להרגיש איתך- מינוס 2 (פרק שלישי)

ישבתי עם הפלאפון ביד וחיכיתי למתאמן הבא.
זה עתה סיימתי אימון. המתאמנת הייתה נערה בת איזה תשע עשרה לדעתי. היא מתאמנת אצלי כבר כמה חודשים. שיער חום חלק, עיניים גדולות, גוף קטן אבל חטוב והרבה נמשים. שמה אלעד.
היא לא מדברת הרבה, לא מתנשפת ולא מתלוננת.
היא משכה את תשומת לבי אבל אני לא יודע באיזה אופן. אני לא יכול לדעת, כמובן.
אני חושב עליה הרבה, ובאופן פיזי אני מרגיש מעולה כשהיא מגיעה לאימון.
אבל בכל מקרה רומנטיקה זה לא משהו שאני יכול לצפות לו אי פעם.
" אהלן!"
הסתובבתי. "מה קורה?" חייכתי למתאמן שהגיע באיחור של עשר דקות, שזה, יחסית לבדרך כלל, נחשב שהוא הקדים. זה שאני חסר רגשות לא מונע ממני לחייך הרבה. הרי לחייך זה מנומס, וזה גם עושה הרגשה טובה בגוף.
"מדהים אחושילינג!!" צהל בן (המתאמן). "מה איתך, יא אח?" הוא הנחית עליי צ'פחה שהייתה מכאיבה לי אילולא הייתי עוג בעצמי.
"וואלה כמו תמיד," אמרתי, מחייך ומנסה לשוות לקולי מנגינה עליזה. בצבא יצא לי הרבה להתאמן על זה, להיות אחד מהחבר'ה.
בן חייך ונעמד על המזרון, מקפץ כמו ילד קטן למרות שהוא היה כבר מיוזע ומתנשף מהדרך.
הוא עבר דרך די ארוכה כדי להגיע לפה, כי אני גר בקצה השכונה, במקום קצת מבודד ומרוחק מכולם. אמא שלי ראתה שקשה לי עם סיטואציות חברתיות (מה שלא נכון, כי קושי קיים כשמנסים משהו אפשרי ולא מצליחים.. ובשבילי סיטואציות חברתיות זה דבר לא אפשרי בכלל), אז במקום לדחוף אותי כמו אמא רגילה ללכת לחברים ולתנועת נוער וכאלה, היא פשוט זרמה עם זה וכשעברנו דירה היא חיפשה מקום שקט ומבודד יחסית. אח שלי הקטן שמח כי הוא יכול לשים מוזיקה בקול רם בלי שהשכנים יתלוננו, אז כולם היו מבסוטים.
הורדתי את בן ל20 שכיבות סמיכה והתבוננתי בו כשירד והתרומם על ידיו במאמץ.
יש בו משהו משובב, אילו הייתי יכול אני חושב שהייתי מאוד מחבב אותו. הוא כיווץ את גבותיו במאמץ ומדי פעם פלט קללה.
בסיום האימון שיבחתי אותו בחיוך וטפיחה על השכם, והוא חייך בסיפוק, כולו מותש.
כשהוא הלך נשארתי לבהות בקיר.
גם שיעמום זה רגש, אז אני לא מרגיש שיעמום. אבל הפעם בהיתי כי חשבתי. ניסיתי לדמיין, לו היו לי רגשות, מה הייתי מרגיש אל אלעד.
היו כמה אימונים שלימדתי אותה כל מיני תרגילים, ולצורך זה הייתי ממש קרוב אליה. ממש.
והגוף שלי הגיב לזה, אבל אני לא יודע אם זה כי היא בחורה או כי זאת היא ספציפית.
היתה לי הרגשה טובה בגוף כשהיא הסתכלה עליי. לפעמים אפילו הייתי מדמיין שהיא מצליחה לקרוא את הרגשות שכלואים איפשהו בתוך מוחי השסוע. אבל מובן שלא, היא בוודאי רואה אותי כמו שכולם רואים אותי- מטר שבעים וחמש שכולו שרירים, שיער חום, עיניים חומות שקועות מתחת לגבות עבות, קמטי חיוך וגומות על כל הפרצוף, כאילו שאני אדם שנועד לצחוק הרבה.
אבל העיניים שלי, כמו עיני הכלבלב שראיתי בגיל שש. אטומות, ריקות, חסרות הבעה. גם כשאני מחייך, או עושה הבעה כלשהי.