ממלכת היסודות – פרק עשרים “בין דפי הספר”

חושך. זה מה שהיא ראתה. רק חושך. אגם הרגישה כאילו היא נופלת אל תוך תהום חסר תחתית. היא לא התנגדה. לא נותרו בה כוחות. היא רצתה להילחם אבל הייתה תשושה מידי. מה היא לא הייתה עושה בשביל להיות בחדר הקטן שלה ולישון על המיטה החמה שלה? אגם לא יכלה להילחם עוד. האם ככה מרגישה התבוסה? מה יהיה על משפחתה? על ממלכת היסודות? היא התכוננה לפגיעה כשעיניה עצומות. היא לא יכלה להגן על עצמה. היא לא הייתה מספיק טובה. אגם חשבה מה היה קורה לו הייתה מתנהגת אחרת כשהרגישה תחושה מוזרה, כאילו… התשישות נעלמה. היא הרגישה שהיא מרחפת ומסתכלת על הנעשה מלמעלה כשלפתע היא נוחתת חזרה אל האדמה. אגם הרגישה… היא הרגישה… חיים. שום דבר לא פגע בה. היא פקחה לאיטה את עיניה הכחולות.
זעקה צורמת נשמעה באוזניה של אגם – זאת הייתה הצעקה של היועצת לשעבר.
מאיה לא הרגה את סאלי בעזרת החרב, הבינה אגם כשצפתה ברסיסים שחורים וכסופים על האדמה – מאיה ניפצה את החרב בכוחותיה.
מערבולת צבעים אחזה במאיה, ואגם הצליחה לשמוע את קולה של הרוצחת מבעד לרעשי הרקע, "הבטחות צריך לקיים, תחזירי את הכוחות שלך!" צחוקה של המרושעת הוחלף בצרחותיה של מאיה, פצעים נפתחו בגופה וזהרו – הם זהרו וכאבו – כמה שהם כאבו, אף אחד מעולם לא חווה כזה כאב.
הכתר על הטי-שירט הורוד של מאיה הוכתם בדם ובוץ, מכנסי הטרנינג שלה היו מוכתמות גם הן אבל פניה היו המלאות מכולם עם עיטורי פצעים שזהרו וצרבו.
פצעים עיטרו את גופה של מאיה ופצע עמוק בידה הימנית הראה בבהירות את עוצמתה.
"מאיה?" אגם חששה ממבטה של מאיה – מאיה נקמה את נקמת מות אביה של אגם, יסוד המים הרגישה בושה ומבוכה לידה, אבל כשראתה את מבטה המבוהל של מאיה חזרה המחשבה על המפלצת שהיא הייתה.
"כן…" מאיה הביטה באגם, זיעה כיסתה את פניה וכמה שריטות עיטרו אותן, "אוי… מה עשיתי?"
מאיה השפילה את מבטה, היא רצתה שהאדמה תבלע אותה, במחשבה שנייה, אולי עדיף שהיא לא תכעיס את איילה יותר מידי.
התמוטטה על הרצפה ובכתה. פשוט בכתה. היא בכתה כשכולה מכוסה בבוץ ופצעים. היא לא האמינה שזה אמיתי, שזה באמת קרה.
הספר שהיה שמור היטב אצל אגם החל לזהור ולרעוד, אגם הסתכלה על הספר כמו טלפון שמצלצל בשיעור.
הספר 'ממלכת היסודות' נתק מאחיזתה של אגם והתרומם אל על.
אגם ומאיה ההמומות צעדו כמה צעדים אחורה, ממש כאילו ידעו את רצון הספר – הוא הולך לכלוא את המרושעת בין דפיו, או לפחות רק את החלק המרושע שבה, לאחר מכן היא תשוב אל חיק בני האדם בתור ילדה קטנה.
הספר נפתח ומפלצת שחורה המחזיקה חרב בידה יצאה מתוך סאלי, היא הפכה במהרה לילדה קטנה בעלת שיער בלונדיני וגוף צנום שנימנמה לה, שקועה בחלומות כאילו כלום לא קרה.
זוהר סגול עטף את הילדה והיא נעלמה. פשוט כך. התפוגגה. שבה אל בני האדם.
בספר נכתב המשפט: "המרושעת הפכה לילדה תמימה אשר הרוע שלה כלוא במקום שממנו אי אפשר לצאת ונשלחה לבית יתומים שם משפחה עם לב חם תאמץ אותה ותטפל בה היטב."
אגם יכלה להישבע שראתה שהספר קרץ לה.
"מה קורה פה?" איילה התאוששה ובהתה בדמויות המטושטשות שעמדו לפניה, "איפה המפלצת הזאת?" היא ירקה.
"הובסה." חייכה אגם.
איילה רצה וחיבקה את אגם בעודה בוכה מאושר "ניצחנו," היא לחשה.
"איילה חכי!" און רץ אחריה "אני עדיין האח הגדול כאן! את לא יכולה סתם ככה לרוץ!" ולאחר מכן חייך לאגם "מזל טוב."
אגם לא ידעה מה להגיב, אחרי הכל, זאת לא היא שהביסה את המפלצת הזאת. לא. זאת הילדה שהיא הכי שנאה בעולם. הילדה שהיא תיעבה. הילדה שכל הזמן לעגה לה, צחקה עליה, החרימה אותה, דרכה עליה, ירדה עליה, ביישה אותה. הילדה הזאת. הילדה הזאת שוכבת על הרצפה ורועדת בבכי אחרי שחיסלה ועשתה מה שאגם לא הצליחה לעשות. מאיה. בת אדם רגילה לחלוטין. היא, הצליחה לעשות מה שיסוד המים לא הצליחה לעשות. אגם התביישה בעצמה.
"וואו," להב אמר בדרכו אל אגם "באמת הבסת אותה!" הוא חייך אליה חיוך אופטימי, אגם הסמיקה לכמה שניות ואמרה "זאת הייתה מאיה, היא עשתה הכל…" היא הפנתה את ראשה אל מאיה ושמה לב שהיא שהיא דופקת את ראשה על האדמה ופוצעת את עצמה בעודה רועדת וממררת בבכי,
"מאיה?"