הפילהרמונית של הקולות המחלישים.
זאת הייתה שעה מאוחרת. שעת חצות ליל מהפנטת.
המנצח מצד ימין מולי בחליפתו הענוגה. ניצב עם גבו לווילון הארגמן היפיפה, מחייך חיוך רחב מתחת לשפמו עב השיער. יכולתי לחוש בליבם הפועם של שאר חברי הפילהרמונית, בעמידתם המתוחה. יכולתי לסקור את כל הנעשה על במת העץ המשובחת, בשל גובהי, צווארי נמתח אל עובדי הבמה. תכף המסך יפתח, המנצח ייתן את הסימן ונשב כולנו במקומותינו ונתחיל בהצגה.
הזמן נמשך, והזמן הריק הזמין אל תוכו מחשבות שימלאו אותו.
רגע אחד התנתקי ורגע אחד שוב חזרתי אל המתרחש.
נעצתי שוב מבט בווילון הארגמן. קודר ומאיים הוא היה. ידעתי כמה מאות אנשים ישובים על המושבים המרופדים, צבעם מחריד כמו וילון המסך.
עמידתה הזקופה של זאת לשמאלי כופפה את שלי. הרגשתי את הזמן רץ מהר, דוהר. פתאום הרגשתי כל כך קטן על במת הפרקט הזו.
והשעה מאוחרת מידיי. לי, ובטח לברנשים מאחוריי.
חיוכו היהיר של המנצח, כמו ניצח מעליי ורציתי לתלוש כל אחת מן השערות השחורות של שפמו.
"אני לא יודע לנגן על טרומבון."
אני לא יודע מתי זה קרה ואיך. מצאתי את עצמי ניצב ממש מתחת לאפו של המנצח, קצה ראשי מגיע אל העניבה המבדחת של חליפתו.
מר גוסבלז הוריד את ראשו.
"מה זאת אומרת?" לא עברה בי צל של מחשבה או רגש כשחזרתי על דבריי בשנית.
הוא פרש את ידיו לצדדים, ידו אוחזת בשרביט הקסם.
"אריק, אנחנו מתחילים בעוד דקות ספורות, תפסיק להתבדח ותחזור למושבך."
הוא חושב שאני מתבדח?
"אני לא יודע לנגן על טרומבון. אני לא יודע איך." התעקשתי. עכשיו ראיתי את מר גוסבלז מביט בי במבט רציני ראשון.
"על מה לעזאזל אתה מדבר בנג'מין?!"
"אני צריך לרדת מהבמה, המופע מתחיל ממש עוד מעט." נפניתי ללכת אך או- אז הרגשתי בידיו לופתות אותי, מסובבות אותי אליו ומנערות את גופי, חזק-חזק.
"לאן אתה חושב שאתה הולך???" הוא ניסה לרסן את קולו הרם, אך לא היה בזה צורך, טלטול גופי הספיק להעיר את תשומת ליבם של חברי הפילהרמונית גם בשורות הרחוקות יותר.
"זהו לא מקומי, אמרתי לך אני צריך לרדת. אני לא יודע לנגן על טרומבון."
" איזה שטויות אתה מדבר! אתה מנגן מולי כבר חודשים, לקחת משהו אחרי החזרה האחרונה?" הנדתי בראשי ומבטי הושפל אל כפות רגליי.
הבטתי בכפות ידיי, גרומות.
ראשי הלם, הרגשתי את הגוש בגרון גדל עוד יותר, בחוסר בהירות שמעתי את הקהל הנרגש מעבר לווילון החוצץ בינינו.
וידעתי. פשוט האמנתי והבנתי.
אני לא יודע לנגן על טרומבון. הקולות בראשי חזרו על עצמם שוב ושוב. התמכרתי לשורה הזאת שהלכה והתעצמה לה, והפכה אותי לקטן יותר ככל שהמשכתי לעמוד על הבמה.
אני חייב לרדת.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב! בחרתי בך על כמה עשרות שניגשו לתפקיד שלך, מה זאת אומרת אתה-לא-יודע-לנגן-על-טרומבון?!" מאמציו שדבריו לא יהיו יותר מלחישה, היו לשווא, כיוון שאת מילותיו האחרונות, קהל בחוץ ודאי שמע.
בעיתוי לא מוצלח כל כך, המסך נפתח.
פרצופו האדום של המנצח נפנה אל הקהל שהביט בו מזועזע, לופת בשתי ידיו את כתפיו של חבר הפילהרמונית שלו. והפילהרמונית שלו מתלחששת וגואה. ומנהלת הפילהרמונית כמעט ובוכה.
ומנגן הטרומבון הצעיר, לו שבחים רבים, אומר בפה מלא, כמעט בלי חרטה.
"אני לא יודע לנגן על טרומבון, סליחה."
תגובות (4)
אהלן :) סיפור מעניין ויוצא דופן בנוף התוכן של האתר הזה. כתיבה מאוד עמוקה, רגישה ומסקרנת בעלת עולם דימויים עשיר. באמת שתענוג לקרוא!
יש לי כמה הערות קטנות.
קודם כל, יש כמה טעויות עברית / ניסוח קטנות. בקריאה בעל פה יהיה קל לזהות אותן. לפעמים בכתיבה המוח חושב כל כך מהר על הרעיונות, שהוא לא קולט מה קורה בתכלס בדף עצמו. עריכה תסייע בנידון.
שנית כל, יש לך פה כמה ניסוחים מאוד מסורבלים, שלדעתי נובעים מהניסיון "לייפות" את השפה. לעשות אותה גבוהה ונאורה. ואני חושבת שהסיפור שלך מאוד מאוד מבקש להיות במשלב לשוני נמוך יותר. "ארצי" יותר לכאורה. ודווקא שנינות חריפה משולבת עם שפה קצת יותר פשוטה יכולה להלום אותו. המלחמה של השפה הגבוהה בסיפור ברורה לעין, ויוצרת ניסוחים צורמים לעין ומגושמים. גם כאן, קריאה בעל פה יכולה לעזור. אני בהחלט מבינה שמאוד יכול להיות שגם מדובר בסגנון כתיבה – אבל הסיפור שלך ממש זועק לרדת כמה מדרגות מבחינת המשלב. מה גם שהמקום-זמן-דמויות שלך גם הן רוצות מאוד לדבר "רגיל" יותר. כמו אתגר קרת. שפה פשוטה-פשוטה, אבל הסיפור נהדר-נהדר.
מאוד נהניתי :) המשיכי לכתוב.
ואוו. מעריכה כל כך את התגובה שלך, באמת. לא ברור מאליו בכלל, הקדשת מחשבה ותשומת לב. תודה רבה.
שמחה על ההערות שלך, לא הרבה יודעים להעביר ביקורת בצורה שנעימה לצד השני ועשית את זה בצורה יוצאת דופן!
מסכימה איתך. לפעמים הצורך שלך לכתוב בשפה גבוהה נובע מהצורך להרשים, רוב הטקסטים שלי משלבים מגוון של משלבים, והכתיבה יוצאת מהלב אל המקלדת, פה ניסיתי לייצר משהו קצת אחר.
ניסתי ליצור תחכום ואולי קצת הסתבכתי, עדין שמחה שניסיתי. הרגשתי שעיסוק בפילהרמונית ובמוזיקה קלאסית דורש משלב לשוני גבוה, אבל אני מבינה על מה את מדברת.
אשמח שתצייני אלו תיאורים היו לך צורמים למרות שאני דיי מנחשת לבד.
שוב תודה, שיהיה לך יום מקסים מקסים :)
היי, שמחה שהתגובה עזרה :)
תחכום זה לא משהו שיוצרים אותו, זה משהו שקורה לבד. זה קצת כמו לשבת עם מישהו ולדבר איתו. אם תנסי ליצור שיחה, הרבה פעמים זה ירגיש מאולץ. מה שנקרא, או שיש את זה או שאין את זה. ואני כבר אומרת לך – את מאוד מתוחכמת! עכשיו תסירי את השפה הגבוהה, את כל ה"קישוטים", ותני לכתיבה האמיתית שלך לפרוח :) התחכום כבר נמצא שם, בתוך הסגנון.
מוסיפה פה כמה ניסוחים צורמים או מסורבלים (בעיניי), אבל כמו שאמרתי: קריאה בעל פה יכולה מאוד לסייע.
* שימוש יתר במילה "יכולתי"
* קודר ומאיים הוא היה. – קצת מתייפייף מדי הביטוי הזה.
* זהו לא מקומי, אמרתי לך אני צריך לרדת – אנשים לרוב לא מדברים ככה. אולי "אני לא שייך לפה, אני חייב ללכת."
אריק, אנחנו מתחילים בעוד דקות ספורות, תפסיק להתבדח ותחזור למושבך – כנ"ל. אולי "אריק, אנחנו עוד רגע מתחילים. די עם השטויות, לך שב!"
* והשעה מאוחרת מידיי. לי, ובטח לברנשים מאחוריי. – למיטב ידיעתי (תבדקי אותי) השעה מאוחרת מדי, לי ובטח לברנשים מאחורי.
* נפניתי ללכת אך או- אז הרגשתי בידיו לופתות אותי, מסובבות אותי אליו ומנערות את גופי, חזק-חזק. – מסוגנן מדי לטעמי. אולי "פניתי ללכת, אבל זוג ידיים כועסות לפתו אותי, סובבו אותי והחלו מנערות אותי באלימות. (למשל)
* הבטתי בכפות ידיי, גרומות. – הדובר שלך נשמע צעיר, סטודנט. למה ידיים גרומות? הוא זקן? לא הבנתי.
* מאמציו שדבריו לא יהיו יותר מלחישה, היו לשווא, כיוון שאת מילותיו האחרונות, קהל בחוץ ודאי שמע. – גם, ניסוח מסורבל והמוווון פסיקים לא צריך כל כך הרבה מרווח נשימה. אולי "מאמציו שדבריו לא יהיו יותר מלחישה כשלו. ידעתי שאפילו הקהל בחוץ שומע."
* “תקשיב לי ותקשיב לי טוב! בחרתי בך על כמה עשרות שניגשו לתפקיד שלך, – המשפט הזה עבורי לא היה אמין. לא יודעת אם זה משהו שמתאים לדמות של המנצח להגיד. אבל אולי זה רק עניין של טעם וריח.
* בעיתוי לא מוצלח כל כך, המסך נפתח – דוגמה נהדרת למשפט פשוט, ישיר, מוצלח ושנון. הקורא יכול לדמיין את הסצנה לפני שאת מתארת אותה, והנה כלל לא היית צריכה מילים יפות (או מתוחכמות כהגדרתך) לקשט אותו. אם כל הסיפור יהיה כך, חד, אותנטי וכמעט תמים (התמימות נשברת מהר מאוד) הכתיבה שלך תהיה הרבה הרבה יותר עוצמתית (והיא כבר, מאוד עוצמתית ומאתגרת). יש לך עולם דימויים עמוק – המשיכי לחקור אותו!
באהבה ובהצלחה :)
תודה רבה שוב על התגובה, רק עכשיו ראיתי אותה! את מאתגרת אותי, תודה לך! לקחתי לתשומת ליבי.
אתייחס רק לכמה מהנקודות. כן הדובר צעיר, כל העניין בטקסט הזה זה איך המחשבה שלנו משנה את ההסתכלות שלנו על הדברים. יש הקבלה לתיאורי האובייקטים בתחילת הטקסט, בו הם נראים יפים וכו וכו ולאחר הרגע שהפחד תופס אותו, ואז הכחול נראה מאיים וחולני.
לגבי המשפט של המנצח, לא יודעת….צפיתי בתוכנית בה המנצח בוחר את חברי הפילהרמונית בקפידה, משם זה עלה לי…שוב להראות מה קורה במציאות לעומת מה הערכתו העצמית של המנגן.
די לחפירה שלי.
טנקיו!