תה
לגמתי מהכוס, וכמה טיפות רותחות נפלו עליי. עיוותי את פניי קצת לתחושת החום שצורב את העור. בהיתי בנוזל הירוק, מופתע מכמה רותח הוא יכול להיות.
הפניתי מבט לעבר החלון, גשם ירד בחוץ; למעשה, "טפטף" היא המילה הנכונה יותר.
הבניינים שמסתירים את הכל מלבד העננים התמרו לגבהים, שבעבר היו מבחינתי לכמו מגדל בבל; עכשיו, הם עוד חפץ בנוף חסר טעם. מבנים אפורים, תיבות ענקיות, בעולם קטן.
המכוניות צופרות בחוץ, נראה כי אחד הרמזורים מקולקל, וייקח זמן עד שיתקנו אותו. הולכי הרגל לא בטוחים איך להתנהג, אם לחצות את הכביש או לא.
נראה שבחוץ קודר כמו הדירה שאני שוהה בה. קטנה, עם לא הרבה קישוטים, רק דברים הכרחיים, כמו מקרר עם אור שבקושי נדלק; שירותים ומקלחת שבקושי מתפעלים; ומיטת עץ חורקת.
כמה הדירה הזו עולה? אני לא זוכר כבר. נראה שזה לא משמעותי.
לא מעט זמן עבר מהפעם האחרונה שיצאתי מהדירה, בין אם לקנות מוצרים או להיפגש עם אדם כזה או אחר.
לאט לאט, נראה שמתרחקים ממני, או שאני מהם; פחות משנה לי.
אני מרגיש מרוקן. כשנתקלתי בהרגשה הזו בפעם הראשונה, הרגשתי כאילו אני מגלה את העולם מחדש; הריק שמוחץ את התקווה ואת הרצון להמשיך; את האדישות שאופפת אותך, מתפשטת בורידיך כמו ארס; ועד שאתה שם לב שמשהו לא בסדר, אתה שקוע עמוק במצולות הים, כאילו עוגן ענק מחזיק אותך למטה.
אתה משתוקק לאוויר, אבל אחרי זמן מה, אתה מוותר; מתרגל; אדיש ללחץ שמופעל.
ולמרות שאתה יודע שהבחירה היא שלך, בין אם להעניק משמעות לדברים החשובים לך, או אפילו לחייך עצמם; הבחירה נעשית יותר ויותר צורמת למחשבה; הכוח נמלט מהשרירים, והרצון מהלב.
מה זה משנה? הסוף מתקרב, ודבר שנעשה לא ישנה את זה; לא האדם החכם או האדם החזק; לא האדם האמיץ או אפילו האדם התמים.
החרב שתקצור אותנו תגיע בדרך כזו או אחרת, בזמן כלשהו.
רעם חזק החזיר אותי מעולם המחשבות למציאות.
שוב, מסתכל לחלון; הגשם ממשיך לרדת או ונראה שהתנועה עדיין מסורבלת.
אני טועם מהתה; הוא התקרר, משאיר רק טעם מר. אני יכול לשפוך אותו, מה הטעם בתה קר? אבל אני מחליט להמשיך לשתות. אני מסוגל לגמוע אותו בו ברגע, אבל אני לא ממהר. אני לא ממהר לשום מקום.
במחשבה שנייה, יש לו אפילו טעם מתקתק.
תגובות (0)