כוכבים

תמיד אהבתי להסתכל על השמיים. בלילה. (אני מסתנוורת יותר מידי בקלות.) ברגע שהפסקתי עם המתמטיקה שעבדתי עליה (אולי בכלל היא הבעיה פה), נשכבתי על הדשא, שמתי מוזיקה, והרמתי ראש אל השמיים הענקיים האלה – לא ראיתי כלום.
אבל ככל שהמשכתי להסתכל, כך הופיעו יותר ויותר כוכבים, זה הקסים אותי. פתאום קלטתי כמה השמיים עמוקים.
אנחנו אפילו לא יכולים לדמיין כמה הם אינסופיים.
זה העניק לי שלווה מסויימת.
זה פשוט מנחם אותי, שלא משנה מה יקרה לי, לא משנה אם אני אשמח או אהיה עצובה, אהיה לבד, או אם מישהו, זה לא משנה אם אני אהיה בכלל. גם כשאני אמות, גם כשהשמש לשאוף את כדור הארץ, וייגמר עידן האנושות, תמיד תמיד יהיה מקום כלשהו להסתכל ממנו על השמיים.
אתה בטח חושב לעצמך עכשיו "אמממ, מישהו צריך להגיד לה שזה בסך הכל שמיים", אז כנראה אתה צודק, אבל אולי, רק אולי, זה לא רק.
כשהכוכבים התחילו להופיע, שאלתי את עצמי, הם היו כאן קודם אבל לא שמתי לב אליהם, או שאולי הם הפציעו רק עכשיו?
כמובן, אין לי שום דרך לדעת, אבל בחרתי להאמין, שהם היו כאן לפני, וכנראה לא ראיתי אותם, וזה הבהיר לי קצת משהו על עצמי.
ככה אנשים רואים אותי מבחוץ, סתם משהו, אבל ככל שהם מכירים אותי יותר, ככה הם מגלים כמה כוכבים יש בי. ואני, שמיים יקרים, מלאה בכוכבים ✨