפה עומדת בדוכן הפירות, מביטה בחלון הראווה שלו. עיניה היו כחולות. היא לא ראתה שהוא מביט בה, אז הוא המשיך להביט בה. על כתפה היה תלוי תיק גדול שלא התאים לנערות, ושמלתה היתה מלוכלכת. נערה סורית, הסיק אסלן. הוא הביט בה דקה ארוכה. היא המשיכה להסתכל בחלון הראווה שלו… הפליטים האלה מביאים לפה רק צרות, חשב, אם ארדואן לא יעצור את זה, כל העיר תהיה מלאה בהם.

אסלן צלצל שוב לבנו. אין מענה.
"זרקתי כמה ארגזים. יש עוד הרבה." כתב לו בהודעה, ובדיוק כשלחץ send שמע קול נפץ מאחוריו.
הוא הסתובב ושמע חבטה וקול ניפוץ נוסף מכיוון החנות שלו. הוא זינק אל דלת החנות, ובאותו הרגע היא נפתחה במכה וממנה יצא בריצה נער רזה. אסלן תפס אותו בזרועו. הנער השתולל והכה אותו, אך אסלן לא שחרר.
הוא שמע את הנערה מאחוריו צועקת שישחרר את הנער. אסלן משך אותו פנימה אל החנות. "אתה תשלם על זה" הוא גער בנער שקילל אותו בערבית.

רצפת החנות היתה מלאה בשברי זכוכית.
"עזוב אותי!" צעק הנער בטורקית.
אסלן גרר אותו לדלת אחורית שמאחוריה סדנת הזכוכית שלו. הנער התפרע ובעט באוויר, ופספס רק במזל את אגרטל הבדולח היקר.
הם נכנסו לרחבת הסדנה, והוא סגר את הדלת מאחוריו.

"תירגע או שאני קושר אותך" אמר לנער.
הוא לא נרגע, אז אסלן לקח חבל שקשר קודם שק חול וקשר את הנער לשולחן העבודה הכבד.
"חזיר!" צעק הנער.
"מלפפון!" ענה לו אסלן ולקח שק. "אני אשים לך את זה על הראש!" איים.
הנער השתתק.
"טוב מאוד, עכשיו תישאר בשקט" אמר לו אסלן שיצא חזרה אל החנות לאמוד את הנזק.
הוא סגר את הדלת מאחוריו, ושמע את הנער פולט "חיה שכמותך!"

שברי הזכוכית התפזרו לכל עבר, אבל לא נראה שהנער הספיק לשבור יותר מידי חפצים. הוא שבר את הפרמידה, והבלרינה שהיתה לצידה. וגם עוד כמה בקבוקים צבעוניים שהיו מונחים מעליהם.
הוא התקשר למשטרה לדווח על הנער. ואז ראה שמחוץ לחלון הראווה הנערה מציצה פנימה. הפעם ראתה מיד שהוא מביט בה ונמלטה. אסלן בחן את הפסלונים בחלון הראווה. הם היו שלמים לשמחתו. היה חסר רק פסלון קטן של עופר. אבל הוא לא זכר אם מכר אותו כבר.

מוכר הפירות נכנס אליו בדיוק כשסיים לדבר עם מוקד המשטרה.
"גנב?" שאל מוכר הפירות.
הכסף הגדול כמובן תמיד עליו, אבל אסלן השאיר כסף קטן במגרה בדלפק. הוא פתח אותה והופתע לגלות שהכסף שם.
"סתם ונדליסט" ענה למוכר הפירות, "הכל בסדר, המשטרה בדרך".
"אתה צריך עזרה עם כל זה?" מוכר הפירות הצביע על השברים שעל הרצפה ובמבטו סקר את החנות. הוא חיפש את הנער. אסלן הביט אל הדלת הסגורה שהובילה לסדנה. הנער לא צעק לעזרה.
"עוד מעט יגיע הבן שלי" ענה, "תודה. תודה" הוסיף. מוכר הפירות הבין את הרמז ויצא.

אסלן חזר אל הנער הקשור.
"אתה חייב לי 3000 לירות" אמר לנער. הוא לא ענה. הוא רק הביט בדלי ריק שהיה זרוק על צידו לפניו. כנראה הצליח לבעוט בו קודם.
"הזמנתי משטרה. הם יטפלו בך".
הנער המשיך להביט בדלי.
"מה זה יעזור לי אבל? אה?". אסלן בעט בשק חול חצי ריק שהיה מונח ליד, "הם יעצרו אותך, אבל אני לא אראה מזה פרוטה!"
הנער לא ענה.
"אני כבר 35 שנה פה. אתה באים וחושבים שמגיע לכם הכל. מה חשבת שתצא עם כל החנות שלי ואני לא אבחין בך?"
אסלן התקרב אל הנער, שהמשיך לא להגיב.
אסלן הוציא את הטלפון שלו מהכיס, "מה הטלפון של אבא שלך? הוא ישלם על הנזק".
אין תגובה.
"רצית להוציא קצת זעם על הזכוכית שלי?" הוא אחז בשיער הנער ונופף לעברו אגרוף.
הנער התחיל לייבב חרישית.
"סתום ת'פה שלך!" גער בו אסלן.
"לא התכוונתי לשבור כלום" לחש הנער.
"התכוונת לגנוב, נכון?"
"אני לא גנב" הנער הישיר מבט אל אסלן, דמעה זלגה לו על הלחי.
הטלפון של אסלן צלצל. זה היה אריף. "אבא, אבוא מחר בבוקר לעזור לך עם הארגזים, בסדר?"
"עזוב את הארגזים. צריך לנקות פה. איזה פרחח סורי נפל עלי. שבר פה חצי חנות. תבוא עכשיו אני צריך עזרה"
"אין מצב אבא, אני באמצע משהו" ענה לו הבן, "תביא איזו מנקה".
"בסדר אריף. אבא שלך יסתדר" אמר, וניתק.

"תשמע פרחח קטן", אסלן פנה אל הנער, "אתה הולך לנקות את מה ששברת. אם אתה בורח אני שובר לך את העצמות. מפהום?". הנער הנהנן.
אסלן שחרר אותו, ונתן לו מטאטא ויאה. הוא עמד בכניסה לחנות והסתכל על הנער בזמן שניקה. המטאטא היה גדול עליו ואסלן כבר ראה איך הוא מפיל עוד חפץ בטעות.
הוא לקח ממנו את המטאטא. "נקה עם הידיים" פקד עליו.
"אתה יכול לפרק את המקל!" מחה הנער.
"לא. תנקה עם הידיים אמרתי לך" ענה לו אסלן.
הנער סינן משהו בערבית אבל עשה כפי שפקד עליו. הידיים שלו היו קטנות ומלוכלכות. הוא הרים את השברים אחד אחד.
"עזוב" החליט אסלן, "תביא לי את היאה. אני אנקה את הרצפה. תחפש שברים שהתפזרו. שם מתחת למדפים. ושם."
הנער לא ניסה לברוח ועשה כפי שצווה.
הם ניקו בשקט כמה דקות ארוכות. ואז פנה הנער לאסלן, "באמת הזמנת משטרה?"
אסלן לא ענה, והנער חזר לחפש שברים.

ואז הנער עצר… הוא החזיק שבר קטן והסתכל עליו מקרוב.
"נחתכת?" שאל אותו אסלן בבוז.
הנער הראה לו את השבר, "זו הרגל של הפסלון", אמר. אסלן לא הבין למה הוא מתכוון.
"היה בחלון הראווה פסלון צבי קטן", אמר הנער בקול שבור. "מצטער אדון", מבטו של הנער נפל אל הרצפה "אתה צדקת. רציתי לגנוב לך את הפסלון".
אסלן התקרב אליו.
"בטעות שברתי את הרגל", המשיך הנער, "והפסלון נפל לי. ואז בטעות, נשבע לך אדון" הוא הישיר מבט לאסלן לשניה ואז נעץ שוב עיניים ברצפה. "בטעות נתתי מכה לפירמידה. לא התכוונתי אדון".

אסלן הביט בנער ארוכות, ולראשונה הבחין בסימן סגול שהשאירה אחיזתו על זרוע הנער.
לבסוף שאל, "איך קוראים לך ילד?"
הנער לא ענה מיד.
"יש לך שם, לא?"
"רזאל" ענה לבסוף.
"רזאל?" אסלן התקרב אל הנער, "זה שם יוצא דופן".
הנער משך באפו ומחה דמעה בגב ידו. "כן" אמר לבסוף. "אבא שלי…."
"אבא שלך מה?" שאל אסלן.
הנער המשיך לנעוץ את עיניו ברצפה.
אסלן התכופף כדי להביט בעיניו. הן היו שחורות כפחם. "אבא שלך אהב שירה?"
"כן" ענה הנער.

… יש בליבו של אדם נר שממתין, ממתין למישהו שיבעיר בו אש…
המילים מהשיר העתיק חלחלו לליבו של אסלן עמוק ממעמקים שנשכחו. הוא הרגיש את גוש הכעס שישב לו בגרון נמס באש בלתי מוכרת.

"שמע" אסלן הרים את ידו בהיסוס והניח אותה על הכתף של הילד… "הרגל של הפסלון היתה כבר שבורה" אמר, "אני הדבקתי אותה. קיוויתי שהקונה לא ישים לב, אתה מבין?".
הילד הרים את המבט אל אסלן וניגב את פניו עם החולצה המלוכלכת שלו.

אסלן קם על רגליו. "יאללה סיימת" הצהיר בהחלטיות. הוא לקח את המטאטא והיאה והניח אותם מאחורי הדלפק.
הילד לא זז, אז הוא הוסיף "לך, לפני שהמשטרה תגיע".
הוא הלך לאט לכיוון הדלת ואז יצא מהחנות בריצה.

אסלן הוציא את הטלפון שלו מהכיס. והביט בו ארוכות מבלי להדליק אותו.
אחרי כמה דקות הילד לפתע הופיע בפתח החנות. "ראית אדון לאן הלכה הבחורה?" שאל.
"לא" ענה. והוסיף מיד "זה היה עבורה פסלון העופר?"
הילד הנהן.
"שמע רזאל" אסלן בלע רוק, "שמע" הוא התלבט אם הוא לא עושה עכשיו טעות נוראית.
"שמע ילד, אתה יכול לבוא לפה מחר בבוקר. אם אתה רוצה אני יכול להכין לך כזה בשבילה. כלומר פסלון עופר כזה"
הילד הנהן בהיסוס, ויצא.
"אתה לא צריך להביא איתך כלום!" צעק אליו, וקיווה שהוא שמע.

למחרת אסלן הגיע מוקדם לסדנה, הוא הביא איתו בלון גז חדש, חיבר אותו לכבשן, והדליק את האש. הוא הביט באש כמה דקות ארוכות והריח את האבק שבתנור נשרף. זה לא היה כבשן גדול, אבל צריך לחמם את התנור לאט, כדי שהחום יתפזר באופן אחיד. זה יקח לפחות שעתיים להגיע לטמפרטורה הנדרשת לעבודה.

הוא יצא לסמטה, ישב על הכיסא שלו, עישן סיגריה, וחיכה.