רק שם

יניב מחפש את עצמו בין מילים של כותב זר. מאז המכה בראש כל הדברים, אפילו הפשוטים ביותר, נשכחו. השם שלו והמוטוריקה לאונן נצרבו טוב, כל כך טוב שאפילו אותו קיר בלוקים שנחת לו על הראש לא הצליח להעלים את המידע הספציפי הזה.
באחד מימי החורף הגשומים הוא ישן על הספה בסלון כי המיטה בחדר הייתה מלאה בגדים ונורות שתכנן להחליף בכל הבית.
– מיטתי הנעימה והקרירה עמך הסליחה, נטשתי לספתי העקומה והעלובה –
בשעות הבוקר המוקדמות, אחרי עוד לילה לבן שנגרם משקיעה פיזית בכישלונות והעדר רצון הכרחי לישון, הוא פקח עיניים, בהה בתקרה שהעבירה לו את רוב הלילה והתענג או התייסר על אותו כאב גב כרוני.
כשכולם התעוררו ויצאו לעבוד הוא שכב סחוט יסוריים. דברים מהעבר השכיבו אותו במצב פיזי מאוזן ומצב נפשי מבולגן.
מנועי הרכבים שבחוץ נשמעו היטב באותו הבוקר. זה הרגיש לו שהם שואגים לו בתוך הבית ומסלקים את הדממה שעד לפני כמה דקות בודדות היוותה לו מפלט.
"הם יוצאים לעבוד ואני שקוע בהלקאה" צעק לעצמו בראש. המחשבות האחרות נבהלו לרגע אך כמו נחיל נמלים איגפו את המכשול וחזרו למסלול.
העיניים שלו נעצמו לפרקים רק כדי לכפות שינה, אבל הגוף היה ערני לחלוטין. צער מזוקק מנע ממנו כל פעולה אחרת משקיעה. אפילו השכיבה והניסיון לקום ליום הבא עוררו בוז כזה שלא יכל לתאר במילים.
חלק אחד ממנו רצה לכבוש את העולם ואילו השני נואש לרחמים, רצה לבכות עד שתגיד החמלה.
צעקות, קריאות ובלמים שורקים החליפו את קולות המנועים. השעה הייתה 7:45 בבוקר וזה הלילה השלישי שהוא לא נרדם. לילה שלישי ששכב מבועת מהיום הבא. מסרב לפגוש אותו כמו האחרים, הרגילים, השגרתיים.
מבלי לפקוח עיניים כיבה את השעון שצלצל בדיוק ב-8:00. שעה שתכנן לקום כל בוקר, להכין ארוחה קלילה, לשתות מיץ תפוזים ולשבת לכתוב רשימות שלו עצמו. בימים האחרונים, רגע כיבוי השעון בדיוק בזמן הוא שיא היום שלו, הרגע העילאי ביותר – להקדים את השעון, להוכיח לפחות למוצר דומם שהוא עומד במילה.
ארבע שעות שכב בעיניים עצומות כמו במדיטציה ששכחה את עצמה. לשבריר שנייה לא מצא מרגוע או כיוון לאחד כזה. מחשבות בשפע ואף לא קמצוץ של נחמה ביניהם. ככה שכב ונלחם בעצמו, ניסה להירגע ולתכנן קדימה בין הערות פוגעניות שהוא עצמו הטיח בעצמו. העלה זכרונות מביכים וזלזול מחפיר בפנטזיות שהבזיקו להן לעיתים קרובות מדי.
אפשר לומר עליו שהוא רגיש, מהסוג שכל תחושה באה לידי ביטוי בגוף. משחררת החוצה, מראה את עצמה בצורה מוחשית, פיזית, על גופו או בתוכו.
לעיתים הופיעו התחושות בצורת צרבות, מאפיין של מחנק ושהייה במקום לא רצוי, הן מחשבתית והן פיזית, לאו דווקא לא נעים.
פצעי הקור הגיעו כשהיה משהו להגיש או דבר מה להוכיח. טחורים הפכו להיות אורח קבוע כשהרגיש כמו כלום וכשלא היה לו מושג מה הוא עושה עם עצמו.
הכאב שלהם הוא הנורא מבין השלושה ולרוב מתאפיין גם בדימום, כי כידוע, המלחמות שהתרחשו אצלו בנפש לא נעשו על ידי כריות ונוצות, שם, בפנים, כל חפץ חד הורם ונזרק, ננעץ בו עצמו מבפנים. ואת הדימום רק הוא ראה בטקס הבושה, בדיוק אחרי הקפה.
בבת אחת פקח עיניים. זיכרון אחד גרם לו לצאת מהמסע המתיש הזה. הרי מי מסוגל לישון באמצע אצטדיון לקול שריקות בוז מסאיבי?
הזיכרון… רגע כל כך שולי ובכל זאת הוא התפצח כמו אגוז, הציג לו את עצמו כיישות חלשה ופתטית.
לפני שנים נסע עם זוגתו דאז באוטובוס. הם חזרו מסיבוב קניות שבמהלכו איבדה בת הזוג את כרטיס הנסיעה שלה. בקו הזה לא היה צריך להראות לנהג כרטיסים ולכן עלו בכל זאת, לקחו הימור שלא יעלו כרטיסנים. הוא היה כל כך קליל ובכלל לא היה מוטרד ממה שעלול לקרות, להפך, האמין שינהג בקור רוח הוליוודי. כשראו את הכרטיסנים עומדים בתחנה הקרובה נשטף זיעה ונלחץ כאילו הוא עצמו בבעיות. בת הזוג ידעה מראש מה להגיד וכך גם היה אבל הוא גמגם, דיבר שטויות ואפילו הצליח לגרום לכרטיסן לחשוב שהם לא מכירים. הבוז והבלבול שנצצו בעיניה היו עד כדי כך בולטים שהוא שתק מיד, גם כי אמרה לו במעין לגלוג. אחרי שהכרטיסן חס עליה היא פנתה אליו כנבגדת, לא האמינה שככה הוא מתנהג תחת לחץ מינורי, שום קלילות או נינוחות, כלום. היא לא ידעה אז וגם לא היום אבל הוא סלד מעצמו הרבה יותר ממה שהיא הצליחה.
באותו יום גשום שהתבהר, הוא קם כמו אדם מוכה וחזר לשבת על הספה. התרומם רק כדי להשתחרר מאותו זיכרון.
מזג לעצמו מקנקן תה קר שהיה על השולחן, מילא שליש כוס של משקה צונן, גלגל שתי סיגריות והדליק את הראשונה. הוא פלט עשן בכעס וכאילו ציפה שמשהו ישתנה בחיים העצובים שהוא עצמו מייצר.
את הסיגריה השנייה הדליק ישר אחרי הראשונה, לא היה לו זמן לחכות, הצלחות נחוצות לו בהקדם ופליטת עשן רעיל היא משום מה עונה על ההגדרה של הצלחה.
רעם חזק נשמע מבחוץ והוא נבהל, קפץ במקום. מבלי הכנה משהו כבר ובטוני נחת על עורפו, הטיח אותו על השולחן ועל קנקן התה.
זה היה אחד הבלוקים המשוחררים שבקיר הבניין הרעוע. הוא הכיר את הנושא ואפילו השתעשע עם עצמו על חוסר האכפתיות של הבעלים, אבל לא חשב שיפגשו כל כך מקרוב ובצורה כזו ברוטלית.

מאותו יום הכל נמחק למעט השם והמוטוריקה לאונן. אחרי עבודה ארוכה בבית החולים חזרו אליו כל מיני הרגלים ישנים וזכרונות מעטים, שוליים, כמו מסטיק שקנה בילדות בחנות כלשהי או נסיעה על אופניים בשביל אקראי.
הרופאים הציעו לו ולהורים שיחזור לאותה דירה, שינסה להיזכר ככה בישות שהיה לפני כן. ההורים הגיעו איתו או כמו שהוא קרא להם היום, אנשים.
האנשים דיברו איתו כאילו הוא חייב להם משהו. הם ביקרו ושפטו בצורה הורית מרמזת, וקצת מתנשאת, את אורח החיים של איזה מישהו שהוא לא מכיר, מישהו שגר פעם בדירה הזאת. הוא התהלך בדירה הזרה ללא שמץ של מושג מה הרציונל מאחורי זה. לרגעים הרגיש כאילו נכנס לבית של אדם בר מינן ויצר החטטנות שלו העלה בו בחילה. כשהגיע לסלון בער בו דחף מוזר לשבת על הספה המאובקת בתנוחה ספציפית ולבהות בתקרה. בקיר נשאר חור מלבני בגלל אותו בלוק שסרח, הוא נשאר עדיין חלול ואפשר להציץ אל חדר השינה.
ההורים עשו סיור וסידרו דברים כאילו אתמול בנם העצמאי חתם חוזה. הם לא הבינו איך להתמודד עם הסיטואציה, בדיוק כמו בנם האפתי שלא הבין דבר וחצי דבר מכל התהליך.
הוא התיישב על הספה וראה מולו, בתוך שידה כחולה עם דלתות מזכוכית, עשרות מחברות ערומות אחת על השנייה בבלגן. היצר החטטני משך אותו לשם כמו דג שנמשה מהמים על ידי קרס שנעוצה בפיו. בעודו עמד ליד השידה דפדף בבודדות מהמחברות באדישות יתרה. לבסוף לקח את כולן וחזר לספה כדי לחקור את הממצא החדש של הדייר הקודם.
ההורים ניקו את השירותים והמטבח למרות שלא היה צורך. הם שאלו אותו בצעקות רחוקות אם הוא זוכר איפה יש חומרי ניקוי ומיד רטנו על עצמם בגלל שאלותיהם המטופשות.
האנשים הזרים העיקו עליו מאוד ולכן לא ענה להם. כבר כמה חודשים שהם טוענים בפניו שהם ההורים שלו ומספרים לו סיפורים ישנים אבל הוא מושך בכתפיים כמו תייר בארץ רחוקה.
בצידו השמאלי הניח את כל המחברות ובצד ימין תכנן להניח את אלו שיסיים לקרוא. כתב היד היה יפה מאוד בדפים מסוימים, ממש כמו ציור. האותיות היו מעוגלות ומדוקדקות, מסודרות עד כדי כך שבאף שורה, באותם דפים ספציפים, לא הייתה חריגה שלהן מקווי השורות.
בדפים אחרים הכתב היה מרושל וקשה להבנה. מחיקות מרובות וטקסט שנכתב על גבי טקסט. כאוס טוטאלי שמעיד דבר מה על הכותב עצמו.
רובם המוחלט של הכתבים היו של אדם עצוב וממורמר, אחד שחולם אבל לא ישן. מישהו שרוצה משהו אך לא יודע להגיד מה. בין העצב והיגון הסתננו אי אלו משפטים משעשעים וכאלו שלא ניתן היה להבין את המספר.
למרות התכנים המשונים יניב קינא באותו זר. צרות עין על כך שהוא ידע, על אף ההרהורים הכתובים, מי הוא, על שלפחות החזיק קצה חוט פרום. כי הוא עצמו, היישות שישבה על ספה שלא שייכת לה לא ידעה כלום על עצמה, רק שם ארור שלא עוזר בשום דבר – יניב – ומה זה מניב לו?

במחברת החמישית התחיל לדמוע, לא מעצב ולא מרצון, סתם פשוט דמע, כמו פסל ביום גשום. דמעות זלגו מעיניו ונפלו על דפי המחברת, על סיפור אחד, שחזר על עצמו, על איזה כלב אחד שכנראה אותו אדם הכיר פעם.
בשמינית התחיל לכעוס ובחמש עשרה החליט לפרוש. הקריאה הכבידה עליו פיזית. הדמות שצייר לעצמו על סמך אותם כתובים נתפסה בעיניו קודרת ומייאשת. ברייה לא בריאה המייחלת לחמלה.
מחשבה מעודדת על זכרונות קשים פתאום שעשעה אותו, הוא חייך לעצמו בנחת ושלווה טהורה. הנה הוא עצמו יושב על הספה הלא מוכרת הזאת וקורא חיים מרירים של מאן דהוא ומתרגש מזה שאצלו בינתיים הכל נקי. אצלו אין דבר וחצי דבר שיכול לגרום לו להרגיש צער כל כך אכזרי, מהסוג שיגרום לו לדמם ממקומות לא רצויים. הוא עדיין לא הגיעה לרמת התמחות בהלקאה עצמית משעממת כמו אותו מספר לא מוכר.
אך החיוך שנבע משמחה לאיד ולא מטעמי אושר אישיים זכים התפוגג ונעלם, כדרכם הטבעית של שקרים. לא קיים בו רצון אמיתי לשמוח ממרירותם של הסובבים, בסך הכל רוצה הוא לדעת מי הוא.
באקט חייתי פרש ידיים לצדדים וצעק, שאג, ילל ונהם
– אבל מי אני? –
האנשים המנקים קפצו חיש חש לסלון, מבוהלים עד עמקי נשמתם ממצב בנם ומשיחה קרובה שאינם יודעים איך לנהל.
יניב שאל שוב, הפעם בלחישה עדינה
ההורים החליפו מבטים נואשים וצפו בבנם הדמנטי מילל כחיה פצועה בתוך שתי ידיו.
אביו אזר אומץ והתיישב לידו, לצד המחברות שנקראו. כמו כל האבות גם האיש הזר שטען לכס האבות לא ידע איך לגשת אל המוצר שיצר. הוא בהה בו והציץ לפרקים לאשתו, ציפיה שתנהג כמו כל האמהות ותיקח על עצמה כל צרה שלא תבוא. אבל הפעם לא ידעה איך להגיב לאירוע כמו זה.
האבא לקח נשימה עמוקה, הניח יד מגושמת ומנחמת על גבו של בנו ובחיוך מאולץ ומכני אמר – " אתה יניב ואנחנו אוהבים אותך"