עולמה של אמילי- פרק 1

אני מזהירה אתכם מראש שהפרק הראשון ארוך כי נשאבתי אני עצמי לסיפור אז לא אשמתכם אם תפרשו באמצע. למרות שאני מקווה שלא תפרשו! קריאה מהנה!
———————————————————————————–

"אמיליייייי קומיייי!" שמעתי שצועקים עלי מלמטה.
"עוד חמש דקות אמא.." צעקתי ושמתי את אחת הכריות על ראשי.
"היה לך את כול סוף השבוע לישון"
"וזה לא מספיק" עניתי וירדתי מהמיטה בחוסר רצון והתקלחתי. שמתי עלי חולצת בית ספר שחורה וג'ינס וסווצ'רט אם יהיה לי קר בכיתה, וכמובן את הכובע שאני לא יוצאת בלעדיו.-
https://encrypted-tbn2.google.com/images?q=tbn:ANd9GcQEmNFbByKejYR8rq4yRROVo0o5GeoXqtwlzmuvpeLQXk9S-5ETGQ
ירדתי למטה והכנתי לי סנדוויץ' לתיכון, והסתכלתי על השעה כבר היה 07:50 'שיט' חשבתי לעצמי יש לי עשר דקות. "ביי אמא, ביי אבא. יום טוב" בירכתי את הברכה כרגיל לקחתי את התיק ורצתי לבית ספר.

הגעתי לכיתה בדיוק כשהיה צלצול. כולם ברכו אותי בבוקר טוב והלכתי לחברות שלי. שמחתי שיש לי אותן.
"את תמיד מאחרת מה?" אמרה דנה וכולם צחקו. חייכתי "יש לי ברירה?" אמרתי ולפני שדנה ענתה לי המורה נכנסה לכיתה והתיישבתי במקומי שבסוף הכיתה. "בוקר טוב תלמידים" אמרה המורה "בוקר טוב המורה" התחלנו ללמוד ג"ג. הייתי גרועה במקצוע הזה אז תיעלתי אותו למטרות נעלות יותר. כמו שינה. שמתי את הראש שלי על הידיים וניסיתי להירדם. דגש על ה-ניסיתי. אחרי כמה דקות נמאס לי והתחלתי לשקוע במחשבות. היום יהיו לנו שכנים חדשים ומחר ואחים שלי יחזרו מסבתא שלנו. לא הלכתי איתם באותו יום לסבתנו כי הייתי חולה. יש לי ארבעה אחים, שלושה בנים ואחות אחת. הראשון היה שון, הוא הבכור והוא בן 18, אח"כ אני והתאום שלי רועי, ואז באה שרית בת ה-12, ואחריה אופק בן ה-5 הכי קטן והכי חמוד מעניין אם-
"גברת פמר (pamer) תוכלי לחזור על המשפט האחרון שלי?" קטעה את מחשבותיי המורה
"כמובן המורה, המשפט האחרון שלך היה -ואני מצטטת- 'גברת פמר האם תוכלי לחזור על המשפט האחרון שלי?' " חייכתי המורה התרגזה והילדים צחקקו. המורה מלמלה משהו לא מובן והלכה.

בסוף השעתיים יצאתי מהכיתה עם החבורה לכיוון הקפטריה. אחרי כמה זמן עיבדתי עניין ומידי פעם רק הנהנתי וזרקתי איזו מילה כדי שלא יעלבו שאני לא מקשיבה להם. אבל לפעמים הייתי רוצה להיות לבד ולא במרכז הפופולריות. אף פעם לא ביקשתי את זה. עליתי לזה רק כי הייתי חברותית והיו לי הרבה חברות, ואולי בגלל המראה שלי שאני מכחישה שאני יפה. ואני זוכרת שעוד מתחילת השנה ילדים פחות פופולריים שפטו אותי וקראו לי מגעילה וסנובית רק בגלל שהייתי נערה מקובלת.
"אמילי? אמילי? אמילי את מקשיבה לי בכלל?" שמעתי את רונית צועקת עלי.
"כן." אמרתי
רונית הסתכלה עלי
"טוב. בסדר לא הקשבתי! אבל רק חשבתי על השכנים שעוברים לידנו. אומרים שהילד ילמד פה ושהוא חתיך" שיקרתי בלי להניד עפעף על הנושא שחשבתי עליו.
באותו הרגע דנה ובת' התעוררו. "תלמיד חדש? חתיך? ילמד פה? מתי?" גילגלתי עיניים וגיכחתי "בחיי שאתן מוזרות. הוא יצטרף ללימודים או מחר או מחרותיים." כשזה קשור לבנים הן יהיו הראשונות שקופצות. הגענו לשולחן שלנו ואכלנו.

בסוף היום חזרתי הביתה ברגל. והכנתי לעצמי מה לאכול כשראיתי שיש פתק על המקרר.
'אמילי, במקרר יש עוגת שוקולד. בבקשה תבאי אותה לשכנים ותקבלי אותם בברכה. ותזמיני אותם לארוחת ערב היום" גיחכתי בלב שלי. אמא שלי היא האדם שהכי חשוב לו לעשות רושם טוב על כולם. פתחתי את המקרר והוצאתי את העוגה. דפקתי על הדלת של השכנים ואף אחד לא ענה לי. דפרתי שוב ופתחו לי. "שלום" אמר לי איש "היי, אני אמילי אני שכנה שלכם וההורים שלי ביקשו ממני לתת לכם את העוגה לברך אתכם ולהזמין אתכם לארוחת ערב. אז שלום, ברוכים הבאים ואתם רוצים לאכול איתנו ארוחת ערב?" שאלתי. הוא חייך ושאל באיזה שעה ועניתי לו בשבע ורבע. נתתי לו את העוגה ודילגתי לביתי. האוכל היה מוכן ואכלתי מול המחשב שלי. 20 התרעות ו-5 בקשות חברות.

ההורים שלי הגיעו בארבע הביתה ואמרתי להם שעוד שלוש שעות ורבע השכנים החדשים באים. אמא כמובן נלחצה מיד והלכה להתקלח. אבא גיחך והלך אחריה. ואני, כרגיל. התחלתי לערוך שולחן ולהכין אוכל. אחרי חצי שעה אמא שלי הצטרפה אלי ועזרה לי להכין את האוכל.
כסיימנו הלכתי להתקלח ולבשתי חולצת טריקו שחורה ג'ינס והכובע (כמובן). ירדתי למטה וצעקתי "אמא הלכתי לסרט עם חברים" ובאתי לצאת כששמעתי אותה אומרת "מה סרט?! את נשארת פה. צריך לעשות רושם טוב על השכנים החדשים!" (מה אמרתי לכם?)
"אבל אני חיכיתי שבוע עד שהסרט יצא! והזמנו כרטיסים" אמרתי וכשראיתי שהיא לא משתכנעת הוספתי "נשארו עוד שעתיים ורבע והסרט שעתיים בדיוק" אמא של נאנחה וחייכתי. חברות שלי היו בחוץ "למה התעכבת?" שאלו.
"תנחשו" עניתי
"חטפו אותך חייזרים" דנה אמרה
"נרדמת ולא קמת בזמן" אמרה רונית
"החייזרים עשו לך שטיפת מוח ובגלל זה לא קמת בזמן" אמר בת'.
"לא לא ולא." עניתי. שלושה הזויות.
"אז מה כן?" שאלה בת'
"אמא שלי" אמרתי ושלושת אמרו יחד "אהההההה".

אחרי הסרט פגשנו את הבנים ודיברנו איתם. אחרי רבע שעה כבר היה שבע וחצי כולנו הלכנו חזרה הביתה, חברות שלי ליוו אותי ופתחתי את הדלת וצעקתי להן ביי כשהתרחקו. "היי אמא. אבא. אני פה" צעקתי והלכתי למטבח. ראיתי את השכן שפתח לי ועוד אישה שני בנים ובת. בטח הילדים שלהם.
"היי" אמרתי להם. רציתי לעשות הכול חוץ מלהיות שם כי הם בחנו אותי "אמא יש לי שיחה בסקייפ עם ידידים. ביי" אמרתי ובאתי לצאת אבל היא שוב עצרה אותי כשהייתי כ"כ קרובה לברוח.
"אמילי מה דעתך להכיר את הבנים של השכנים החדשים?" שאלה אמא שלי והייתה בקולה נימת הזהרה שרק אני הכרתי. "בטח. למה לא? זה לא כאילו השיחה בסקייפ היא משהו חשוב שיכול לעזור אותי מהמבחן שבוע הבא" אמרתי צינית עם חיוך מזויף. אבל אמא שלי ידעה לעצבן "יופי. אז אמילי תכירי אלו ג'ייק אופיר ואפרת. ג'ייק אופיר ואפרת תכירו זאתי בתי אמילי. תרגישו חופשי לשאול אותה מה שאתם צריכים." נעצתי בה מבט נוקב שהיה יכול להרוג אותה אם זה היה אפשרי ומילמלתי קללות.
עליתי לחדר שלי וישבתי על הכיסא המסתובב של החדר שלי כשאחריי נכנסים ג'ייק אופיר ואפרת ומתיישבים על המיתה. "טוב, תרגישו חופשי לשאול מה שבא לכם" אמרתי תוך כדי שאני מדליקה את המחשב. הם שתקו כנרה התביישו או שהם חושבים שאני רעה בגלל מה שהיה ממטבח "ותסלחו לי על מה שהיה ממטבח" אמרתי ונכנסתי לסקייפ.
'היי אמ' דנה שלחה לי
'היי' החזרתי לה
' למה את לא בשיחה?'
'כי אין לי כוח. יש מצב את שולחת לי את התמונה של המבחן?' שלחתי לה בדיוק כשנשמע שיעול כזה. אופס.. איך אני זאת שתמיד שוכחת?!
"מה?" שאלתי כאילו לא שכחתי אותם אלא לא היה לי מה להגיד עד עכשיו.
"באיזה בית ספר את לומדת?" שאל ג'ייק
"ב____ למה?" עניתי
"גם אנחנו הולכים ללמוד שם" אמרה בהתלהבות אפשרת.
"תוכלי להראות לנו את הבית ספר?" שאל אופיר
"רק אם זה בסדר שחברות שלי וידידים שלי יבואו." אמרתי
"בסדר" אמרו וההורים שלהם קראו להם מלמטה.
"לפני שתלכו. אני אפגוש אתכם שם או שנלך יחד?" שאלתי
"זה בסדר עם נלך איתך?" שאלו
"כן. אז תהיו מתחת לבית שלי בשבע וארבעים" אמרתי. אני אצטרך לקום מוקדם.
נפרדנו והחלפתי לפיג'מה והחלטתי שאני אראה את מה שדנה רשמה לי כבר מחר. צנחתי על המיתה ונרדמתי. זה היה יום ארוך!