לגדול עם אמא עצובה

לגדול עם אמא עצובה.
לגדול עם אמא עצובה זה אומר להיזהר. להיזהר במילים שאני אומרת, בטון שלהן, לשים לב שהמילים הן עדינות ומבינות.
לגדול עם אמא עצובה זה אומר לקחת אחריות, על אחי ואחותי, לברר היכן הם ומתי יחזרו, אם הם אכלו היום, שתו, התקלחו.
זה להציע לה לצאת לטיול יחדיו, גם כשזה הדבר האחרון שמתאים לי כרגע. זה לבקש שתעשה קניות כי זה עוד משהו שיכול להוציא אותה מהבית, מהמיטה.
לגדול עם אמא עצובה זה להסתכל עליה, להתבונן ולראות אישה כל כך אבודה וחסרת אונים אל מול המציאות, כל כך רזה וחיוורת. זה למצוא כוחות ולהזכיר לה שהיא אמא שלי, ולא ההיפך.
לגדול עם אמא עצובה זה להביט בעינייה הכחולות והגדולות ולהבין שלא משנה מה אומר ומה אעשה, לא אצליח לשפר את מצב רוחה. לא אצליח להפוך את עולמה לטוב, לנסבל.
לגדול עם אמא עצובה זה לגדול בחרדה קיומית תמידית. בחרדה שגם אני אהיה לנצח עצובה. לגדול עם אמא עצובה זה לדעת שלעולם לא אהיה אמא עצובה. לעולם לא אהיה אמא.
לגדול עם אמא עצובה זה לשמוע אותה אומרת בחדרי חדרים לאבי בבכי מר ״אין לי בשביל מה לחיות״. זה לכעוס עליה מתוך ייאוש ודקה לאחר מכן להרגיש הבן אדם הכי רע ביקום.
זה לענות לה באופטימיות שאני מאלצת את עצמי לגייס למענה שיהיה בסדר. ״כן אמא, זה ישתפר, את תרגישי טוב, כבר הצלחת להרגיש טוב פעם.״
״איך את יודעת שיהיה טוב?״ היא שואלת בעיניים מתחננות. ואני נאבקת ביני לבין עצמי, מחזיקה את עצמי חזק ושותקת כדי לא לענות לה בקוצר רוח.
לגדול עם אמא עצובה זה לגדול בתחושת אשמה תמידית, שאולי ושכנראה יש לי חלק במצבה הקשה.
זה לתת לה חיבוק ולהתעטף בידיים רזות בחזרה שלא מצליחות להעניק לי ביטחון אבל שאני מצליחה להעניק להן אולי מעט.
לגדול עם אמא עצובה, זה לגדול עם אישה שהיא היצור הכי רגיש על פני האדמה.
זה לראות אמהות אחרות, לא עצובות ואפילו שמחות ומתפקדות ולא לקנא לשניה. כי אמא שלי, העצובה, למרות ואולי בגלל עצבותה ומצבי רוחה, רואה את עצבותי.
וכשאני כועסת ומתנצלת היא אומרת: ״ את לא צריכה להתנצל, אני מבינה מאיפה זה נובע, זה בסדר״. ״את ואני״ היא אומרת ״מבינות אחת את השניה, את תראי,עוד יהיה לנו טוב.״