טרטורים

המצב קשה וגם מדכא, הרחובות ריקים, החנויות רובן ככולן סגורות אין יוצא ואין בא.
אנשים נפחדים, לא יודעים מה ילד יום שום דבר לא וַדאִי.
כל יום הודעה אחרת: האם יפתחו את בתי-הספר ואיך? אחרי חצי שעה הודעה אחרת. יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל. שומעים מהבתים ילדים צועקים ובוכים וההורים שחלקם איבדו את פרנסתם צועקים בחזרה ומאד מעוצבנים.
למי שצריך להיות אכפת, לא אכפת כנראה.
עייפות החומר והרוח. הרבה דברים לא מובנים. למה מוזיאונים סגורים למשל? אדם ירחיב את דעתו ויבלה. הרבה שאלות ותשובות אין.
אילנה התעניינה בחיסון נגד שפעת. בדקה במחשב ואחרי כן שאלה במשרד המרפאה. התשובה : ,אין חיסונים כרגע, שיהיו נתקשר."
אילנה החליטה שבימים טרופים אלה כדאי לשאול ולא לחכות לטלפונים. בתום הליכת הבוקר נגשה למרפאה ושם הואילו לענות לה שישנם חיסונים לקבוצת סיכון.
"הכל בשושו, צריך לבלוש ולנחש.
"בואי להתחסן, את בקבוצת סיכון".
"אפשר בלי כרטיס מגנטי?"
"לא"
"אם כך, ארוץ ואביא את הכרטיס המגנטי".
הספיקה לחזור ולהגיע בזמן לחדר האחות ולהתחסן.
אבן ירדה מהלב. בלי טרטורים לא הולך כלום.
קשה לאילנה להבין איך ישנם אנשים שהמחאה לא מדברת אליהם, עוברים כאילו כלום. עד מתי? שייגמר להם האשראי כנראה.