סעודת יום ראשון

בעשר וחצי בדיוק יצאו ג'וזפה, פרנקו ומיקלה מהכנסיה. רוברטו לא הגיע. אמרו ששוכב חולה במיטה. שלושתם בז'קטים חומים שכבר ראו ימים יפים יותר ובחולצות לבנות שצווארוניהם הצהיבו במקצת עם השנים. הם הלכו לאיטם. צעדו בדרך שהכירו למעלה משישים שנה. בכנסיה הזאת הם הוטבלו, בה ערכו את טקס הקונפירמציה ובה בילו בכל יום ראשון. בכיכר שליד הכנסיה נתהדקה חברותם ושם גם התפתחה התחרות שביניהם. התחרו מי רץ יותר מהר, מי יוצא עם חברה יפה יותר, למי יש שכר גבוה יותר, ילדים מוצלחים יותר, נכדים רבים יותר ומה לא.
בכל יום ראשון היו נפגשים בפיאצה עם כל הגברים וותיקי העיירה. שם הם צעדו מסביב לכיכר, עמדו לשוחח ולפעמים גם שתו כוס יין או שתיים. הם ידעו שבשעות הקרובות הבית הוא מחוץ לתחום. שם עסוקות הנשים בהכנת הסעודה וכל גבר שמכבד את גבריותו לא מעז להתקרב. רוברטו הגיע באיחור. הוא לא בא לכנסיה אבל על המפגש בפיאצה הוא לא מוכן לוותר.
"הריזוטו של סופיה הוא בטעם גן עדן" אמר ג'וזפה. "איזה גן עדן", השיב פרנקו, "אם היית טועם את החצילים של לוצ'יה שלי היית מבין מה זה גן עדן". "שטויות! אמר פרנקו. "אתם לא מבינים באוכל. הניוקי של אשתי – הוא הדבר האמיתי".
בעשר וחצי בדיוק יצאו סופיה, לוצ'יה, ריטה ופרנצ'סקה מהכנסיה. ארבעתן בחצאיות שחורות עד הברך ובמטפחות ראש. הן צעדו מהר.
סופיה הגיעה הביתה ראשונה. היא הכניסה לתנור את תבשיל החצילים שהכינה בבוקר, הוציאה מהארון כוסות וצלחות תואמות, מילאה מים וקפה במקינטה וישבה לחכות.
לוצ'יה הגיעה נושאת סל גדול ובו סיר גדול מלא בכדורי בשר ועוד שלושה סירים קטנים.
בסיר הגדול של ריטה היה ריזוטו פטריות.
פרנצ'סקה הגיעה באיחור. "רוברטו לא הרגיש טוב ולא הלך לכנסיה. לקח לי זמן לשכנע אותו לצאת לפיאצה ולפגוש את החברים". היא אחזה בידה סיר גדול מלא ספגטי ברוטב בולונז.
הנשים ישבו בסלון הבית, הרימו רגלים כואבות ונהנו מקפה איכותי ומעוגיות אמרטי.
ברבע לאחת בדיוק קמו ממקומן, חילקו ביניהן את מיני המזונות שהביאו ומיהרו הביתה.
בשעה אחת בדיוק גמרו הגברים להתווכח כשפיהם כבר מלא רוק בציפייה. כל אחד מהם מיהר לביתו לסעודה שהכינה המבשלת הכי טובה בעיר.