בסגר
כל מה שאני עושה לאחרונה מסתכם בלשבת ולחלום.
אין חיים מחוץ לחלום שלי. החלום הוא המציאות, והמציאות היא אשליה. המציאות היא הסיוט, שלוחץ תמידית מאחורה, רודף את המחשבה היפה על רוגע ושלווה, ומחליפה בפאניקה אינסופית על אחריות שלא נגמרת.
החלום שאני חולם מרגיש כמו ויתור בצורתו הטהורה ביותר. אני מוותר על ההתמודדות עם הלחץ, המאמצים לנסות לגבור עליו כבר נמאסו. אני מוותר על הצלחה, המוטיבציה התאדתה. גנרטור הכוחות הפנימיים התקלקל והכוח לתקן אותו כבר בקושי קיים. הכל נופל, אני כבר בקושי אוכל, אבל לפחות, לפחות אני צוחק. כמו שלא צחקתי כבר מלא זמן. ונהנה. סופסוף, אני פשוט נהנה.
וההנאה לא מגיעה מניחוחות המוות שהויתור מביא איתו, אלא מהרוגע שמופיע כאשר מכבים את הראש. הרוגע שמגיע מהאוויר שזורם בין שתי האוזניים. שלוות אמת.
סליחה אם לא הצלחתי עד עכשיו, ולא אצליח כל שאר השנה. סליחה אם אני מייצר אכזבה. אבל אני נהנה ממה שקורה עכשיו.
וזה מה שחשוב לי כרגע.
תגובות (3)
יש משהו מאוד יפה בכתיבה שלך. אני עדיין מנסה לפצח, מה מושך אותי בה. יש בו מינימליזם, ועדיין סוג של עושר. אני משתמש שוב במטאפורה, אתה נותן תחושה של בית צנוע שלא לומר עני מבחינת המידות, אבל יש בו חמימות ומשהו מאוד נעים ומזמין בפרטים. יש פה כנות, ואני חושב ואולי זה מה שמושך אותי ממש לכתיבה: פגיעות. זה מרגיש שאתה מתמסר כולך לקורא.
זה כמעט נעים לקרוא אותך כמו שזה נעים לתת יד לילד שלומד ללכת.
אני שמח שהכתיבה שלי מושכת אותך פנימה. רוב הכתיבה שלי מתארת את הקשיים (או השמחות) שלי בחיים, ככה שרובה באמת מגיעה ממקום של אמת, הכנות שלי עם עצמי שבאה לידי ביטוי בטקסטים שאני כותב. לנסות להסביר מה שואב אותך פנימה זו משימה קצת מסובכת. הימור שלי: זה כנראה באמת קשור לכנות. הכנות שלי מול עצמי, וכתוצאה מכך גם מולך. :)
מדהים איך שכשקוראים את זה דווקא אז אני מרגישה דחף לעשות משהו.
התחברתי להרגשה הזו, למרות שאצלי אני מעדיפה להוציא את הדברים מהדמיון. לבנות או לצייר את מה שעובר לי במוח ולהנות מעצם העירבוב בין המציאות והמחשבות הטורדניות.
אני לא הבנתי למה הכנסת פתאום את המשפט הזה:
"וההנאה לא מגיעה מניחוחות המוות שהויתור מביא איתו"
למה מוות? התכוונת אולי לחוסר תזוזה או לחולשה שמקרבת אותך לשם עקב אי אכילה או משהו…?
השורות האחרונות ממש מראות אכזבה.
אני חושבת שעצם זה שמצאת שמחה בתוך השלווה כנראה מראה כמה לחץ היה בחיים.
מרוב המהירות כל הזמן דואגים לאחר כך, צריך להיות ברגע ולדעתי זה אינו קשור למוות שנגמר וזה הסוף.