אני צריכה אותך ( פאנפיק על חיבור פשוט )

"אני לא רוצה לראות אותה!", צעקה מארי.
"יש לה משהו ממש חשוב להגיד לך", הוריה האומנים עמדו חסרי אונים מול דלת חדרה הסגורה.
"זה לא מעניין אותי! אני לא רוצה לראות אף אחד!!!".

"מותק", רוברטה התקרבה בעצמה אל הדלת, "את תתחרטי אם לא תתני לי להיכנס ולדבר איתך, זה בקשר לפרנק".
"אני לא רוצה אפילו לשמוע את השם שלו! תלכי מפה ותגידי לו שאני כבר לא אוהבת אותו".
"אני נכנסת פנימה מותק", רוברטה לחצה קלות על הידית נכנסת באיטיות, מבחינה בבלאגן המטורף של החדר אך מתעלמת ממנו, "מארי".
"צאי מפה! ותגידי לפרנק שהוא דוד רע! הדוד הכי רע בעולם!", מארי ישבה על המיטה סימני דמעות על לחייה האדומות.

"אני רוצה לומר לך משהו לגבי פרנק", רוברטה התיישבה באיטיות על המיטה, לצידה של מארי, שנרתעה בהפגנתיות לצד.
"מה? אבל מיד אחר כך את הולכת ואומרת לו שאני שונאת אותו", מארי מחטה את אפה בחוסר נימוס.
"אני לא יכולה לומר לפרנק".
"למה? את אף פעם לא באמת חיבבת אותו, רק אותי, אז למה את כל כך דואגת לומר לו את האמת?", תהתה מארי, ומייד חזרה לעצבים ובכי, "והוא באמת דוד רע! הוא לא היה צריך להשאיר אותי כאן!!".

"תרגעי מארי!", טון קולה של רוברטה עלה קלות, "דוד שלך עשה כל מה שהוא יכול כדי שתישארי אצלו! לא הכל באחריותו, ולא על הכל הוא יכול לשלוט מובן לך?!".
מארי השתתקה, מופתעת.
"עכשיו מארי, בואי שבי לידי", רוברטה הושיטה את ידה, ומארי, רגועה יותר, נענתה להזמנה.
"פרנק… אני חא יכולה להגיד לו את כל מה שבקשת… כי…", רוברטה הביטה בעיניה של הילדה הקטנה, שהביטה בה חזרה בתימהון, "למה? מה קרה רוברטה?".

"בפעם שעברה שהוא בא לפה, ולא רצית לדבר איתו וכעסת עליו, הוא היה נורא נסער, ובדרך חזרה הביתה… הוא… איבד שליטה על ההגה ו…", קולה של רוברטה נשנק, והיא הסיתה את עיניה מעיניה התובעות והמבועתות של מארי.
"מה קרה לו רוברטה??", מארי נענעה את ידה של שכנתה, "הוא בסדר??".
"הוא בבית החולים, כבר מאתמול, הוא עדיין לא התעורר", רוברטה חיבקה קלות את כתפה של הילדה.
"הוא לא ימות נכון??", קולה של מארי עלה שוב לטון של בכי, "אני צריכה אותו!! הוא לא יכול לעזוב אותי לתמיד!!".
"הוא היה כל כך נסער מזה שלא רצית לראות אותו, מזה שכעסת עליו, הוא כל כך אוהב אותך ילדונת", רוברטה הצמידה אליה את הילדה מחבקת אותה מעט דמעות עולות בעיניה אך לא יוצאות החוצה, לא מול מארי.
מארי הורידה ממנה את ידיה של רוברטה, נסערת, "אני רוצה ללכת לראות אותו! עכשיו!", בכתה, "אני צריכה להגיד לו שלא התכוונתי! שאני כן אוהבת אותו!".
"אי אפשר מתוקה… זה…", התחילה רוברטה, כאימה האומנת של מארי נכנסה לחדר, "היא יכולה ללכת, אנחנו נסיע אתכן".

…

"איפה הוא?", הם נכנסו בכניסה הראשית, המולת בית החולים מקדמת את פניהם, מארי נתלתה בפחד על זרועה של רוברטה.
"כבר נראה אותו, חכי בסבלנות מתוקה".

הם פנו אל פקידת הקבלה, שנתנה להם את מס' החדר, הם פנו בשתיקה את המעלית.

"תבטיחי לי שתתנהגי יפה בסדר?", רוברטה התכופפה לגובה עיניה של מארי, "פרנק במצב לא טוב, ורופאים לא אוהבים רעש ובאלגן אוקי?".
"פרנק יכול למות?", דמעות עלו שוב בעיניה של מארי.
"לא מתוקה, לא", היא לטפה קלות את שיערה של הילדה ופתחה את דלת החדר.

"פרנק!!", מארי הסתערה על המיטה בבכי, "פרנק תתעורר!! תראה אותי!!", היא נערה קלות את שמיכת בית החולים הדקה, "אני צריכה אותך! אני אוהבת אותך, למה עשית תאונה בגללי? הכל באשמתי".
"שום דבר לא באשמתך מתוקה", רוברטה הושיבה אותה בעדינות על כיסא, מזיזה אותה מהמיטה והמכשירים, "נהייה פה כמה דקות ונחזור להורים שלך שמחכים לנו באוטו".
"הם לא ההורים שלי, ולא המשפחה שלי", מחטה מארי את אפה, "אני רוצה רק את פרנק, אני רוצה להישאר פה איתו! מה אם הוא יתעורר והוא יחשוב שאני עדיין כועסת עליו?".
"אני אגיד לו, ואנחנו לא יכולחם להישאר פה".
"ואם הוא יתעורר והוא יהיה פה לבד? גם לא תוכלי לומר לו, והוא גם יהיה לבד!", מארי לא הסכימה, היא ירדה מהכיסא ונגשה למיטה, מחזיקה את ידו הרופסת של דודה בחוזקה.
"אל תדאגי לו מתוקה, הוא מבוגר", רוברטה אחזה בידה, מתחילה ללכת לכיוון הדלת.
"לא! אנחנו לא יכולות ללכת!", מארי התנגדה, וניסתה להוריד ממנה את ידה של השכנה הטובה, "היינו פה ממש קצת! ופרנק צריך שניהיה פה!".
"הוא לא צריך, תסמכי עלי מארי, קדימה, מחכים לנו למטה", רוברטה פתחה את הדלת, סוחבת אחריה את מארי.
"לא רוברטה! אני לא רוצה!!", הם כבר היו על סף הדלת.

"מארי?".
קול חלוש, מאחור.
"פרנק!!!", מארי שחררה ממנה את ידה של רוברטה, וחזרה לחדר בריצה, "פרנק!! אני כל כך מצטערת, הכל באשמתי".
"לא נכון…", הוא עצם חזרה את עיניו, חלש, מלטף קלות את ראשה הטמון בשמיכתו, "הכל בסדר מארי, הכל בסדר…"
"אני כן אוהבת אותך, זה לא נכון, כמו עם הפסנתר ועם הלגו, לא התכוונתי לזה", היא בכתה, מחזיקה חזק חזק את ידו.
חיוך קל על על פניו, "הכל בסדר… אני כאן".