הבוגדת בבוגדים

אף אחד לא בוגד בה יותר כי היא בוגדת בכולם. אין לה אומץ לתת אמון בעוד אחד שמתיימר להיות נאמן. היא יוצאת מנקודת הנחה שתמיד ישברו לה את הלב בנקודה כזו או אחרת אז מה הטעם לרקוד על עננים ורודים כמו ילדה מאוהבת?
לרובם זה לא מפריע, לא מדגדג להם את הזין, שסביבו כל ההתעסקות. אין יותר חום אלא רק נחמה קטנה, בסיסית, נקודת התחלה פיקטיבית למשהו טוב, משהו שבטוח יעלם עם יציאתו של זר אחד והתקשרות לשיחה סוטה עם אחר.
היא לא מוותרת על "אהבות", אוספת אותם כמו אספן בולים זקן. מאמינה בכל ליבה שאצל אחד מהם נמצאת התשובה. זאת אומרת שאולי, אולי לאחד מכל אותם מדוכאים-סוטים, אבודים-מבוגרים, פרודים-שבורים, נשואים-בוגדניים, יש את התשובה לאהבה שנטשה אותה, שהפכה אותה לחובבת של הצלחות קטנות, למשבי רוח חמימים בתמורה לנגיעות, חדירות.
היא מהמרת ששומרת גם את הטפסים הלא זוכים, לא מוכנה לוותר על אף אחת מהאופציות, גם אם היא יודע שעבר זמנה.
משקרת ומסלפת לכולם מציאות אחרת, מספרת על הנאה צרופה וחיבה יתרה רק כדי להשאיר אותם קרובים לידה, שלא יברחו לגמרי.
כי לכל אחד יש את החוזקות שלו מבחינתה. האחד משלם, השני מדבר, השלישי מזיין, הרביעי מתעניין, החמישי מעסה, השישי נאה, השביעי מקדם, השמיני מתקן, התשיעי מסקרן והעשירי מתחלף.
כל אחד שמע ושומע את אותם סילופי מציאות ששומרים אותו בקרבתה, הוא נואש למגע שלה, למילים המעודדות שלמדה מתי להגיד ולמי.
אבל לא תמיד זה היום או הרגע בשבילו, כי לא כל יום בשבוע צריך מעסה או תשלום, לא כל חודש צריך תיקון או קידום, ובטח שלא כל יום צריך זיון.