להרגיש איתך- פרק מינוס 4 (התחלה)

הם הגיעו פעם ראשונה כשהייתי בן חמש.
גדול מכדי לשכוח וקטן מכדי להבין.
ישנתי אז כמו ילד בן חמש טיפוסי, מקופל בתנוחת עובר כשאגודלי תחוב בפי, והשמיכה שאותה כיניתי בכל מיני שמות ילדותיים שאני כבר לא זוכר, סתורה ומונחת חצי עליי חצי מתנדנדת בין המיטה לרצפה.
התבוננתי בצללים הגדולים שהסתירו את רוב האור שבקע מהסלון דרך פתח הדלת של חדרי. הם היו לא יותר מאשר חמישה, אם כי התמונות זכורות לי במעורפל..
האמת שהזיכרון שלי לא משהו, אני רק זוכר תמונות פה ושם, של אירועים שהשאירו בי את חותמם באופן בוהק.
אני זוכר שהרגשתי פחד, חשש. רעדתי. פחדתי לקרוא לאמא אבל רציתי מאוד שהיא תהיה שם, תדליק את האור במתג הגבוה שאני לא מגיע אליו עדיין בגלל קומתי הנמוכה, ותראה לי מי הזרים האלה שמסביב למיטתי.
התמונה הבאה שאני זוכר, היא המשימה הראשונה שהם הטילו עליי לעשות.
הייתי צריך לנעול את כל הדלתות של השירותים הציבוריים ולהשתחל מתחת לדלת כדי לצאת.
לא הבנתי למה הם רוצים שאעשה את זה, אבל מהר מאוד הבנתי שאסור לשאול שאלות.
לא בכל לילה הם היו באים, למרבה המזל. אבל כשהם היו באים, זה היה נורא.
תמיד אותו הדבר. מעירים אותי באמצע הלילה, בשקט אפוף הצללים שלהם, מוליכים אותי אל המשימה הבאה שלי- בעיקר ענייני ונדליזם שכרוכים בזחילה בתוך איזה מעבר שרק ילד עם ממדים קטנים כשלי יכול לעבור בהם. ואז, כאשר הייתי משלים את המשימה, הייתה נשמעת צרחה עמומה, שהלכה והתחזקה ונהייתה בלתי נסבלת ואז הייתי מתעורר במיטה של עצמי.
אם זה חלום או מציאות, אני באמת לא יודע לומר לכם. כשהייתי מקבל פצע במהלך ביצוע משימה, שזה קרה לי המון, הייתי מתעורר עם הפצע. זאת אומרת שזה קרה במציאות. אז איך התעוררתי במיטה כל פעם כאילו זה חלום? אין לי תשובה לזה.
כשהייתי בגיל שש לקחו אותי לפסיכולוגית של ילדים. כנראה הצרחה שהייתי מתעורר ממנה תמיד הייתה שלי.
כמובן שהיא האמינה שהחלומות-מציאות המוזרים שלי הם סיוטים רגילים.
באותו לילה, כשאנשי הצל הגיעו לקחת אותי למשימה, הם לקחו אותי לאיזשהו חדר ממש ממש חשוך.
טוב, את הלילה הזה אני לא אוכל לשכוח בחיים. אני זוכר שהרגשתי אימה כשהדליקו את האור בבת אחת, והתפשט אור חולני וצורם שהאיר חדר צר וחשוף. הוא היה ריק מלבד ספסל מתכתי חלוד וכורסה מתפוררת, שעליה ישב איש.
האיש היה כל כך מפחיד, שעד היום אני לא זוכר איך הוא נראה. כאילו המוח הילדותי שלי הדחיק אותו מהזיכרון שלי לגמרי. אני רק זוכר שהייתי משותק מרוב פחד והיסטריה.
"הלכת היום לפסיכולוגית, מה?" הוא שאל בקול חלקלק וגס בו זמנית. "לא יכול להתמודד עם קצת אקשן? חבל מאוד."
לא הגבתי, בעיקר כי לא הייתי מסוגל להזיז את השפתיים המשותקות מפחד שלי, וגם כי לא ידעתי איך לעזאזל אני אמור להגיב על זה.
ואז הם הכניסו לחדר כלבלב. וכבר הייתי בטוח שיהיו לו איזה שיני מסמרים ומלתעות של תנין, כי כולם כל כך מפחידים פה, אבל דווקא הוא היה מתוק. ליטפתי אותו מאחורי האוזן והוא התחכך בידי וליקק לי את הסנטר.
אני זוכר שרציתי לצחוק אבל התאפקתי, כי האיש המפחיד הסתכל עליי במבט מצמית.
ואז האיש לקח את הכלבלב והניח אותו על הספסל, ופתאום הגיעו מלא אנשי צללים והצמידו אותו לספסל והביאו מלא חומרים ואיזמלים וסכינים ודברים שילדים קטנים לא רוצים לראות אף פעם, זתומרת אף אחד לא רוצה, אבל במיוחד לא ילדים קטנים.
ואז הוא חייך אליי וזה היה יותר מפחיד מכל מבט שהוא, והוא אמר לי משהו כמו "אני רוצה שתראה מה אנחנו עושים לכלבלב הזה כדי שתבין מה אנחנו נעשה לך".
אז סגרתי את העיניים חזק חזק, כי ידעתי שאני לא אצליח להציל אותו ושהם הולכים לעשות לו משהו נורא.
ואז הצללים תפסו אותי והחזיקו לי את הידיים והרגליים, כדי שלא אוכל לזוז, ואז פתחו לי את העפעפיים בכוח. ולא הצלחתי שלא לראות איך הם פותחים את הראש של הכלב, מאחורה, בעזרת אחד הסכינים, ומחדירים לו לראש כל מיני מכשירים מפחידים, והעיניים שלי שרפו ולא יכולתי למצמץ וראיתי איך שהכלב מיילל ורציתי לצרוח אבל הכל קפא לי בבטן ורציתי לבכות אבל הדמעות היו כלואות בעפעפיים שלי שהיו כל כך רחוקים זה מזה.
ואז זה נגמר, והם תפרו לו בחזרה את הראש, וכאב לו אבל לפחות זה נגמר.
ואז הם עזבו אותי, ורצתי אליו, וחיבקתי אותו אבל הוא לא הגיב. והסתכלתי עליו וראיתי שהוא פשוט בוהה בי, כאילו הוא בובת כלב ולא כלב אמיתי. הם הוציאו לו את הרגשות.
ואז צרחתי, אבל הפעם זה לא העיר אותי.. ואז כבר היה מאוחר מדי.