רוכל המשאלות (או: למה לטרוח)
פגשתי אותו בצומת הרחובות שבין ירמיהו לבוגרשוב, ארבע וחצי לפנות בוקר בלחות יחסית של חמישים ושלושה אחוזים. אפילו שאין צומת כזה, שהרחובות הללו מעולם לא נפגשו לשלום. בכל זאת, אני שיכור והוא בטח מסומם, ולמי מאתנו אכפת שההווה הרגעי הזה לא ממש מסתדר עם ידיעות העבר. נינוח כמו תמרור אבל בעל נוכחות חזקה. האמת גם שהריח טוב והיה לבוש בחליפה.
״שתי משאלות,״ הוא אומר לי. ״מה שתבקש.״
* * * * * * * * * *
בדיוק חזרתי מיום-ההולדת של מיכל, שנהייתה הערב בת עשרים-ושמונה וכולנו באנו לחגוג לה את זה. במסדרון ההמתנה לשירותים של הדאנס-בר היא נשענה עליי ובכתה קצת. ״אני עוד מעט בת שלושים, ממש עוד רגע.״ הסברתי לה שיש לה עוד שנתיים, שנתיים מדהימות, שנתיים שהכול יכול לקרות בהן. ״ואז מה,״ היא שואלת, ״מה יקרה אז?״ -״ואז כבר אי אפשר לדעת,״ אני עונה ומסמן לה שאחת הדלתות נפתחה. מיכל גוררת אותי ונועלת את הדלת. היא מבוהלת ורוצה שאני אחבק אותה ואני יודע שזה לא בקטע של משהו שהולך לקרות. היא פה עם בן הזוג שלה שהגיע במיוחד מיוהנסבורג כדי לחגוג איתה. ואלכוהול זה בטח לא תירוץ.
יצאנו אחרי שבע-עשרה דקות והיא הודתה לי. ככה, ליד כל המסות של הממתינים לתאי השירותים. ״זאת השיחה הכי טובה שהייתה לי בחיים,״ היא מוחה דמעה ומחייכת. ״אני כבר לא פוחדת להיות בת שלושים.״
שיכור ומתנדנד אני נועץ מבט בוחן ברוכל המשאלות שניצב למולי. אני מחליט להתמקח. עשיתי מעשה טוב הערב, מגיע לי. ״אני רוצה שלוש.״ רוכל המשאלות מחייך אבל נראה שהוא לא אוהב את ההתחכמות שלי. ״שתיים,״ הוא עונה. ״כן, אבל אתה יודע,״ אני מתעקש, ״בדרך-כלל אתה מקבל שלוש.״ -״שתיים או כלום,״ הוא מתעקש חזרה, ואני יודע שעכשיו זה כבר מסוכן. אני לא יכול לאבד אותו, לא הערב.
כשחזרנו לשולחן רובי שואל איפה היינו. ״יוסי קצת עזר לי,״ היא עונה לו ואני שוב משתגע מה היא עושה עם ההומו הזה. ״היא לא מרגישה כל-כך טוב,״ אני עונה לו וממשיך את השיחה עם הדוקטורנט ההוא לכימיה שבדיוק היה באמצע לספר לי על מה שהוא גילה באוגוסט שעבר במעבדה.
״זה בדיוק כמו קוקאין אבל זה אחרת לגמרי. ההשפעה היא לשמונה שעות וכשזה מתפוגג אתה מרגיש אפילו עוד יותר טוב.״ -״מה אתה אומר,״ אני מתפעל, והוא מושך בכתפיים ומסביר לי שזה לא הכול. ״הזרקנו את החומר לארבע חולדות. שני זכרים, נקבה ואנדרוגינוס.״ לא מבין למה זה משנה אם יש לה או אין לה בולבול לחולדה אבל אני לא מתייחס לזה, הוא נראה בחור די חכם האלכס הזה. ״כשפתחנו למחרת את הכלוב, הן היו נראות שלוות ורגועות מתמיד. כמעט יכולת לראות אותן מחייכות משמחה.״ הוא מסיים לסדר את שורת האבקה על השולחן, מסביר לי שזה לא קשור לחומר ההוא שהם פיתחו במעבדה אלא סתם משהו מדילר מקומי, ומשגר אותה אל תוך הנחיר השמאלי שלו. ״עד שהן פתחו את הפה והתחילו לדבר.״
הבר כמעט ריק מאדם, ברמן שסגר לעצמו הערב את הפינה של שכר-הדירה לשבוע הקרוב נראה לחוץ כבר לקפל את עצמו ולעזוב. אני מחבק את מיכל ולוחץ את היד של רובי. מדלת היציאה היא עוד מנופפת לי לשלום בזמן שרובי גורר אותה, קצת בכעס וקצת מעייפות.
״איזה סוג של משאלות,״ אני שואל והוא מתנשף בתגובה, נראה קצת חסר סבלנות. ״אל תסבך את זה יותר מדי. קיבלת הזדמנות ועכשיו תנצל אותה. לפני שאני מתעייף.״
תמיד הייתי קצת אגואיסט, אדיש ואחד כזה שחושב לפעמים רק על התחת של עצמו. אז שלום עולמי ויערות הגשם לא ממש בזין שלי. ״מה לגבי כנפיים,״ אני שואל. ״הו לא,״ הוא עונה. ״זאת אומרת, אני יכול לתת לך כנפיים, אבל אתה לא תוכל להוריד אותן. אלא אם כן תבזבז על זה את המשאלה השנייה.״ באסה. תמיד רציתי כנפיים. לא רק בשביל לעוף איתן לחוץ-לארץ, לא רק כדי שאוכל להתגרות בערסים כאילו אין מחר, ולפרוס כנף ברגע שהם שולפים עליי סכינים. בעיקר בגלל מלאני, מלאני מהמגדל.
אז הצבעתי לו על בחורה רוסיה במשקל נוצה על נעלי-עקב שהתנדנדה על המדרכה בתוך שמלת קיץ דקיקה ושקופה, שהותירה בך את היכולת המופלאה להאניש את זוג פלחי הישבן השזופים שלה. תכונות כמו חוצפה, תעוזה, שאפתנות, ואפילו רצון טוב. ״עזוב אותך,״ הוא אומר לי, ״תוך דקה אתה גומר, והופ, בזבזת משאלה.״ והבנתי ממנו שזאת לא תהיה מערכת יחסים משמעותית או ארוכה במיוחד איתה.
כשעברתי בינואר האחרון לצפון החדש שכרתי חדר בקומה האחרונה של בניין מגורים מתפורר קצת. חדר בקומה השביעית, שהיא בדיוק האמצעית של מגדל-הדירות בין שלוש-עשרה הקומות שניצב ממול, ממש מעבר לכביש. ידעתי את השם שלה כי הוא היה רשום במכחול, שמן על קנבס, תלוי על הקיר הצהבהב, אקרילי על שפכטל. היא הייתה מתפשטת כל ערב ונעמדת על יד החלון, שלושה שבועות ברצף עד שהיא נופפה לי פעם אחת לשלום ומיד הטחתי את עצמי ברצפה, הרחק מתחת גובה החלון שבחדר שלי. למחרת השארתי אותו סגור. ויום אחרי כבר חזרתי לעצמי והרגשתי אפילו מספיק בנוח כדי לנופף לה בחזרה. בהמשך היא כבר סימנה לי תנועה של ׳בוא אליי׳ עם האצבע הדקיקה שלה ואני ויתרתי ברגע שהבנתי שהשומר של הלובי בבניין שלה לא הולך לתת לי להיכנס אם אין לי ביד שם משפחה או מספר דירה מדויק. למחרת חזרתי שוב והשומר שדיבר איתי הפעם היה צעיר בעשור או שניים, ועם מספיק מצב רוח וסבלנות כדי לצחקק ולשאול אותי אם אני פה בשביל מלאני.
״אולי בכל זאת כנפיים? אתה יודע, כמו שהסברת לי. תן לי אותן לסיבוב קצר, ועוד רבע שעה אני אהיה פה כבר בחזרה ואשתמש במשאלה השנייה כדי להיפטר מהן.״ רוכל המשאלות, אדיש מתמיד, הכניס את היד לכיס החליפה שלו ואמר, ״רבע שעה. יש לך בדיוק רבע שעה. אחרת תישאר תקוע איתן לעולם.״
ארבע ארבעים-ואחת לפנות בוקר, מזג אוויר די נוח עם לחות יחסית שצנחה בחמישה אחוזים והותירה בי תחושה נעימה של קרירות. תנועות הכנף הפעילו מעט לחץ על שרירים שהיו זרים לי, איפשהו בין הכתף האחורית לשריר הרחב-גבי. ובתוכי זרמים חזקים של ריגוש פיזי ומנטאלי, כאילו אני עומד לגמור. לא רק בגלל התעופה, אלא גם ובעיקר בגלל גגון תחנת האוטובוס שזיהיתי אגב מעוף. זה שניצב במדרכה שבין הדירה שלי לבין המגדל של מלאני.
השומר הסבלני הציע לי אז כוס תה, אבל סירבתי כי לא רציתי למצוא את עצמי שומע סיפורים על קשיי ההתבגרות בחבל-הבלקן בשנות השמונים המאוחרות. ״איך אתה יודע?״ שאלתי אותו. הוא התעקש על התה והבטיח שלא ילאה אותי בסיפורי מולדת והוא רק רוצה לספר לי על מלאני. ״כל חודש מגיע לכאן מישהו ומבקש אותה. בדרך-כלל בחורים צעירים בגיל שלך. פעם אחת הייתה אפילו נערה מתבגרת שהגיעה לכאן באמצע הלילה, רועדת מקור ומתעקשת שהיא חייבת לפגוש את מלאני מהקומה השביעית.״ כולם סיפרו את אותו הדבר. התערטלות בחלון, ניפוף לשלום, והתנועה המטריפה של ה׳בוא אליי׳. ״אבל אף אחד מעולם לא פגש אותה. אף אחד מעולם לא עלה אפילו לחדר שלה.״ שאלתי מדוע והשומר הנחמד הסביר לי שאסור לו. הוא צריך את האישור שלה כדי להכניס אליה מבקרים ואף פעם היא לא נתנה אותו. אף פעם גם לא עזבה את החדר, וזה כבר החלק בו הבנתי שזה לגמרי אבוד.
נקשתי בעדינות על החלון והיא קמה לפתוח לי אותו. היא לא נראתה מופתעת למרות שקמה משנתה ולא הייתה לבושה. ״אין מצב שאתה נכנס לי פה עם הדבר המטונף הזה,״ היא אומרת ומצביעה על הכנפיים המסורבלות שלי שמסתבר שבדרך אליה אגרו קצת אבק. אני נשאר לשבת על החלון, עם הכנפיים בחוץ, ועכשיו גם היא מציעה לי תה. השעון מראה לי שעוד שתיים-עשרה דקות אני חייב להיות שוב בצומת הרחובות בו פגשתי את האדם שהעניק לי כנפיים. אני מסביר לה שאני קצר בזמן ויש לי גג תשע דקות להיות כאן. היא מהנהנת ומתקרבת לעברי. ״אני לא אתן לך לזיין אותי,״ אומרת ומשאירה אותי נבוך. ״אבל אני אספר לך סיפור.״
מסתבר שהחולדות של אלכס לא ממש פתחו את הפה ודיברו אלא כרסמו איזה לוח אלקטרוני שהוא שם להן בקדמת הכלוב. ״אבל זה אותו דבר, כי זו שפה לכל דבר ועניין. היא לא בדיוק אלפא-ביתית אבל מצאנו דרך לפענח אותה.״ התברר שהחומר שפיתח עורר אצל החולדות מערכות עצביות רדומות, וזה איפשר להן לפתור בעיות קוגניטיביות מורכבות. אלכס השתעשע בהן קצת והתחיל לשאול אותן שאלות. שאלות מתחכמות כאלו. למשל, מה הן היו מבקשות אם היה מעניק להן משאלה. והחולדה האנדרוגינוס, שהפכה להיות הכי מפותחת שכלית בחבורה, משכה בכתפיים ונקרה את הלוח האלקטרוני. אחד, אפס, אפס, אפס, אחד, אפס, אחד. על הצג הופיע תרגום אלפא-ביתי בנורות לדים זולות שהבהבו בכדי ליצור את המשפט ״למה לטרוח.״ ואלכס הבין שהחולדה מנסה לומר לו שעדיף פשוט לוותר. שמשאלות נועדו כדי לחלום אותן.
מלאני סיפרה לי על הפעם בה היא פגשה את רוכל המשאלות. אז הוא עוד היה ממש צעיר וחתיך והוא לא הסתובב בקרנות-רחוב. הוא ניגש אליה בצהרי היום ובכיכר-העיר והציע לה שתי משאלות. ״למה רק שתיים,״ היא שאלה, ואז עוד היה לו סבלנות להסביר לה. ביקשתי שתקצץ בפרטים ותחסוך בזמן. אז לא תפסתי הרבה, אבל הבנתי שזה שהיא במגדל קשור איכשהו למשאלה הראשונה שלה, וזה שהיא לא יוצאת ממנו קשור איכשהו לזה שהיא לא הספיקה לחזור אל הרוכל בזמן. ״אבל לך יש כנפיים,״ היא אומרת. ״עוף עכשיו, אולי עוד תספיק.״
הרוכל מסתכל מחויך בשעון ומסנן, ״שבע שניות, וואו. כמעט והפסדת אותי.״ אני מתיישב על המדרכה בדכדוך ומסתכל עליו במבט מאוכזב ומתחנן. ״הספקת לפחות לזיין אותה?״ הוא שואל. ״לא,״ אני אומר לו. ״אבל היא סיפרה לי סיפור.״
תחושת הקלה באזור הכתפיים אופפת אותי כשרוכל המשאלות מפנה אליי את הגב, נכנס למכונית נעדרת לוחית-רישוי ונעלם אל תוך הזריחה. משאיר אותי המום, נבוך ומבולבל. בדירה נעמדתי מול החלון והבטתי בה. היא עמדה קפואה אבל העיניים שלה אמרו הכול. נזכרתי בחולדות של אלכס ובתובנה של החולדה האנדרוגינוס. ׳למה לטרוח׳. אני מדליק לעצמי סיגריה ומפנה את הגב לחלון. שבע-עשרה דקות היו לי עם מיכל, שבע-עשרה. הייתי צריך לשכב איתה. שם, בשירותים המטונפים של הדאנס-בר. היא בכלל לא אוהבת אותו.
נשכבתי על המיטה והתחלתי לחשוב. לחשוב על מה יכולתי לבקש מרוכל המשאלות המוזר הזה. משהו שלא היה משאיר אותי עם כלום אחד גדול ביד. משהו שהייתי משיג, חוויה שיכולתי להרוויח. אני עוצם עיניים ומתבשל בתוך עצמי, מתבאס עד כדי טירוף. ואז נזכר שוב בחולדות של אלכס מהמעבדה ונרגע קצת. ואז חושב על מיכל, על כרטיס הטיסה שרובי קנה בחזרה ליוהנסבורג. על היד שהיא דחפה לי ועל הדרך שהסטתי אותה בעדינות נחושה. ״זה לא הדבר הנכון לעשות,״ אמרתי לה. ״אתם רק צריכים לעבוד על מערכת היחסים שלכם.״
היא התיישבה אז על קרש האסלה המושתן וחייכה אליי. ״אולי אתה צודק, יוסי. אולי,״ אמרה. ״אבל למה לטרוח?״
תגובות (2)
כתוב מעולה.
אני ממש אוהב את הכתיבה הקולחת, השפה, ההומור, סגנון הדילוגים (רק פעם הבאה אולי תעבור פסקה כדי שזה יהיה יותר נוח להבין). בקיצור מעולה.
אם אני צריך לכתוב משהו רע, ואני צריך כי אני קנאי, אז קצת מורגשת ההשראה של אתגר קרת(?), ואישית אני קצת פחות שם.
היי חבר, תודה על התגובה.
הפסקאות תוקנו – תודה רבה שהבאת לתשומת ליבי (המרווחים נאבדו בcopy-paste).
לגבי הרפרנס של היוצר שהזכרת, אם אתה מזהה דמיון סגנוני – מי אני שיתווכח; זה מה שאתה מזהה. אם, לעומת זאת, אתה שואל אם ישנו ניסיון לחקות, לרפרר, או להידמות לנ"ל – התשובה היא לא.
תודה רבה על הפידבק.