רק בגלל הרוח
אני יודע שאני כדורגלן גדול. מגיל שלוש אני עם כדור. מכדרד ובועט. נרשמתי לקבוצת הילדים של מכבי ואיתם המשכתי לנוער ולבוגרים, אבל יצא ככה שכל פעם הביאו לנו מאמנים סוג ז'. כמה פעמים רציתי לעזוב אבל לא שחררו אותי. ידעו שאני שווה להם. אמה-מה, המאמן אף פעם לא העלה אותי בהרכב הפותח. הייתי יושב על הספסל, חולצה מספר 18, ורק לפעמים היו נותנים לי לשחק כמה דקות. הכול פוליטיקה. מכניסים את מי שקרוב לצלחת ולמוכשרים כמוני לא נותנים צ'אנס. לא פלא שהנבחרת לא עולה למונדיאל. עם מאמן שמבין עניין הייתי יכול להיות ערן זהבי, אבל עם הטמבלים שקיבלתי, נשארתי בליגה גימ"ל.
במשחק הקובע לעליה לליגה בי"ת ישבתי שוב על הספסל. המאמן האידיוט לא רצה להכניס אותי. בדקה השמונים מזרחי נפצע. מזל כזה לא קורה כל יום. זו ההזדמנות שלי. סוף סוף יראה אותי ויבין מה הוא הפסיד כל העונה. נכנסתי להחליף – וכלום. אף אחד לא מוסר לי. בדקה התשעים אני רץ מההגנה להתקפה ורואה מולי את ירון מהקבוצה השניה עם הכדור. עשיתי לו תרגיל והוא נפל, הוצאתי ממנו את הכדור. רץ רץ לשער, אין שם אף אחד מההגנה. נעמד מול השוער, מכוון בדיוק בין הקורות ובועט אחת אדירה. ומה קרה? שניה לפני הבעיטה התחילה רוח שהעיפה לי חול ישר לתוך הפרצוף. כלום לא ראיתי, כלום! אם היה מגרש דשא נורמלי זה לא היה קורה. בקיצור, למרות החול, הכדור טס פצצה ישר לכיוון הרשת והרוח העיפה אותו החוצה חצי מטר מעל השער.
רצתי לכיוון הקהל ואז השופט שרק לסיום.
אין מצב שבמשחקים הבאים המאמן האפס הזה ישאיר אותי על הספסל.
הוכחתי את עצמי
לא ככה?
תגובות (0)