מה שלומך?

"היי!" אני זוכה לחיבוק חונק מצידו כשהוא ניגש אליי, מחזיר לו אחד אחרי ההלם הראשוני.
"היי," אני משיב בחיוך. מוזר שהוא מתרגש כל כך, אחרי הכל זו בסך הכל פעם שנייה שאנחנו רואים זה את זה. "שנלך?" אני מחווה בידי ליציאה מהתחנה והוא מהנהן, מתחיל להתקדם בלי לבדוק אם אני אחריו.
אנחנו יוצאים מתחנת הרכבת, פוגשים פנים אל פנים את שאון הכביש הראשי והמולת האנשים. אני רוצה להציע שנעבור למקום שקט יותר, למרות שערב וזו השעה הכי רועשת ביום, אבל הוא מקדים אותי. ידו אוחזת בידי ומושכת אותי דרך ים הגופים, בין עצי נוי ולתוך סמטה שתאורת הרחוב לא מאירה לחלוטין. "אמורה להיות גינה קטנה בקצה הסמטה אם אני לא טועה," הוא טורח לומר ולאשר שהוא לא מתכנן לחטוף אותי ואני מהנהן, למרות שהוא לא מסתכל.
אנחנו הולכים לאורך השביל המרוצף אבנים משתלבות, בניגוד לזפת שמכסה כל פינה במדרכה, ומדי פעם אני נעצר להתפעם מהמהירות בה כל הקולות שכחו. שקט כאן ורעש העיר נשמע עמום ממרחק, למרות שהיא במרחק צעדים ספורים מכאן. אני נושא את מבטי קדימה וקולט אותו עומד במרחק מה לפני. "מה לוקח לך כל כך הרבה זמן?" הוא קורא בחיוך שאני מזהה רק על פי הבזק שיניים בהיר.
אני נאנח בחצי גיחוך. למה לוקח לי כל כך הרבה זמן באמת? אני שוב שוקע במחשבות. אמרתי לעצמי שלא אעשה את זה, אחרי מה שקרה בפעם הקודמת. אפילו לא נפרדנו לשלום. אני כמעט מרחף עד אליו, מתרגש בלי סיבה מיוחדת. ברגע שעיניי ננעלו על שלו בתחנת הרכבת התחילה התחושה הזאת, של הריחוף. הקריאה הראשונית הייתה כמו רעם ביום בהיר, הפכה את כל שאר המציאות לקולות רקע. גם עכשיו, כשבוודאות אפשר לשמוע מכאן את קולות הכביש הראשי, אני לא שומע. כל שאוזניי קולטות אלה המילים שלו, הצחוק, הרטינה הקטנה שנמלטת מפיו כשאני הודף אותו אל הדשא בשטותיות, סתם כי אני מרגיש מספיק בנוח.
"אוי, זה רטוב לגמרי." הוא צוחק וקם במהירות, פוסע אל הנדנדות. "בטח הממטרות פעלו עד לא מזמן."
"אפשרות סבירה." אני מהנהן בהסכמה.
הוא מגחך לדבריי. "אני אוהב את זה, איך שאתה מגיב. 'אפשרות סבירה', מעולם לא שמעתי מישהו שהוא לא מגיש חדשות אומר את זה." הצחוק שלו מהדהד בין קירות הבניינים המקיפים את הפארק הקטן ואני לא מצליח לשמור על רצינות.
"כן, להיות מגיש חדשות זה חלום מגיל צעיר." כפות רגליי חופרות בורות במקום בהם הן פוגשות בחצץ. "אתה יודע, לבשר לכמה מיליוני אנשים את כל הדברים הרעים שקרו במהלך היום. כיף גדול."
הוא פורץ בצחוק פראי למשמע התגובה הזאת. "באמת הייתי בטוח שאתה רציני בהתחלה," מכניס בין פרץ צחוק אחד למשנהו ואפילו מוחה כמה דמעות מעיניו. "זה היה נהדר."
אני מחייך, ואז נזכר בפעם הקודמת. אני לא רוצה לחזור על זה. "דרך אגב, מה שלומך?"
הוא מרצין למשמע הנימה הכבדה יחסית שהכנסתי לשיחה. "מה זאת אומרת? שלומי טוב."
"כן, שמתי לב. התכוונתי בקשר למה שהיה אז, אמרת שזה דחוף. זה הסתדר?" אני לא יודע אפילו מה הסתדר, אם בכלל. הסקרנות אוכלת אותי.
נראה שהוא חושב כמה רגעים לפני שעונה, אולי מנסה להיזכר. בסופו של דבר פניו מוארים בהבנה. "אההה זה. כן, הכל בסדר. יפה שזכרת. סתם, ההורים שלי התחילו לעשות בעיות אז אחותי ביקשה שאבוא לעזור." הוא מחייך, אבל בעיניו יש מעין עצבות שלא הייתה בהן קודם, לפני שהעליתי את הנושא. זו הייתה טעות? כנראה. "אם כבר מדברים, סליחה שנטשתי אותך ככה. רציתי לומר שלום, אבל נראית כל כך שקוע שלא הייתי מסוגל לעשות לך את זה."
אני הודף את עצמי מעט חזק יותר על הנדנדה, מהמהם לעברו. "כן… זה קורה לי לפעמים, כשאני לחוץ בעיקר. אני נתקע על השמיים." אני מתחרט על המילים ברגע שהן יוצאות מפי, אבל אין דרך חזרה. שוב נשאלת השאלה, איך יכול להיות שאני מרגיש כל כך בנוח לידו למרות שאנחנו בקושי מכירים?
כשאני מביט בו ומכין את עצמי להחמצת הפנים המוכרת של, 'מה אתה מפיל את זה עלי עכשיו?' אני מופתע לגלות מבט כן וחסר שיפוטיות. מעבר לכך, ליאם מתחיל לנדנד את עצמו מעט חזק יותר, עד שהוא מגיע לגובה שלי ואנחנו מסתנכרנים.
משתררת שתיקה. הקולות היחידים הנשמעים הם המיית הכביש הראשי במרחק וקול ינשוף מדי כמה שניות. המבט שלי תקוע בנקודה לא ברורה מעל הבניין מולי בעוד רגלי דוחפות חזק יותר ויותר באוויר ומגבירות את עוצמת הנדנוד, עד שהרוח מתחילה להצליף בפניי.
"אז, כאילו, רק לוודא שאני מבין, אתה בתהליכי היתקעות עכשיו?"
הקול שלו מערער אותי לחלוטין. אני נועץ את עקבי בחצץ חזק ובחדות שהם כמעט מעיפים אותי מהנדנדה. "אלוהים אדירים. יכולתי למות עכשיו, אתה רציני?" אני פולט בין התנשפויות. "וכן, לשאלתך. כן." צחוק מבוהל מאיים לפרוץ מפי אבל אני עוצר אותו. זה סתם מוזר. מי לעזאזל צוחק כשהוא מפחד?
"הו, אני שמח."
"למה אתה שמח?"
"בלי סיבה," הוא משיב ואני יכול ממש לשמוע את החיוך שלו. "טוב, יש סיבה."
"והיא?" אני שואל לאחר שהשתתק פתאום, מפנה אליו את מבטי בפעם הראשונה זה זמן מה.
הפנים שלו זורחות כולן בחיוך. "בעיקר כי קלטתי שנתקעת. חוץ מזה, סתם. אנשים יכולים להיות שמחים פשוט ככה, נכון?"
העיניים שלי מתכווצות בחיוך כל כך רחב שזה כואב, אבל אני לא יכול למנוע את זה. "נכון."