התשוקה לשיר-1 ( הקודם היה פרולוג!!!)

ישבתי בחדר שלי, אוחז בתמונה היחידה שיש לי, אני ואימי, יחד, אני מחייך, אני עוד קטן, בן שש, כמו פפינו, גיחכתי. מיטת הברזלים חרקה מעט תחת כובד משקלי, התיישבתי ישיבה מזרחית, ממש את כיסוי המיטה, שהיא גם השמיכה הדלה שלנו. פרעתי את שיערי וחנקתי יבבה. הסתכלתי על התמונה שנראתה כול כך בהירה ושמחה. זה היה בזמנים שעוד היה לנו כסף, כשהירושה של סבאל'ה פייר, על שמו אני קרוא עדיין הייתה קיימת ולא היה את בנק המניאק הזה!
עכשיו אני בפנימייה הכי גרוע בכול אירופה כולה! הסוודר שלבשתי היה מסורבל ולא נוח, מכנסי החאקי הקצרים הקפיאו את רגליי והשלייקס מתחת לפני הסוודר לא נתנו לי כמעט לזוז. זרקתי את התמונה בתסכול על הרצפה ובכיתי. פפינו נכנס לחדר, וסגר את הדלת בשקט, העמדתי פנים שלא הבחנתי בו כלל.רק המשכתי לבכות. בהתחלה הוא גיחך. ידעתי שהוא חושב לספר לכולם שמסייה קשוחי בוכה. אבל פפינו ראה את התמונה על הרצפה ולבש ארשת פנים רצינית ומשתתפת. הוא ניגש אליי וחיבק אותי. כמו אח קטן. אבל מאז ומתמיד לא היה לי אח קטן! אולי היו לי… אולי…. אבל בגיל שש שלחו אותי לפה. לפנימיית הגהינום הזו. עם המנהל המפחיד הזה.
"אתה לא מספר לאף אחד?" אמרתי, מסיט את הדמעות ממסלולם. הפרצוף הקטן והחמוד, המעוך מעט, הסתכל עליי באהדה, והנהן. מאז ומתמיד הייתי מושא הערצה לפפינו, אם לא לכול הכיתה! כיתת המופרעים, ככה אנחנו נקראים כיתה 47B.
חיבקתי אותו חזרה. אני חוב שנעשיתי רכרוכי מידי. כי פפינו מיד נרטע והלך לאחור, כשל ליתר דיוק ורץ משם, פתח את הדלת החורקת בחוזקה ורץ מישם, מזיע ומופתע. נאנחתי. לא רציתי לחזור לשיעור, ולהיות מובך. שמעתי כמה צחקוקים כשיצאתי. המת'יו הזה ישלם. הבטחתי לעצמי