ארבע הסגולות | 22 – אדון המחוללים והרעש המסתורי

הדלתות נפתחו עוד לפני שסיימה חיננית לנקוש עליהן. מאחוריהן הופיע פרח־אור, חסר סבלנות, ובפניו מבט מאשים על העיכוב שגרמו לאדונו.
חיננית התעלמה מהבחור הצעיר ועטתה על פניה את ארשת השלווה המעצבנת ביותר שלה. מחוללת האורות הובילה את חבריה אל חדר גדול, שקירותיו מכוסים מדפי ספרים מרצפת השיש שלו ועד לתקרתו הגבוהה, הנחבאת באפלולית שמעל למנורת השמן התלויה בגובה שמונה אמות.
במרכז החדר ניצב שולחן עץ עתיק וגדול, מכוסה כולו בספרים ובמגילות עור מתפוררות. קולמוסי נוצות מוכתמים בדיו הציצו מבין הררי דפי נייר בקצה השולחן.
מעבר לשולחן, על כורסת עץ, שצבעה דהה מזמן, ישב ישיש, לבוש בבגדים פשוטים ומהוהים. שער לבן צנח מראשו והתערבב עם זקנו הצח והעבות.
הישיש היה שקוע כל כולו במגילה עתיקה שסועה ומחוררת כשנעמדה חיננית כמה צעדים לפניו. שאר בני החבורה נותרו מאחור, סוקרים בעיניים פעורות את קירות החדר עמוסי הספרים.
"אהמ, אהמ…" ניסה פרח־אור למשוך את תשומת ליבו של אדונו, אך הזקן נותר שקוע כולו במגילה, בלי להבחין שאורחים נכנסו לחדרו.
הקשיש הוסיף לעיין במגילה עד שהגיע לחור גדול בקלף. עינו החומה הבחינה דרך החור בחיננית המחייכת לעברו בחיבה.
"חיננית!" קרא הזקן ושמט את המגילה מידו. "את כאן!"
"אני כאן, אדוני," השיבה מחוללת האורות וקדה לפניו, "ואיני לבדי."
"אני רואה! אני רואה!" קרא הקשיש וחיוך גדול עלה על פניו, מניע לכל עבר את הקמטים הרבים והכבדים שכיסו את פניו.
"ראשון לכולם – אחאיים!" אמר הזקן והצביע בידו לעבר השריונאי, "ראש וראשון לכל גזע השריונאים בדור האחרון, שריונאי־הקשת העשרים ושישה בתולדות השריונאים!"
עיניו של אחאיים נפערו בהפתעה ונשימתו נעתקה, גופו נטה בחדות לאחור כאילו הכו דברי הזקן בשריונו. עיניו ננעצו בקשיש שקרץ אליו בחיוך יודע דבר מאחורי ערמות הכתבים העתיקים. שלושת הנערים החליפו ביניהם מבטים תוהים, ואפילו חיננית זרקה מבט תמה בדמותו של השריונאי הגוץ, כאילו דבריו של אדון המחוללים האירו את הגוץ הרוטן באור חדש.
הזקן נראה מרוצה מהמבוכה שגרם והחליט להגביר אותה. "ומי עומדת לידו של בכיר השריונאים – אם לא הנסיכה שונרתה הנכבדה! אפשר לראות את הדמיון לאביה המלך, ובכל זאת, הדמיון לאימה פשוט מדהים!"
עתה היה תורה של סוני להירתע לאחור, היא הביטה בפנים סמוקות לכל עבר, כאילו חיפשה מקום להסתתר בו מפני הגילוי המרעיש שהטיח בה הזקן המאובק. כשנתקל מבטה במבטו של ישון, ניסתה הנערה לומר תירוץ כלשהו, אך פיה הכשילה, ומבטה הושפל.
"שונרתה היקרה, אין לך מה להתבייש במעמד ובמוצאך," הרגיע אותה אדון המחוללים, "הכרתי את אימך בצעירותה. סיתרה הייתה בחורה נפלאה, עדינה כל כך, ועם זאת – בעלת לב אמיץ! אובדנה הסב לי צער רב. אמרתי זאת גם לאביך."
הגילויים המפתיעים שהנחית עליהם הזקן לא הגיעו לקיצן. "וליד הנסיכה החביבה עומדים שני אחים יקרים, ילדיו של רמוע רב המעללים, ששמו יצא מקצה העולם ועד קצהו! אימתם של בני עם־לק!"
שני האחים הביטו זה בזה במבט תמה.
"סלח לי אדון המחוללים," התנגדה דיה, "אך דומני כי אדוני התבלבל עם רמוע אחר. רמוע אבינו היה דייג פשוט בכפר קטן…"
"לא…" השיב הזקן ובחן את הנערה בעניין, "אינני טועה כלל וכלל. אומץ ליבך שלך לומר בפניי את המשפט הזה מעיד כמאה עדים כי את באמת בִתו של רמוע ראש חבורת הלוכדים. וחוץ מזה, מה לשריונאי החשוב הזה איתכם אם לא הייתם אתם ילדיו של מפקד חבורתו?"
ישון הביט בפניו של אחאיים. האחים תמיד ידעו כי לשריונאי ולאביהם יש היסטוריה משותפת ואחווה עמוקה, אך מעולם לא העלו על דעתם שאביהם היה מפקד של חבורה כלשהי, ושהשריונאי החזק היה פקוד שלו.
אחאיים החזיר מבט אל בנו של רמוע חברו, וישון הבין כי ישנם דברים רבים שהם אינם יודעים על אביהם…
"אגב," הוסיף אדון המחוללים והעביר את מבטו מדיה לישון, "איפה הוא? איפה רמוע אביכם? הדבר נסתר ממני!"
"אבא נעדר לפני שנה בערך," השפיל ישון את מבטו, "אבא יצא למסע דיג ולא חזר. איש לא ידע לומר לנו מה עלה בגורלו."
"אוי… צר לי, צר…" מבט רך ומנחם עלה על פניו של הזקן, "זו תעלומה גדולה, בלי ספק."
דממה מעיקה השתררה בחדר, עד שקטע אותה הזקן בחבטה שהרעידה את שולחנו. "רק רגע! מה עם יצור המים? הוציאוהו לרווחה!"
ישון שכח שוב מגדג. הפעם האחרונה שנתן לגדג לצאת הייתה אתמול בלילה, בחנייה האחרונה שלהם בהרים, לפני שהגיעו לשער הסלע. הנער מיהר לשלוף את נאד המים ופתח אותו, מוריק את תכולתו לגיגית מים גדולה מנחושת זהובה שהושיט אליו פרח־אור במצוות אדונו.
הבחור הצעיר הניח את הקערה במרכז החדר והתרחק כמה צעדים לאחור. אדון המחוללים קם ממקומו והפנה את מבטו לעבר גיגית המים, וכמוהו עשו כולם, למעט חיננית, ששילבה את ידיה מאחורי גבה וחייכה לנוכח מבטו הילדותי המתוח של האיש הזקן.
המים בגיגית החלו להתערבל, תחילה חלושות, אך במהרה הייתה המערבולת חזקה יותר ויותר. המים נצנצו לנוכח הגיגית המוזהבת, ומתוכם עלתה דמותו השקופה של יצור המים.
גדג היה במצב רוח טוב במיוחד. הוא סקר את החדר ואת הדמויות הנועצות בו מבטים סקרניים. היצור השקוף חייך בחיבה אל ישון, ואחר כך התמקד בפניו של האיש הזקן.
"יצור מים!" קרא אדון המחוללים והפיל ארצה ערמת מגילות משולחנו.
דמותו של גדג נעלמה במים ומיד נראתה שוב, הפעם הופנו פניו לעבר מחוללת האורות. "חיננית," אמר בקולו העליז והתיז טיפות מים דקיקות על מגילות הקלף שעל הרצפה, "האם הגענו? האם זהו מגדל המחוללים?"
חיננית הנהנה אליו והחוותה בידה לעבר האיש הזקן, "גדג יצור המים היקר, אני שמחה להכיר לך את אדון המחוללים, ראשם של כל מחוללי האור למעלה מיובל שנים!"
יצור המים נבלע במי הקערה המנצנצים. בפעם הבאה שהופיע, לאחר כמה שניות, הופנו פניו לעבר אדון המחוללים. דמותו רעדה בהתרגשות. "אדון המחוללים הגדול!" קרא גדג, "איני מאמין שזה אתה! שאני, גדג, משלולית המים, פוגש את גדול מחוללי המים בעולם כולו!"
אדון המחוללים חייך בהתלהבות אל גדג ונפנף בידו לביטול, מפיל אגב כך עוד כמה ספרים ומגילות ארצה. "גדג! איזה שם נפלא ליצור מים! אינני זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי יצור מים חי בעיניי!"
"זה מפני שמעולם לא ראית…" העירה חיננית כבדרך אגב, "אתה בעצמך אמרת לי זאת, ויותר מפעם אחת…"
"כן כן…" הנהן הזקן בראשו, כמנסה להעלות בראשו זיכרון רחוק, "ראיתי יצורי מים בספרים, קראתי כל מה שנכתב עליהם וחקרתי אנשים שפגשו בהם, ואף חיברתי עליהם סדרת ספרים – אבל מעולם לא ראיתי אחד מהם בעיניי! והינה, יצור מים אמיתי ניצב כאן לפניי, בחדרי שלי!"
"אדון המחוללים," התקרב ישון אל הזקן כששוב נבלע גדג במים, "סלח לי על ההפרעה. חיננית אמרה שאדוני יוכל לגלות לי ולאחותי סוד גדול הקשור בנו. עברנו דרך ארוכה ומסוכנת כדי להגיע הנה. אנא ממך, האם תוכל לגלות לנו את הסוד הגדול?"
נדרשו לאדון המחוללים כמה רגעים להתגבר על התלהבותו מהיצור השקוף שהופיע שוב במים. "כן כן, נערי, הצדק עם חיננית, וטוב עשתה הנבחרת שהביאה אתכם הנה, את כולכם." אמר המחולל הזקן והביט בבני החבורה בזה אחר זה, "אך הדברים חשובים מכדי שנדבר עליהם כך. עליכם לנוח מהדרך הארוכה שעברתם. פרח־אור נערי יוביל אתכם לחדרי אירוח שהוכנו לקראתכם, ואת שיחתנו נשמור למחר."
ישון התקשה להסתיר את האכזבה שחש, אך לא ראה כל אפשרות להתנגד. הוא קד בראשו לפני הזקן והודה לו בקול חלוש.
אדון המחוללים הנהן בראשו כלפי כל אחד מבני החבורה ונפרד מהם לשלום. החבורה צעדה אחרי הבחור הצעיר אל חדרי האירוח שהורה האיש הזקן לארגן כשהודיעו לו יכין ובועז על בוא הזרים.
בצאתם מלשכתו של אדון המחוללים נפרדה מהם חיננית. "סלחו לי, חבריי," דיה הבחינה בסדק קל בחזות השלווה של המחוללת, "אפגוש אתכם מחר, עליי לדווח לאדון המחוללים על קורותיי. הרגישו בנוח לבקש מפרח־אור כל שתצטרכו."
מבטו המתרעם של פרח־אור ביטא נאמנה את שחש מתפקיד המארח שהוטל עליו, אך הבחור לא אמר דבר, רק קד בראשו בכבוד לחיננית והזמין את בני החבורה לצעוד אחריו מטה, חזרה אל הקומה השביעית.
ישון, שהחזיק בידיו את קערת המים הזהובה עם גדג, חשש שיצטרכו לפגוש שוב במחוללת הברק המשונה, אך מסדרון הקומה היה ריק מאדם. פרח־אור פתח לפניהם דלת עץ ישנה והכניסם לחדר מרוהט בדלות, המחולק במחיצת עץ לשני חדרים קטנים.
בני החבורה, התשושים ממסעם, הסירו מעליהם את אבק הדרכים בחדר רחצה צדדי ואחר כך סעדו מצלחות עץ עמוסות ירקות ופירות שהגיש לפניהם פרח־אור. אחאיים וסוני עיקמו את אפם למראה הארוחה הצמחונית הזאת, אך היו יגעים מכדי להתלונן. הבנות התמקמו במיטת קומתיים שבחדר הפנימי, וישון ואחאיים שכבו בשתי מיטות עץ חורקות בחדר הראשון, לצידם נח גדג בקערת הזהב הגדולה.
בני החבורה מיעטו לדבר באותו ערב. כל אחד מהם היה עסוק במחשבות על הדברים שאמר עליהם אדון המחוללים. בסופו של דבר, העייפות הכריעה אותם, ומלבד אחאיים, שנותר ער למחצה כפסל חי, ישוב זקוף במיטתו, נרדמו כולם.

* * *

רעש חזק זעזע את מגדל המחוללים והפיל את ישון ממיטתו. אחאיים מיהר לסייע לו לעמוד ולהתייצב. לא חלפו יותר מכמה רגעים, וכבר עמדו לצידן דיה וסוני, לבושות כותנות לילה לבנות ארוכות שהגיש להם פרח־אור לפני שנפרד מהם.
הרעש נשמע שוב, והרצפה המחופה בעץ רעדה.
"מה קורה פה?" קראה דיה בבהלה, "שוב המטורפת ההיא עם השער הלבן?"
"חכו פה, ילדים, אבדוק מה קורה ואחזור," ציווה השריונאי, אחז בגרזנו, ויצא מהחדר.
"הו לא!" אמרה דיה ברוגז, "התגלגלנו עד לפה בגלל שהקשבנו לו בכפר השהרונים והמתנו לו. הפעם אני הולכת לראות בעצמי מה קורה. אתם באים?"
ישון וסוני הנהנו בראשם.
"אם לא אכפת לכם," נשמע קולו הדקיק של גדג מתוך קערת הזהב, "אני אמתין כאן, בכל מקרה לא אוכל לעשות הרבה במגדל היבש הזה… רק תזהרו!"
מיד בצאתם מן החדר, רעדה הרצפה תחתם. סוני הייתה היחידה שהצליחה לשמור על יציבותה ולעמוד על רגליה. שני האחים מצאו את עצמם על הרצפה.
"עוד כמה נפילות כאלה, והגוף שלי יתפרק!" התלוננה דיה ושפשפה את גבה, "מה יכול להרעיד כך את הטירה הזאת?"
"סערה, ילדתי." ניאל יצאה אליהם מבעד לפתח שמול חדרם.
"מחוללת הברק!" קרא ישון והביט בסוני בבהלה, "אנו מצטערים שאנו עומדים במסדרון, מיד נחזור לחדר שלנו!"
האישה דקת הגזרה ולבנת השער חייכה אל ישון בעיניה הזהובות והטובות. חיוכה של ניאל היה שונה מחיוכה של חיננית. החיוך של המחוללת הגבוהה הרגיז בשלוותו, בהפגינו זלזול במצבים קשים וחמורים. החיוך של חברתה ללימודים, לעומת זאת, הקרין חום ואהבה, סימפטיה כלפי הזולת.
"שמי ניאל, ישון," העירה מחוללת הברק והוסיפה להתקרב אליהם ברכות, "אינך צריך לחשוש מפניי. צר לי על הרושם הראשון שהותרתי בכם."
"ניאל," ניגשה סוני אל מחוללת הברק, "מה קורה פה? מה פשר הרעשים והרעידות האלה?"
ניאל הניחה את ידה החיוורת על זרועה של סוני, "בואו אחריי, אך הישארו סמוכים אליי. כעת, מששוכנתם בקומה השביעית, מתפקידי הוא לשמור עליכם. גם אני רוצה לדעת מה מתרחש כאן. הרעשים באים מחוץ למגדל, מכיוון האגם הגדול."
ניאל הובילה אותם במסדרון הארוך של הקומה השביעית, עד לתחתית גרם המדרגות העולה ללשכת אדון המחוללים. המחוללת החיוורת ציירה ברק בידה על הקיר שלצד המדרגות. לרגע נדמה שדבר לא קורה, אך אז נשמע צליל המזכיר קול של מנעול נפתח מעבר לקיר.
לנגד עיניהם, נפתחה דלת נסתרת בקיר, מגלה מאחוריה חלל חשוך. שערה הלבן של מחוללת הברק זהר כשעברו בדלת והאיר לפניהם היכל בעל תקרה קמורה גבוהה.
השלושה צעדו כמהופנטים אחר שערה הזוהר של מחוללת הברק, מתעלמים מהרעשים שהלכו ונעשו חזקים יותר ככל שהתקדמו באפלה. כשהגיעו לקצה ההיכל, שוב הרימה המחוללת את ידה וציירה ברק לפניהם. לא עברו יותר מכמה רגעים, ורוח קרה נשבה פנימה, מבעד לפתח שנפתח בקיר, נושאת עימה מריחו של האגם הגדול.
החבורה יצאה אל לילה נטול לבנה. מחוללת הברק ציירה בידיה סימנים בלתי מובנים. חוטי אור זהובים זרמו מידיה וריחפו באוויר לפניהם, מגלים מרפסת מגודרת במעקה אבן המכוסה פיתוחים עתיקים.
"זכרו," אמרה ניאל והתקדמה אל קצה המרפסת, "הישארו קרובים אליי."
דיה הציצה מבעד לכתפה של האישה הדקה. עשרות מטרים מתחתם נראו בקושי גלי האגם המשתברים בעוז על הסלעים העצומים שבבסיס מגדל המחוללים.
שוב נשמע הרעש הנורא, מלווה ברעידת הרצפה מתחתם. בני החבורה נאחזו במעקה האבן, מתאמצים לשמור על יציבותם – כולם, פרט לסוני, ששמירת היציבות הייתה לה טבע שני. הנערה הושיטה את ידה לעבר נקודה שחורה בחשכה שלפניהם, "הינה שם! זהו מקור הרעש!"