אכזבה
אתם מכירים את זה שעבדתם כול כך קשה על משהו? השקעתם בזה את כול הזמן שלכם, את כול המאמץ ואז כשמגיע רגע האמת אתם מפשלים?
בהתחלה לא הייתי בטוחה אם פישלתי, ידעתי שלא הלך לי טוב, אבל לא הייתי בטוחה במה. אבל אז כשזה הגיע, כמו בעיטה בבטן, כמו לטבוע בתוך הכוס שעל השולחן, ותחושה הזו של האכזבה, לא של כל אלה שעזרו לי, האמינו בי, וגם אם לא יגידו לי ככה,.אני אדע שאיכזבתי אותם. אבל לא, אני לא מדברת על זה, אני מדברת על האכזבה העצמית. על זה שאיכזבתי את עצמי, ואני יודעת שלא משנה מה אני לא אוכל לשנות את מה שהיה.
איך אני אוכל להסתכל למישהו בעיניים? אחרי שפישלתי כול כך…
זה משהו שאף פעם לא היה לי קל, הרבה ניסו לגרום לי לאהוב את זה, אבל אף פעם לא הצלחתי. אבל בכול זאת אני חושבת, אולי הפעם יהיה שונה, אולי הפעם אני אצליח.
אבל עכשיו… כל מה שאני רוצה עכשיו זה לזרוק משהו, להרביץ למשהו להוציא הכול החוצה. לצעוק עד לשמים ובחזרה, אבל אני יודעת שזה לא ישנה כלום. אז מה הטעם? אני פשוט יושבת על הריצפה ובוכה. נותנת לדמעות לזלוג.
תגובות (1)
לא הרחבת הרבה על המקרה, המעט שכן אמרת היה מסקרן, דיברת בעיקר על התחושה, אז קצת קשה להתייחס. אפשר להרגיש את הכאב, הכעס והתסכול. את צודקת שהרבה פעמים דברים שנעשו אי-אפשר להשיב, אבל להוציא החוצה, נשמע כמו דבר נכון וטוב. לפעמים גם לשבת על הרצפה ולבכות. לפעמים זה לכתוב את התחושות, לפעמים זה לשתף אנשים. זרים או קרובים. ויש בזה הרבה טעם. כי להשאיר את זה בפנים ולהתבוסס בזה – זה יותר גרוע.