כתם חרא

כתם צואתי הופיע באסלה אחרי הורדת המים.
צורתו די בנאלית, שגרתית אפשר לומר, סתם פס לכלוך שלא נשטף יחד עם שיירי משפחתו.
אם זכרוני לא מטעה אותי הוא לא היה שם לפני שהתיישבתי ולכן, ככל הנראה, אני היוצר שלו.
אין טעם ולא ריח לדון בפעולה שהולידה אותו, זוהי סתם תגובה ביולוגית פשוטה ומוכרת, אולי קצת דוחה אבל אנושית למדי.
ובכל אופן, היא לא העיקר אלא דווקא אותו כתם פרטיקולרי שגיבש לעצמו תודעה ועקשנות של בני אנוש.
הבחנתי בו מיד כשקמתי, עוד לפני שהרמתי את התחתונים. הצצתי קלות לאסלה, הסקרנות הובילה לכך, בעצם יותר נכון לומר שהרצון לוודא שהוצאתי מתוכי את כל החרא שבי – הוא זה שהסיט את גופי וראשי אל באר הביבים הלבנה וקופסת הסבון הכחולה, שהמשיכה לפרוק מתוכה תוכן מחטא, נוזל כחול וריחני במקצת.
הכתם המדובר צפה בתהליך החיטוי מרחוק, ייתכן שאפילו צחק בעקבות אותו ניסיון עצל להעלים את מהותו החיידקית.
לבשתי את התחתונים אחרי אותה הכרות קצרצרה, התביישתי לעמוד ערום אל מול אותו טינוף.
זה מה שהיה חסר לי, שאותו לכלוך יראה אותי חשוף.
לא הפריע לי שיראה את כרסי השעירה והנשפכת, זה דבר שקשה להסתיר, אבל לא הייתי מוכן שאיבר המין המצומק שלי יוצג לעיניו הגועליות והמדומינות.
וכמו אביר אמיץ הרץ אל אויבו המר ושולף את חרבו המושחזת, כך גם אני הסתערתי אל מברשת האסלות, הטבולה בתרכובת ביתית של אקונומיקה וחומץ.
סיבי המברשת הקשיחים נטפו תמיסה חומצתית על הרצפה ועל מושב האסלה, לא עניין אותי, הייתי באמצע מערכה.
"אחר כך נטפל בפצועים" חשבתי לעצמי.
ובפועלות ניסור, גירוד ושיוף ניסיתי להסיר את הכתם שנדבק לגוף האסלה.
שיערות המברשת לא איימו כלל על קיומו או על תוכניותיו הסודיות.
חזרתי על הריטואל מספר פעמים ובכל פעם, לאחר הצצה חטופה, מעין ביקורת עצמית על עבודת הניקוי שלי, ראיתי אותו שוב ושוב באותה פוזיציה ועם אותה צורה אפרורית שבלונית.
כישלוני האישי במערכה גרם לי ללכת לחדר השינה וללבוש חולצה ומכנסיים. זה היה ניסיון להסתיר כל פגם פרטני שלי כדי שלא ישאר לאותן עיניים צואתיות-ביקורתיות שום דבר שאפשר לשפוט.
בחזרתי לבית השימוש, לבוש במיגון חדשני ורגשני, ובשונה מאותו אביר אמיץ הסוחב על גופו שריון בלתי חדיר, הצטיידתי במיכל אקונומיקה ומסיר שומנים.
פתחתי את הפקק של מיכל האקונומיקה והטבעתי את הכתם עם כל תכולת הבקבוק. התא נהיה חנוק וצורב. ברחתי מהתא בעיניים דומעות ונשימה חנוקה ונעמדתי במרחק של כמה צעדים. כך צפיתי באסלה, מאמין באמת ובתמים שכשאחזור לא ישאר זכר מאותו לכלוך טורדני, פרי קיבתי, פליטת ישבני.
דקות רבות בהיתי בדממה המתרחשת בתא השירותים. וכשריאותי חזרו להתענג על אוויר צח ועיניי סיימו לדמוע מצריבה תוססת, לקחתי מנה הגונה של אוויר ועצרתי את הנשימה לפני כניסה קרקעית מחודשת, וידוא ניקיון.
ולהפתעתי הרבה הפס השבלוני המטונף לא נס ולא נמס. נשאר שם כמו ציור הנטבע על מטבע. ובאקט קפריזי, לוחמני ונטול פשרות, שפכתי את מסיר השומנים מסביב לכתם ומעליו. נראתי מהצד כמו פירומן סדיסטי השופך נוזלי בעירה כדי לא להשאיר שום זכר מאויבו המומצא.
ושוב, כמו קודם, נשקי האישיים הופנו כלפי ותחושת חנק תקפה אותי עוד לפני שסיימתי ליצוק את כל החומצה על אותה שארית יציקה.
ריר נזל מפי האטום ורפלקסים של הקאה רמזו לשני הצדדים מי המפסיד.
הפעם הצריבה בעיניים הורגשה כמו שלהבות אש המשתוללות בתוך ארובות העין. הדמעות שזלגו ונטפו ללא שליטה מעיניי הנאכלות והמתכלות, פגשו באמצע הדרך הפרשות לא מזוהות שנפלטו מהאף שלי, מעין שבילים עבים העשויים מחומר צמיגי ודביק.
שפתי החתמות התלחלחו לבסוף מתערובת הפרשות שגופי המתגונן יצר. לא יכולתי להחזיק עוד מעמד ולצערי הרב, הפלתי את בקבוק החומצה התורן ופתחתי את פי כדי להתיץ את כל מה שקיבתי עוד לא תכננה לעכל.
שאריות מזון ומיצי קיבה פגעו במושב האסלה המסכן, נחתו על הרצפה התמימה, הכתימו את חרבי הישנה ונבלמו במי האסלה.
נפלתי החוצה וזחלתי אל מקום מאוורר, נואש לאוויר, מתחנן לרחמים.
ושוב אותו אביר אמיץ, הפעם הוא חסר כל, וכל מה שנשאר לו זה תפילות לישות קוסמית.
שעות שכבתי על הרצפה, מייחל לצלוח את המשבר הבריאותי. חולצתי הפכה לסמרטוט של נוזלים מטונפים וכך הסכמנו, תפר אחד, שלא נוכל עוד להתראות ברבים. פשטתי אותה מגופי המיוזע, ישר אחרי שהגעתי לשוחה מוגנת, וניגבתי את פני הנפוחים והאדומים. וברגעים שלא יכולתי להחזיק עוד את ראשי המסתחרר תפקדה אותה חולצה סחוטה ככרית מאולתרת.
ובעודי שוכב על הרצפה, שרוע כמו חיה פצועה, ידעתי שהמאבק לא תם ולא נשלם.
כמובן שפינטזתי על התפוררות הכתם, על הצלחתו של מסיר השומנים שהפיל אותי לרצפה בקלות יתרה.
דמיינתי את עצמי קם והולך אל שדה הקרב, מרכין את ראשי לתוך אותה באר יציקות ורואה ניצחון, ניקיון, ששום רבב לא נשאר על האסלה.
אך אלו היו רגעי החסד שעשיתי עם עצמי. כשהתחלתי להגות במחשבה האיומה על המשך קיומה של צלקת ההפרשה, לא יכולתי שלא לבוז לעצמי, לא הצלחתי לדמיין את עצמי מארח מכרים ומאפשר להם לפגוש, פנים מול גללים, את אותו כתם חרא שדבק באסלתי, בדירתי ובי!
וניחא מכרים, מהם אוכל תמיד להסתתר, כי להסתגר בדירה זאת אופציה מצוינת כשמרגישים בושה. אבל מה איתי?
המחשבה על לפגוש כל יום, כמה פעמים ביום, את אותו טינוף סימטרי שהשתלט על השירותים שלי, ועוד אחרי שהביס אותי פעמיים עם עקשנותו הדביקה, לא… לא… המחשבה הזאת הרעידה את גופי המחלים, המתאושש, המשתוקק לסבב נוסף, לליִקְוִידַצְיָה מוחלטת.
ההתרוממות מהרצפה לקחה לי דקות שלמות. נעזרתי בקיר צדדי כדי לקום, ולבסוף, כשנעמדתי, נשענתי על הקיר ונשמתי באיטיות כשחולצת ההפרשות מתנופפת למטה מידי הרפויה.
הפלתי את החולצה ודידיתי חזרה לשירותים, הולך כמו זומבי הרעב לניקיון. הפעם לא חשבתי על גופי החשוף, הפסקתי להיות אותו אביר אמיץ ונהפכתי בין רגע לפרא אדם אסטניסט.
תא השירותים הספיק להתאוורר אך בכל זאת חששתי להיכנס פנימה. לא החנק והצריבה הפחידו אותי אלא דווקא האפשרות של כישלון נוסף.
בצעדים איטיים ותנועות גוף מפוחדות הרכנתי את ראשי וראיתי אותו, נשאר שם חקוק ומקובע, לא מושפע מאף חומצה.
חבטתי בזעם בדלת השירותים החפה מפשע, התסכול האיום גרם לי לפגוע בחלש, בממושמע.
הורדתי את מי האסלה המעורבבים בפליטות פה וחומצות וניקיתי בזריזות את שדה הקרב. הפכתי את המקום לסניטרי, כי אם לא במלחמה אפתר ממנו בניתוח.
סגרתי את הברז לניאגרה ורוקנתי את מיכל המים. "זהו" חשבתי לעצמי "עכשיו זה סופי"
וכשצורתו המאוסה הייתה הדבר היחידי לנגד עיניי – לא מושב אסלה, לא מברשת, לא תמיסות, לא קופסת סבון כחולה ולא מים עומדים – שלפתי סכין מהמטבח והתחלתי לחתוך ולגרד את בסיסו העקשן.
וכעבר רגע, אפילו לא שנייה אחת, נהפך הכתם לפס עבה יותר, הכפיל את נוכחותו והשיל מעצמו פס דק של שכבת צבע לבן. תדהמה שיתקה את המשך פעולתי הזועפת.
קשה לדון עם אדם לוחמני ואף אבוד לתקשר איתו כשהוא באמצע קרקוף גופות, אבל ברגע זה, כשגיליתי שאני מחפש תירוצים להילחם בעצמי, נתקפתי בכאב מחריד בבטן התחתונה והורדתי את המכנסיים והתיישבתי שוב על האסלה.