נורא ואיום

ימים נוראים.
כשאני שומעת את תיאורם של אותם הימים, הימים הללו שאנחנו נמצאים בהם עכשיו, אני מתכווצת.
נורא. נורא ואיום. נוראי.
הבטן מתהפכת.
בא לי להיכנס מתחת לשמיכה. הלסת כבר ננעלה והאוויר משתנק בגרון.
לוקח לי שנייה וחצי להיזכר שהמילה התגלגלה ועברה שינויים בשפה העברית. הפכה להיות שלילית, מכווצת, מאיימת, מפחידה.
ימים נוראים.
זהו שקט של יראת כבוד. זוהי עוצמה שלא ניתנת לתיאור במילים.
זה גודל שלא נתפס בעיניים אנושיות.
נורא. עצום. כביר. רב כוח.
והא-ל לא מתפאר בכוח הסוס, לא-ל שלוש עשרה מידות של רחמים.
נורא.
אהבה בלתי נתפסת.
מעניין איך מילה זו קיבלה את משמעותה העכשווית. אולי כי לא נותרו בנו כלים לאור הגדול הזה. לאינסוף של רחמים.
לא באמת מאמינים בטוב אמיתי, חשדנים, מכווצים, חרדתיים.
זה היה קצת יותר מידיי עבורנו. האינסוף הזה.
אז למדנו שהוא נורא ואיום, עצום ועצוב.
התכנסנו בתוך עצמנו. צמצמנו מגע רגשי. דיבור אמיתי. פתיחת הלב.
העדפנו להישאר קטנים. להסתפק באור הלבנה ובאורם של הכוכבים.
סמטאות חשוכות, ברים ומועדונים. נגיעות ללא רגש, לב דרוך לאכזבה.
אפילו קירות אולמות החתונה חשוכים.
אז מה נותר?
להרחיב את הלב.
להתמכר לאלסטיות שלו.
להצליח לנשום באמת.
לבקש. להתחנן. להתמזג.
לבכות. לצחוק. להתקרב.
אני מקווה שהלב שלי ילמד לשחרר, והחרדה תלמד להתמעט.
להצליח לנשום באמת.
להצליח לנשום באמת.