ריקבון
הלילה שחור משחור, אין כוכב אחד בשמיים. אני מסתכלת אל העצים הצפופים וחושבת לעצמי שהם דחוסים כמו המחשבות שלי.
הניצוץ כבה לאט לאט, והתקווה נמוגה מבלי שנרגיש. חדוות היצירה נהפכת לשעמום, והסקרנות נטשה אותנו כבר מזמן.
אני לא יודעת אם בא לי לשבת בתוך המדשאה הזאת לנצח, או לנוס כל עוד נפשי בי. הייתי כאן כל חיי, מעבירה כל יום בתחושה שאני מתקדמת לאנשהו, אבל ככל שהזמן עובר, אורות ניאון מסנוורים, מאירים את המציאות הקודרת. הכול רקוב. היכן שאתה לא מצפה, שם מסתתר הריקבון הגדול, אצל המשכילים, הנאורים, אלו שמחייכים בפניך אבל לא באמת מתכוונים.
האם זה הגורל? להתנגד לריקבון,
עד שהוא ייהפך לחלק בלתי נמנע מהעתיד שלנו?
לנסות בכל טיפת כוח לשנות,
עד שנגלה בצער שאי אפשר?
כמו בסרט נעורים כושל, גשם מתחיל לרדת. תחילה טיפות קטנות, ולאחריהן מבול מתפרץ. אני נותנת לו להרטיב אותי. אולי הגשם ינקה את הלכלוך, שהספיק להידבק אליי בחיים האלו. הלב שלי עדיין פועם בתוכם, עדיין הצליח להישאר במקום הנכון, ואני תוהה לעצמי כמה זמן זה יחזיק? מתי גם אני אקח חלק בריקבון?
תגובות (2)
הקטע שכתבת הזכיר לי קצת את Lonely Planet של להקת The The. אמנם לא מסר של אחד לאחד, אבל בתחושה. הזכיר לי גם רגעים פחות טובים שלי. אם תצליחי לשנות את העולם, אני אצטרך לחשוב על מחווה ענקית, אבל גם אם לא, אני מקווה שתמצאי את המקום הטוב שלך, ויש לי הרגשה שלא תקחי חלק בריקבון שאת רואה או מרגישה סביבך. האתגר מבחינתי אני חושב, הוא לנצח את הבדידות, כשאתה מרגיש שאתה לא רוצה או לא יכול להתחבר לשום דבר שמסביבך.
קודם כל תודה על ההתייחסות :) אחרי כן תודה על השיר שהוספתי בזכותך לפלייליסט, ולבסוף תודה על האמונה.
אני לומדת חינוך אז אני מקווה להצליח להשפיע איפשהו, גם חלקה קטנה תהיה כל העולם בשבילי :)
האתגר שציינת הוא אכן אתגר רציני, ואני חושבת שהדרך לצלוח אותו הוא למצוא כמה שותפים לדרך, או מקום לפרוק בו את התחושות :)