ניצני זיקנה

הוא לא ממש הרגיש את כובד שנותיו. אמנם כבר השיל מעליו שבעה עשורים אך מצבו הגופני שפיר למדי – כל איבריו מקוריים. אין ביניהם אף לא חלק חילוף אחד.
ככל הידוע לו, הוא אינו סובל מבעיות בריאותיות חשוכות מרפא. הוא לא הבחין בכשל מוחי או דעיכת זיכרון בתדירות והיקף מעוררי דאגה. אפילו שערו טרם הלבין מלוא כסות הקרקפת.

אכן, מיצחו חרוש קמטים, הגידים בכתפיו קרועים, פרקי גפיו חורקים (לא תמיד, רק לפרקים) ולילותיו שימורים, אך בשורה התחתונה, הוא מרגיש בהחלט לא רע לגילו.

אבל המציאות טופחת על פניו. הזמן אינו קופא על שמריו. מחוגי השעון שועטים קדימה ושולחים איתותים. תחילה, רמזים דקים ומעודנים, כאלה שאפשר להדחיק, ולבסוף שדרים גסים שקשה להתעלם מהם.

הנכד הראשון, ועימו השידרוג המפוקפק למעמד של "סבא", היה האות המבשר. השמחה והאושר שנילוו לאירוע היקהו מעט את עוקצו.

הכתמים הכהים שהופיעו על אמות ידיו כל אימת שבאו במגע עם עצם זר – שטפי דם שניקוו תחת קרום העור הדק והיבש, היו ניצני זיקנה מובהקים יותר.

הילדונת החביבה שהציעה לו את מושבה באוטובוס העמוס, היתה סימן נוסף, משפיל כלשהו. הוא כבש את עלבונו וסירב בנימוס. ״הילדה סובלת וודאי מסינדרום של "אדיבות יתר" (Excess Politeness), מחלה נדירה, תוצאה של חינוך שמרני וקפדני מידי״, השלה את עצמו.

זה המשיך עם אמא שמירפקה את בנה הצעיר ודחקה בו, במבט כועס, ״לפנות לאדון המבוגר מקום ברכבת הצפופה״. לא ניכר שהנער סבל מסימפטומיה של אותה המחלה.

תעודת "אזרח וותיק" שמצא בתיבת הדואר העניקה גושפנקא מימסדית לשינוי הסטטוס שלו. אפילו רשויות המדינה מצאו לנכון לשלוח לו תיזכורת. תעודה המזכה בהנחות אך ברכה וקלונה בצידה – שוב לא יוכל להתכחש לקשישותו.

אולם ללא ספק האירוע שקרה השבוע, סתם לחלוטין את הגולל על ימי נעוריו. זה היה המסמר האחרון בארון הקבורה של עלומיו.
הוא בא לביקור שיגרתי אצל אמו המתגוררת בדיור מוגן.
אשה שירדה אתו במעלית, שאלה באיזו דירה הוא מתגורר. היא התנצלה ״שהיא דיירת חדשה במוסד ועדיין לא מכירה את כולם״.
היא בכלל לא התלבטה. האפשרות שהוא רק אורח לא נראתה לה, כנראה, סבירה.
אולי אם היה מבוגר יותר, היה מפרש את שאלתה הישירה כהצעה מחמיאה.

אך הוא רק ניזכר בערגה איך היה ממנף פנייה כזו ל- "דייט" אם השואלת הייתה צעירה, נאה וחטובה.

בכל זאת הזיכרון עדיין עובד אצלו. למרות הכל טרם נס ליחו.