סיפור על מפקד פלוגת סיור נחוש ורגיש, נהג משאית תחמושת מזוקן ובזוקאי מתוסכל.

47 שנה למלחמת יום הכפורים, למפקד פלוגת סיור, תזכורת מנעורינו
נסיעת לילה לפינה הדרום מזרחית של המובלעת הסורית עם משאית פצצות תאורה והפולמוס על בעלי זקן.

חנינו עם החפ"ק של ויזל, סגן מפקד האגד הארטילרי על קו הגבעות סמוך מאד לצומת אחמדיה.
במרחק קצר צפונית לנו, התפרסו סוללות תותחי 175 מ"מ ו 203 מ"מ של האגד שלנו וירו על מוצב החרמון לסייע לגדודי גולני והסיירת שעלו לכבוש אותו מידי הקומנדו הסורי.
הסקרנות לדעת את מהלכי הקרב המתחולל על החרמון, העלתה אותנו על רשת הקשר של קצין התותחנים אשר התלווה לחולית הפקוד של מח"ט גולני וטיווח את התותחים שלצידנו. שמענו את פקודות הטיווח שלו, את נשימותיו הכבדות, אנחותיו ושתיקותיו, וברקע את קולות המח"ט וקציני המטה במכשירי הקשר מהולים בקולות רעמי מוות של מלחמה.

ימים ספורים אחרי כבוש החרמון. אני לא זוכר אם לפני או אחרי הפסקת האש בחזית הסורית, הלכנו לישון מוקדם. כעבור כמה שעות הערת אותי ובקשת שאעיר נהג ואכין את הקומנדקר הקצר והזקן לנסיעה. הערתי את צרפתי, אתה הערת את מוישל'ה אם אני זוכר טוב. ספרת לנו שגדוד מכמ"ת (מרגמות כבדות מתנייעות, בקוטר 160 מילימטר מורכבת על תובת טנק "שרמן") מילואים שלנו פרוס בפינה הדרום מזרחית של המובלעת קרוב מאד לקו כוחותינו, כלומר קרוב מאד לקו הכוחות של האויב הסורי והעיראקי.
המרגמות הרימו בלילות פצצות תאורה בתדירות של דקות מחשש ממשי להתקפת קומנדו סורית. פצצות התאורה אוזלות להם תיכף. בהלך הרוח ששרר אז, היה רק טבעי שיחושו איום מוות אחרי שהקומנדו הסורי כבש את מוצב החרמון בהליכה כשבועיים קודם.
כאמור, היינו בצומת אחמדיה. הראית לנו את על המפה את מקום הפריסה של המרגמות, בתוך המובלעת הסורית כ 20 ק"מ מאתנו בפינה הדרום מזרחית, בשטח שלפי זכרוני וקצת עיון במפות נמצא בין תל אל מאל, והכפר נאסג', זכור לי שתל מסחרה היה בסביבה. מסלול התנועה עבר בציר "אמריקה",
(כביש קוניטרה – דמשק) צפון מזרחה, עוברים את חאן ארנבה, פונים דרום מזרחה לכפר ג'אבא, חוצים את מרכז הכפר ברחוב צר ומתפתל, נוסעים עוד דרום מזרחה כברת דרך על כביש ששמו במפת הקוד אינו זכור לי, יורדים ממנו מזרחה לשטח שבו קווי גובה דלילים למדי על דרך פיתולים נחשיים, נוסעים כ 5 קילומטרים עד למפקדת גדוד המכמ"ת. המסלול לא ניראה קשה למעבר. אילולא היה לילה שחור. אם אפשר היה לנסוע עם פנסים דולקים. ואלו לא התרחשו בשטח קרבות שריון בשריון של אוגדות וחטיבות מכל הצדדים שחרשו את השטח במאות דרכי עפר אשר הקשו מאד למצוא את דרך העפר הנכונה, ואם לא היינו צריכים להוביל משאית מקרטעת עמוסה פצצות תאורה, אזי הנווט והנסיעה יכלו להיות קלים ורוגעים.
נסענו עם אורות עיני חתול לבסיס התחמושת מערבה, עוברים את ואסט, בקלעה, פנינו דרומה לכביש הנפט עד כפר נפח, פנינו שוב מערבה לכוון גשר בנות יעקב עד בית המכס העליון, עוד פניה דרומה, גלשנו לעמק הבטייחה, לכנרת. היינו לבדנו על הכבישים, זה אפשר נסיעה חלקה וזריזה. הכבישים הריקים, החושך השחור והשקט האורב הנכיחו תחושת בדידות מעיקה, היו לנו מכשירי קשר אבל היינו לגמרי לבד לגורלנו. עוד פניה דרום מזרחה לכוון בסיס התחמושת שמוקם במחפורות ליד הדלתה של נחל דליות, כקילומטר צפונה מצומת החיבור של כביש סובב כנרת המזרחי עם ציר "פיקרדו" המוכר עמו טפסנו לדרום רמת הגולן ביום השלישי למלחמה.
הגענו לבסיס התחמושת, חבל חסם את הכניסה למתחם. חניון של מאות משאיות צבאיות ואזרחיות מגויסות טעונות תחמושות ארטילריה לסוגיה חנו במחפורות מפוזרות. לא היה איש בכניסה, הורדת את החבל, נסענו פנימה והתחלנו לחפש סימן חיים, לא מצאנו. המחנה על מפקדיו חייליו ושומריו ישנו שנת ישרים עמוקה. הדלקנו אורות והתחלנו לצפור, סגן מילואימניק טרוט עינים יצא אלינו ושאל לרצוננו. הסברת לו. הוא נכנס לאוהל חזר כעבור דקות, מסר לנו מספר של משאית "מאק" או "ליילנד", אני לא זוכר, ושם הנהג. כוון אותנו למקום החניה שלו. תוך דקות קצרות של שוטטות רכובה מצאנו את המשאית, עלית על המדרגה ופתחת את דלת הקבינה והערת את הנהג. ירד מהקבינה לבוש מכנסים ארוכים וגופיה לבנה, ענק, מבוגר בן 40 בערך. פניו בשרניות ומזוקנות.
שאל אותך בדיקציה לא כבדה של דוברי רוסית מה אתה רוצה מהחיים שלו באמצע הלילה, ואם אתה לא יכול לבוא בבוקר.
שאלת אותו איזה תחמושת יש לו על העגלה הרתומה ל"סוס" הגורר שלו. בינגו, מה שחיפשנו, מה שאנחנו צריכים. טיפסת אתי על הנגררת, הארנו בפנסים על הכתוביות של הארגזים לוודא שאכן אלו פצצות תאורה למרגמות 160 מ"מ. ירדנו הנהג התלבש בינתיים, שאלת לשמו, ספרת לו שאנחנו צריכים להוביל אותו כ 50, 60 קילומטר לגדוד שזקוק לפצצות שעל הרכב שלו. אתה תוביל ותאבטח את המשאית עם הג'יפ שלך מקדימה ואני אסע מאחור ואאבטח אותו מאחור. הוא הודה לך בלבביות, הוסיף שהרכב שלו לא מסוגל לנסוע בעליות ולא בדרכי עפר. היה חושך מוחלט לא ראיתי, אבל הייתי בטוח שהדם ירד לך מהפנים. פנית אליו בשמו ושאלת "למה לא?" ענה לך שהוא פרק את הדרייבשפט מאחד משני הסרנים האחוריים של הסוס הגורר. פנית אליו בשמו, בקול לוחש, ושאלת אותו למה עשה את זה. "זה חוסך לי 30 אחוז דלק, אני באזרחות, קבוע, עושה נסיעות מנמל חיפה לתל אביב, כביש ישר, לא צריך את כל הכוח של האוטו". הסביר לך.
קראתי פעם שמרשל ז'וקוב, רשמית "גבור ברית המועצות", מפקד החזית המערבית של הצבא האדום במלחמת העולם השניה, נהג להכות בישיבות מטה במו אגרופיו קצינים מכל הדרגות, לרוב גנרלים שלא עמדו בהקרבה במשימותיהם, התרשלו או היו אחראים לאיזה מחדל. הסתייגתי תמיד ובאופן טוטאלי מסגנון מנהיגות המגייס מוטיבציה באמצעי הפחדה כוחניים, עכשיו, לרגע גיליתי הבנה לשיטות החינוכיות של הצבא האדום, וחשבתי שאולי אין לפסול אותן תמיד באופן מוחלט וגורף. רבים מבעלי התפקידים שהכרתי היו ממשיכים את הדיאלוג הזה עם הנהג לפי המסורות הפקודיות ההן.
אבל אתה פנית אליו בשמו, בקול שקט, נעים, ללא שמץ של כעס ואמרת לו שהמסלול שלנו לא קשה במיוחד. בהלוך יקח לנו לא יותר משעה וחצי עד שעתיים , פריקת הפצצות עוד חצי שעה, עוד שעה, שעתיים לחזור, יחד אתנו זה בר בצוע, אנחנו אתו, במידת הצורך נעזור לו בגרירה עם הקומנדקר. אתה לא צופה בעיות בדרך.
לא הבנתי מאיפא לקחת את הרכות הזו, את תעצומות הנפש האלה. הפניות האישיות שלך אליו בשמו המיסו את שכבות ההתנגדות שלו להרפתקאה הלילית שהפלנו עליו פתאום.
לפני שיצאנו לדרך בקשת שנמדוד שוב ביחד מרחקים וכוונים על המפה, מהבית האחרון בג'אבא עד נקודת הירידה לדרך העפר, המרחק והאזימוט משם למפקדת גדוד המרגמות. מדדתי אבל אמרתי לך שלא תבנה עלי כי הספידומטר שלי בקומנדקר מזייף, שאלת איך אני יודע? עניתי לך שהמרחק מהחפ"ק של ויזל עד כאן צריך להיות כ 50 קילומטר והספידומטר שלי מראה רק 30. אמרת לי שיכול להיות שהוא על מיילים לא קילומטרים, אולי לא מזייף. הבנתי שבמהלך הנסיעה המתוחה אצטרך גם לעשות פעולות מתמטיות מורכבות של חילוק וכפל מספרים ב 1.6. היתה לך מיומנות טובה בנווטים רכובים ומדידת מרחקים בנסיעה, לעומת זאת לי היתה מיומנות טובה ומיותרת במדידת מרחקים בספירת צעדים כפולים. הרעיון שאדרש לעשות תרגילי מתמטיקה, כפל וחילוק בנווט הלילי הטריד את מחשבותי.
הנסיעה עד לכביש העולה לבית המכס עברה חלק, ואז קבלת עצה ממוישל'ה המושבניק שהיה גם "חקלאי פקח" כאמור בשיר, לרוץ קדימה עם הג'יפ שלך כדי להוציא מהראש של הנהג כל רעיון לפנות אליך ולספר לך שהרכב לא מסוגל לנסוע בעליה. ואולי גם בגלל שלא התחשק למוישל'ה לנסוע במהירות של 10 קילומטר בשעה בעליות לבית המכס. ובכלל, מוישל'ה לא אהב שג'יפים יסעו לאט ולא העריך את אלו שנהגו אותם לאט. עירוניים בדרך כלל, אלא אם כן הוכיחו את עצמם ועמדו במבחן קבלה שכלל מרדף לילי אחר מאות תרנגולי הודו מבוהלים, לפיתה מרסנת בשורשי כנפיהם וברגליהם, פינוים בכוח פיזי בלתי מתפשר מביתם הנוח בלול לכלובי ברזל צינוקיים שעלו בחוזק ידינו לקונסטרוקציה צפופה ומוגבהת על גב משאית שתסיע אותם לגורלם.
כך צלחנו, העירוניים שמוצאנו מחיל רגלים פשוט את ועדת הקבלה של מוישל'ה. התפקוד המוצלח שלנו בליל התרנגולים העלה אותנו שלב בדירוג המעמדות התקני שלו.
הודעת לי בקשר שאתה מחכה לנו בבית המכס. המשאית זחלה בקצב הליכה, היו שם כמה קטעים תלולים למדי, זחלתי אחריו במרחק ניכר להמנע מהעשן שפלט. חשדתי שהנהג אינו משתדל לאסוף מהירות, מזחיל את המשאית במתכוון. פרפור אחרון ונואש להימנע מלבלות אתנו את שארית הלילה. אבל אתה כבר לא היית, לא היה לו עם מי לדבר על זה, היה מוכרח להמשיך. החקלאי הפקח ידע למה כדאי להתרחק לבית המכס.
בבית המכס חברנו, הודעת לי שאתה שוב רץ קדימה ותמתין לנו אחרי נפח, בפניה צפונה לכביש הנפט.
בקטע הזה המשאית קבלה כוח חיות, נסעה במהירות סבירה בהתחשב בתנאי הראות בחושך, שפועי העליה בקטע הזה יותר מתונים. פנינו צפונה לכביש הנפט, צר, משובש מלא בורות, חוצה מישורי לבה גלית קרושה. הנסיעה בעליות ובירידות הקצרות הללו, מטלטלת ומדמה נסיעה ברכבת שדים. מכאן התחלת להוביל, נהג המשאית גילה מיומנויות נהיגה טובות. נסענו בשטף עד צומת אחמדיה, הודעת לחפ"ק של ויזל שאנחנו נכנסים למובלעת. עצרת לרגע, נסעת אלי למאסף, הצמדת את הג'יפ שלך לקומנדקאר שלי. בקשת שנסע עם המקלע הקדמי שמותקן על הרכב והנשק האישי טעונים ודרוכים. ידענו שמכאן והלאה בכל רגע ובכל מטר כל אחד מאיתנו וכולנו ביחד עם משאית הפצצות יכולים לחטוף מכת אש קטלנית ממארב, מטען צד, מלכוד או סתם מוקש שיעיפו אותנו לכל הרוחות בדרך שחורה שנגשש בה כעיוורים, פגיעים וחסרי ישע עד סופה.
היינו על ציר "אמריקה", אחרי דקות אחדות עברנו את חאן ארנבה פנינו ימינה, דרום מזרחה נכנסנו לג'אבא. הבתים היו צפופים, שחורים, מאיימים. הגענו לפניה חדה, ה"סוס" עבר, העגלה נתקעה בסבוב בין קירות הבתים, הרחוב לא היה מספיק רחב. קראתי לך בקשר, חזרת, ירדנו מהרכב הלכנו להתייעץ עם הנהג, ירד מהקבינה בדק מלפנים, בדק מאחור, הציע שנכוון אותו מקדימה ומאחורה בתמרוני רוורס כדי שיגדיל את קשת הסיבוב של הסוס והעגלה. לדעתו יוכל לעבור. בקשת להרחיק את כלי הרכב שלנו כמה עשרות מטרים מהמשאית, בקשת שהנהגים ישבו על המקלעים, אתה מקדימה ואני מאחור נכוון רגלית מקרוב את הנהג עם פנס. אחרי דקות ארוכות של תמרוני נסיעה קדימה ואחורה הצליח נהגנו המזוקן להשחיל את העגלה הארוכה בין הבתים בשפשוף דפנות העגלה בקירות. עוד כמה עשרות מטרים עקלתון צר נוסף, גם הפעם ירדנו מהרכבים, עמדנו שוב בין בתים אפלים חורשי רע ומזרי אימה. כוונו את תמרוני המשאית מלפנים ומאחור, הלך יותר טוב, העגלה נחלצה עם שריטות נוספות. ביציאה מהכפר איפסתי את הספידומטר. המשכנו בנסיעה איטית ושוטפת. אחרי נסיעה של דקות עצרת. באת אלי עם הג'יפ ואמרת לי שאתה חושב שהגענו לנקודת הפניה מזרחה לדרך העפר. בקשת שנמתין עד שתמצא בוודאות בחושך השחור את הדרך הנכונה. לקחתי את המרחק שהראה הספידומטר שלי מג'אבא הכפלתי ב 1.6 ואכן היינו ליד נקודת הפניה. חזרת, מצאת את הדרך שאמורה להוביל אותנו לגדוד ובקשת שנמשיך אחריך. עוד שעה קלה של נסיעה איטית מאד בדרך חתחתים מטלטלת, חוצים שדות של זרמים ופלגים של לבה שהתמצקו אלפי שנים לפני שהגענו.
קרבנו לחניון של מפקדת גדוד המרגמות, שני שומרים אותתו לנו בפנסים, סמנו שנעצור. אחד מהם רץ לזחל"מ הסמג”ד שמדופנו נפרסו בשפוע יריעות ברזנט שסוככו מפני צינת הלילה, רוח, גשם ושמש. החלל שנוצר מהיריעות היה לפינת אוכל, סלון וחדר שינה לסמג”ד וחבורת הפקוד שלו. הסמג”ד רב סרן או סגן אלוף מזוקן יצא אלינו זיהה אותך, ניכר שהיתה ביניכם הכרות, פניתם אחד לשני בשם הפרטי, הסתחבקתם, החלפתם צ'אפחות. פתאום צצו מתוך החשיכה משאיות "סיקס" שכבשו את אירופה במלחמת העולם השניה או "ריו", לא זוכר בדיוק, נצמדו לצידי המשאית שהבאנו. חוליות חיילים העבירו בזריזות את ארגזי הפצצות לרכביהם וחזרו לתוך החשיכה. הסמג”ד הזמין אותנו ל"סלון" שהואר באור דלוח, ארגזי פצצות ריקים שמשו שולחנות וספסלים, כסאות ברזנט מתקפלים ומספר מזרני ספוג השלימו את הרהוט. על השולחן עמד בקבוק "כרמל מזרחי ברנדי מדיצינל" ריק וספלי פלסטיק בצבעי ירוק זית להסוואה. על הכיסאות, הספסל והמזרנים ישבו, השתרעו קציני וקשרי חולית הפקוד. שמחו מאד לבואנו, הציעו להביא בקבוק ברנדי מלא, אחד מהם אסף את הספלים וחזר עמם שטופים מוכנים לסבב טעימות נוסף. לא הפסיקו להודות ולשבח אותנו על הבאת פצצות התאורה במהלך הלילה. ספרו לנו שמזה כשעתיים אזלו הפצצות, הם הורו למפקדי הסוללות להכניס את חייליהם לכוננות של תקיפת קומנדו. עכשיו ידללו את השמירה. בעוד אנחנו מלהגים עמם העלתה אחת הסוללות פצצת תאורה ראשונה, יצאנו לראות, עליצות זיקוקי דינור של יום העצמאות ושמחת רווח והצלה התמזגו זה בזה. נהג המשאית שלנו הצטרף והתכבד בברנדי שנמזג לספל ירוק הסוואה. נגשת לנהג, שמת את כך ידך על עורפו פנית אליו בשמו ואמרת בקול רם לנוכחים:
"זה האיש שבזכותו קבלתם פצצות תאורה הלילה, הוא עלה מהכנרת בעליות קשות, תמרן את העגלה הארוכה שלו בין הבתים הצפופים של ג'אבא בוירטואוזיות, דהר בשדות הבזלת עד כאן, וכל זה בכוח של סוס עם שתי רגליים לסחיבה ושתי רגלים ליופי, כל הכבוד לך".
היה רחש ומילמולים של הערכה ותודה, משהוא מחה כפים. הנהג זרח, ניראה מאושר, הרים את ספל המשקה שלו לאות תודה ולגם את כל המשקה.
הסמג”ד ספר לנו שבימים האחרונים היו בקרבת מקום קרבות טנקים של אוגדות, היו לכוחותינו קשיים רבים, נסיגות טקטיות ואופנסיבות חוזרות, בהמשך התחולל קרב טנקים המוני, מאות מכל צד, בסופו משכו דיביזיה עיראקית לשטח השמדה מכותר משלושה עברים והשמידו עשרות טנקים וכלי רכב משוריינים.
קבלת הפנים ומסיבת ההודיה מיצו את עצמן. הסמג”ד הציע שנשאר לישון עד הבוקר. נותרו עוד כשלוש שעות וחצי לאור ראשון. היינו יחידה חדשה בתותחנים פחות משבועיים לפני פרוץ המלחמה סיימנו קורס סיור ואמון הקמה. התדמית ויחסי הציבור שלנו היו מצוינים, התותחנים חשבו שאנחנו לוחמי על, משום מה חשו יותר מוגנים כשהיינו בסביבה. אנחנו בקושי הכרנו אחד את השני ועוד פחות את חיל התותחנים על נהליו ומסורותיו הארכאיים.
הראנו לך סימנים ברורים שאנחנו מצדדים בקבלת הצעת הארוח של הסמג”ד להשאר עד הבוקר, התלבטת. הרצון הראשוני שלך היה לחזור למקום הקבוע שלנו ליד החפ"ק של ויזל סגן מפקד האגד, בצומת אחמדיה, רפלקס פתלוגי של "לפקודה תמיד אנחנו"…
היינו כבר שבועיים בתוך המלחמה, זיהינו אצלך רצון בלתי מבוקר לבצע את כל המשימות הקשות והמפרכות בעצמך, עם הצוות שלך בג'יפ לבד, לפעמים גם עם צוות בג'יפ "גור" כבר באמון ההקמה. זה היה קשה לך וקשה לצוותים שהיו איתך. יכול להיות שהמחשבה לחוות פעם נוספת את תמרוני הרוורסים של המשאית הארוכה בין בתי ג'אבא השחורים בחושך הטתה את הכף. אולי המחשבה שיוכלו בכל זאת להסתדר עד הבוקר בלעדינו, ובאין ברירה, תוכל להיקרא למשימה גם ממקום המצאנו בגדוד המכמ"ת בפינת המובלעת עשו את שלהם.
התקשרת לחפ"ק של ויזל הודעת שנחזור בבוקר והפנת אותם להפעיל את הקצינים והצוותים שלנו המצויים לצדם בשעת הצורך.
נהג המשאית חנה במחפורת סמוכה נשאר לישון בקבינה. קיבלנו מזרני ספוג ושמיכות. התרחקנו קצת כדי שלא נופרע מקולות מכשירי הקשר. החנינו את הרכבים כך שיגנו עלינו מרוח רעה ורכב דורס, נצרנו את המקלעים, העברנו את נשקנו האישי למצב "מחסנית הכנס" נצרנו, פרסנו המזרנים, שמנו את החגורים, הקסדות והנשק לצידנו ונשכבנו לישון.
התעוררנו באור שני אחרי שינה חלומית של ארבע שעות רצופות. לא שמענו את רעמי היציאות התדירים של פצצות התאורה שנורו עד עלות הבוקר מהמלאי שהובלנו. מזמן לא ישנו כל כך הרבה זמן ללא הפרעה בחתיכה אחת. הלכנו לעוקב המים צחצנו שיניים שטפנו פנים, מילאנו מימיות. משהוא מחבורת הפקוד של הסמג”ד המזוקן הזמין אותנו לארוחת בוקר, הלכתי להעיר את נהג המשאית המזוקן והזמנתי אותו להצטרף אלינו. הסמג”ד הגיש לנו קפה שחור במו ידיו, המזנון לא היה עשיר. על ארגזי הפצצות שתפקדו כשולחנות היו מציות יבשות בקופסת פח שנפתחה בכוח מופרז ושפופרות ריבה מעוכות. נהג המשאית המזוקן הצטרף, הסמג”ד קבל אותו בלבביות, אחווה של בעלי זקן. הסמג”ד שב ושבח את הנהג והודה לו. "הודות לתושיה והדבקות במשימה שלך, נמנעה התקפת קומנדו סורי על חיילי הלילה, הצלת את החיילים שלי". אמר הסמג”ד בקול ברור. בקשת מהקשרים של הסמג”ד שיודיעו לחפ"ק של ויזל שאנחנו חוזרים. בתשובה הודיעו לנו כי הם עומדים לדלג לאחור לשטח סמוך לשפולים הצפון מערביים של תל אבו נידה, (סמוך למקומו של קבוץ מרום גולן כיום). אם לא נמצא אותם במקום הקודם שנדע שדילגו.
הדרך חזרה היתה קלילה וזריזה כאלו לא חסר לסוס הגורר דרייבשפט אחד משניים. הנהג החליק באלגנטיות את הסוס והעגלה הארוכה שלו בפניות בין בתי ג'אבא הצפופים, ביום היו סתם בתי אבן ריקים מאבני בזלת שחורה שסותתו בגסות. עלינו לציר "אמריקה" ורצנו אתו לכוון מערב, ראינו שמפקדת סגן מפקד האגד כבר התפנתה ממקומה. המשכנו מערבה לכוון ואסט וקלעה, כשהגענו ממערב לתל אבו נידה ראינו את מפקדת סגן מפקד האגד בשלבי התארגנות והתמקמות. עצרת, חברתי אליך, נגשנו לנהג, בקשת שיפתח את הדלת של הקבינה. שאלת אותו אם הוא יודע איך לחזור לבסיס התחמושת שלו לצד כביש סובב כנרת. ענה בחיוב, עשית לו בוחן קצר בעלפה, עמד בו יפה. הושטת לו יד כלפי מעלה ולחצת את ידו בחמימות, הודית לו על המאמץ הלילי החשוב שלו וקינחת בקומפלימנטים על מיומנויות הנהיגה המצוינות שלו.
בודאי שמת לב שהקפדתי לציין שלשניים ממשתתפי הבילוי הלילי שלנו הנהג והסמג"ד היו זקנים. ובכן כזכור ביחידת הסיור שלנו ניטשה התנצחות לוהטת ובלתי נפסקת מאז אמון ההקמה ועוד שנים אחרי, (עד שנושא פולמוס אחר השתלט על הווייתנו) בשאלה האם בעלי זקנים הם "חנטרישים", "פאלאברות".
החיילים ביחידה היו סמלים, כמעט כולם בוגרי מלחמת ששת הימים ואו מלחמת ההתשה מאגוז, שקד, צנחנים, יחידות מתנדבים מובחרות, והיו כמה כמוני מחטיבת גולני שיחסי הצבור והדימוי שלה לא היו משהו. אבל כולם היו דעתנים חדורי אמונות לוהטות וגם לא מעט שטויות נעורים עדיין קיננו בתוכנו למרות ההתבגרות המואצת שאחריות על חייהם ושלומם של אחרים הוטלה עלינו, מגיל צעיר כמו גם חיים עם מוות זמין שלנו, של חברים אהובים ואויבים אנונימיים השתגרו בנעורינו בלי משים מגיל שמונה עשרה עד עשרים ואחת וגם אחר כך.
היה עוד ויכוח סוער, גורלי כמעט, שהוכרע על ידך די מהר, היו שרצו שהיחידה תתנהל במשמעת מסדרים, ג'יפים וחיילים מיושרים לימין בקפידה, זה לא החזיק כי החיילים לא רצו, כשורי הנווט כושר הארגון, התושיה והחיילות של החיילים היו טובים מאד. לבסוף הכרעת את הויכוח בנאמנות לאישיותך, העדפת משמעת מבצעית ויחסי מרות נינוחים על פני נוקשות היררכית דוגמאטית.
היחידה שלנו היתה משוסעת באמצע, ללא הבדלי דרגות ויחידות מוצא בסדיר, בשאלת אמינות הדיאגנוזה הסטריאוטיפית על אישיותם של בעלי זקנים. כמובן, הדיבייט היה על זקנים של נוי ולא על זקנים של מאמינים אורתודוכסיים ואולטרה אורתודוכסיים באלוהויות של כל דת שהיא.
אינני זוכר לאיזה פלג אתה השתייכת, אני זוכר שהיית מאד פעיל בויכוחים. נהג המשאית והסמג”ד של המכמ"ת ניפצו את התיאוריה הגורפת בגנותם של בעלי הזקנים, שניהם היו דמויות חיוביות הגם שהנהג התחיל לא טוב אך סיים יפה מאד.
היה לנו מפגש נוסף עם מזוקן שניפץ את כל הטעונים הטובים שנצברו לנו באותו לילה.
ימים אחרי שגדוד 51, גדוד המ"כים 17 וסיירת גולני, בסיוע הארטילרי של האגד שלנו כבשו את החרמון במחיר דמים כבד. נסענו על ציר "אמריקה" צפון מזרחה על הג'יפ הצהלי שלך עם מגן רוח הזכוכית מלפנים, אתה, הצנחן אבי גיאת שנהג ברכב ואני מאחור. בדרך עצרת להולך רגל בודד שהושיט את יד לטרמפ, סגן יפה עינים, זקן ותספורת מטופחים, נעליו אדומות של צנחנים, נושא קלצ'ניקוב בהצלב ופאוץ' מחסניות רוסי משתלשל בהצלבה מצווארו. יפה תואר, פניו דמו לפניו של השחקן סטיב ריבס שגלם את דמותו של הרקולס, גבור המיתולוגיה היוונית בסרטי ההרפתקאות לנוער באותם ימים.
בררת לאן הוא צריך להגיע, הצטופפת ופינית לו מקום לצידך. התחלת תשאול, הוא ספר שהוא מ"מ או סמ"פ בסיירת אגוז, זו היחידה שבה שרתת כקצין בסדיר, רוח אחוות לוחמים שרתה עליכם, השיחה קלחה, הכרת את מפקדיו, החלפתם רשמים עליהם. ואז ללא כל התרעה מוקדמת נתן לך מונולוג ותצהיר שהיכו אותך באלם.
ובכן התקיפה של החרמון על ידי שני גדודי גולני והסיירת שלהם היתה בזיון נורא, עשרות קורבנות שווא, הוא ומחלקתו באגוז היו כובשים את החרמון, בפעולת קומנדו נועזת, בתחכום, מהר, חזק ובאופן אלגנטי וללא נפגעים. החלק הראשון שמשמיץ את גולני היה נורמטיבי ומקובל בימים ההם, אותי שבאתי מגולני זה מאד הרגיז, אבל צעיר הייתי וטרם זקנתי השמצות שמעתי הרבה. החלק השני עלה מעל ומעבר לכל דמיון.
הסבת את פניך אלי לאחור, עיניך פעורות בתדהמה, אחר כך הפנת מבט שמאלה לאבי גיאת. היה נדמה שאתה מקווה בכל נפשך ובכל מאודך שלא שמענו את דברי המזוקן מאגוז, שהרוח החובטת במגן הרוח של הג'יפ עמעמה את משמע השטויות שנפלטו מפיו. בלמת את הנסיונות של אבי גיאת ושלי לדובב ולתחקר את הרקולס איך בדיוק הוא היה כובש את החרמון לבד עם מחלקתו מגדוד קומנדו סורי. מנעת מאיתנו להפיק את כל העונג שדברי הרהב הפנטסטיים שלו יכלו לגרום לנו. הנסיעה נמשכה בשקט מוחלט עד שירד.
אבי גיאת היה בחור מופנם ושקט בדרך כלל. השתתף בויכוחים ללא להט מיוחד. מיד שהרקולס ירד מאיתנו למחוז חפצו, לא התאפק קנטר אותך בעליצות: "נו בבקשה דוניו, ראית איך הבחור (עם חית גרונית הגויה כהלכה) המזוקן מאגוז היה כובש את החרמון עם המחלקה שלו? בבקשה, ראית? ראית? הנה לך, בבקשה, בבקשה." גיאת ואני פרצנו בצחוק, אתה נשארת, נבוך ושקט, היה לך קשה לעכל שקצין מאגוז, יחיד מיחידתך בסדיר מספק לנו הוכחה נצחת לתאוריה החתרנית על אישיותם של בעלי זקנים. אחרי שניות נשברת, או התגברת, הצטרפת אלינו בצחוק מתגלגל.
"הוא באמת חנטריש" אמרת.
לויכוח הגדול על אישיותם של בעלי זקן ולמפגש עם המזוקן בציר "אמריקה" לא היו השפעות משמעותיות על השקפת עולמי באשר לאישיותם של בעלי זקנים. אולם מאז ועד היום ללא דעות קדומות וללא שמץ של קיבעונות מחשבתיים, כל פעם שאני מתוודע לבעל זקן מטופח, מחשבת בזק של סקרנות תוקפת את מוחי מנסה לברר אם האבחנה הסטריאוטיפית על בעלי זקנים תקפה לגביו או שמא עלי לתייגו כחריג לטובה שהמתודה פוסחת עליו.

נ.ב. נסיעת יום לפינה הדרום מזרחית של המובלעת הסורית

כשבועיים אחרי הטיול הלילי לגדוד המכמ"ת הגיעו משלוחי נשק מהדודים באמריקה. הפסקת האש כבר היתה בתוקף למרות שלא נשמרה. קבלנו מלאי גדול של טילי כתף "לאו" נגד טנקים. התבקשנו להביא לגדוד המכמ"ת מלאי טילים, להעביר הדרכה ולבצע ירי להצגת תכלית. מכיוון ששמעת ממני שהייתי בזוקאי בקורס מ"כים שש שנים קודם, החלטת שאני הכי מתאים להעביר את השעור, לא ספרתי לך ולא לאף אחד עד עכשיו על הישגי כבזוקאי. יש דברים שלא נכון להציג ברזומה. קבלנו מדריך כתוב אנגלית. זכרתי כמה משפטי מפתח מ"יוליוס קיסר", מ"דניאל ובסטר והשטן", מ"כולם היו בני" וגם מ"שוטינג אן אלפנט". בהבנת הנקרא של תפריט בית קפה באנגלית הייתי נכשל. למזלי היו גם תמונות ותרשימים להדגמה. עיינתי היטב בתמונות והצלחתי להבין איך להכין את הטיל לפעולה, איך לכוון ואיך לבצע ירי.
יצאנו לדרך שני ג'יפים טעונים בשתי ערימות זבילי טילים מאחור, מכוניות תופת ממש. היה יום יפה ושקט, לא נשמעו רעמים במובלעת. נסענו בזריזות בציר של הטיול הלילי, עכשיו לפחות ראינו את הדרך. ליד הזחל"מ של הסמג”ד המזוקן הוקמה סככה לחדר לאוכל, למועדון פנאי וישיבות, עשויה מרשתות הסוואה שהוגבהו על תרנים מאולתרים, שולי הרשתות נמתחו בחבלים לברזלי זווית קצרים שננעצו בקרקע סלע בזלתי רך. הפעם חיכו לנו נינוחים, מאוששים ומלהגים חברי סגל הגדוד מכל הסוללות, קצינים מפקדי צוותים ועוד בעלי תפקידים מלומדים עם משקפיים שידענו שהם המוחות והשכל של הסוללות אף שלא הבנו מה הם עושים בדיוק. בקצור היה לנו קהל של 25 צופים ביתיים אוהדים. הסמג”ד וצוות החפ"ק שלו קבלו אותנו בחמימות שכללו צ'אפחות וחיבוקים חמים כמו במפגש קומרטים מהמצור על סטלינגרד.
שולי רשת ההסוואה של הסככה גולגלו כלפי מעלה מתחתן הונח ספסל עליו התיישבו סגל הקצינים. לרגליהם ישבו חברי הסגל שאינם קצינים, בעלי התושייה ביניהם ישבו על ארגזי תחמושת ריקים מעץ, אחרים הניחו את ישבניהם בזהירות על קרקע לבה דוקרנית. הייתי בטוח שהם, לא ינמנמו במהלך השעור. זה היה האודיטוריום שבו עמדתי להעביר שעור הכרה וירי טיל נ.ט. קל, קטן, וממזרי מאמריקה. במרחק כ 100 מטר מאתנו העמידו מטרות, 3 חביות דלק ריקות של 200 ליטר במרחק של כ 10 מטר ביניהן.
הסמג”ד הופיע בפתח האודיטוריום, רס"ר קרא "הקשב", שקט פתאומי נפל בסככה, הנוכחים קמו באחת על רגליהם לעמידה מתוחה. כבר שכחתי מתי קמתי לקריאת הקשב, והייתי רק בן 24 וחצי, והנה קצינים וסגל מפקדים ביניהם בני 40 פלוס נמתחים כמוני בקורס מכים ובטירונות.
בסיום ההצדעות ודברי הכבודים, התיר הסמג”ד לשבת. פתח בדברי ברכה קצרים, הזכיר לכולם שאנו אנו אלה שעומדים לפניהם, מעבירים להם את השעור על הטיל, היינו אלה שבליל האימה הגדול הבאנו להם פצצות תאורה שהצילו אותם מהקומנדו הסורי בנסיעת לילה קשה ונועזת. היו מחיאות כפיים אבל לא הניפו אותנו על הכתפיים ולא פצחו ברקודים. הודיע לסגל שלו שאנו עומדים לאמן אותם להפעיל נשק חדשני נגד טנקים ורכב משוריין, דבר על הזכות הגדולה שנפלה בחלקם שאנו יחידת הסיור הנבחרת של מפקדת האגד מדריכים אותם.
קמת והודית לסמג”ד, הצנעת את חלקנו בישועתם. הצגת אותי כמומחה לנשק נ.ט. של חילות הרגלים והעברת אלי את רשות הדבור. למשמע ההדגשה המפוארת של מומחיותי, שמת את היוקרה, המוניטין והשם הטוב של פלוגת הסיור על ראש הפתי שלי.
הקדמתי לומר שהשעור יתחלק לשנים. תחילה סקרתי את המידות והמשקלות, בפאונדים ופיטים או יארדים לא זוכר, התכונות, והחלקים ותפקידם כפי שהבנתי מהתמונות במדריך האנגלי, הסברתי והדגמתי איך מכינים את הטיל לירי ואיך מחזירים למצב איחסון בביטחה. הדגשתי הוראות בטיחות אוניברסליות טובות לכל נשקי הנ.ט. הראקטיים. החלק השני המעשי, תרגול מעבר למצב ירי וחזרה, הדגמת ירי, ותרגול ירי, 2 טילים לכל סוללה. בין שני חלקי השעור נתתי הפסקה שבה התבקשו החניכים לעיין היטב במדריכי ההפעלה הכתובים אנגלית. הייתי בטוח שהאינטליגנטים של התותחנים מהמוח של הסוללות יבינו את הנקרא באנגלית במדריכי ההפעלה יותר טוב ממני, רובם היו אקדמאים מדופלמים, הייתי בטוח שציוניהם בבגרות באנגלית טובים משלי. חוץ מזה, האמנתי כבר אז שהכי טוב לקרוא ספרות בשפת המקור.
הגענו לשלב השני, קראתי לכולם לשבת לקראת הדגמת הירי באש חיה. חגרתי חגור, הצלבתי את העוזי והעברתי אותו לגב, חבשתי את קסדת הצנחנים שירשתי מחבר בסדיר בגולני. הקסדה הזו נאספה על ידו ברוב תושיה, אומץ ועמל ממגורי יחידה מוצנחת שחנתה סמוך אליו אי פעם בעבר. הידקתי את רצועות הקסדה, לקחתי זביל התרחקתי מהצופים לטווח בטיחות, הוצאתי את הטיל פרקתי את פיני הבטחון, משכתי בשתי קצוות הצנור, הכוונת הקדמית, דיסקית זכוכית מלבנית שעליה ציורי צלבים ומספרים מסודרים לאורך הזדקרה בקפיצה, הנחתי את הטיל על כתפי הימנית, הרמתי את כיפת הפלסטיק ששמרה על כרית ההדק מפני לחיצת שגגה. הסתכלתי לאחור לוודא שאין אנשים מאחורי כדי לוודא שהרשף האחורי בזמן הירי לא יסכן איש. כיונתי, שמתי את אחד הצלבים שעל הכוונת על מרכז המטרה ולחצתי על ההדק. קול נפץ קל ושריקה בוערת הטיסו את הטיל קדימה לכוון המטרה. טיל, מטען חלול , נגד טנקים שטוח מסלול, בחר במסלול של טיל נגד מטוסים, כלומר הוא עבר את המטרה באיזה עשרים, שלושים מטר מלמעלה. כעבור כמה שניות פגע בקרקע הרחק מעבר למטרה והתפוצץ. הקהל השמיע רחש של שביעות רצון מקולות הנפץ.
החמצת המטרה פתחה לי פצע כואב. חרפת תבוסה מוכרת הומטה עלי, הטיל התרומם לי שוב גבוה מדי.אבל לא אבדתי את העשתונות, לא אז ולא עכשיו.
חזרתי לפתח האודיטוריום, לקחתי זביל חדש שלפתי את הטיל : "הדגמתי לכם איך מבצעים ירי, עכשיו אדגים לכם פגיעה במטרה". אמרתי לקהל. הישרתי אליך מבט, נראית מוטרד, סימנתי לך במנוד ראש ומצמוץ עפעפיים שאני בשליטה. עכשיו אסטה משטף העלילה ואספר ספור אנקדוטי שמתקשר עם טיל שטוח המסלול שעולה לשמים. הטראומה הישנה שחרטה פצע בנפשי.
הייתי בזוקאי בקורס מ"כים, מפעיל מרנ"ט 82 מ"מ, (מטול רקטי נגד טנקים) כלומר זה שבנוסף לנשקו האישי היה צריך לסחוב, לנקות ולדאוג לצנור אלומיניום ארוך עם מגן רשף, לוח מרובע מאלומיניום באמצע הצנור. בסמוך למגן הותקנה כוונת אופטית פשוטה שבמרכזה קודקוד זוית בצבע ארגמן שצריך למקם על המטרה בזמן ירי, הכוונת היתה מורכבת על מנגנון שסב על ציר שסיבובו מעלה או מטה מגביהים או מנמיכים את הקנה בהתאם לטווח. המרחק למטרה כוון בסבוב ידני של תוף המגבהים לפני הירי על ידי הבזוקאי בהתאם לסוג הרקטה והמרחק, התוף עשוי כיפה מפח ברזל מוקשה שהולבש בקליפים ממתכת קפיצית על המנגנון הסיבובי.
ענין טכני פשוט גם לבעלי ידים שמאליות כמוני.
היינו בסידרת אמון מחלקה, קרובים לסיום הקורס, תרגלנו כבוש יעד מבוצר ביום, בהתקפה מחלקתית על מוצב במתחם הגנה סורי בקלעה. המתחם והמוצב נכבשו בקושי רב ארבעה חודשים קודם במלחמת ששת הימים על ידי חטיבת שרמנים זקנים ממלחמת העולם השניה. כבזוקאי החלק שלי היה קל, הייתי בכיתת הרתק, מתנתקים מהכוח נעים בהסתר עולים לתלולית שולטת במרחק כ 200 מטר מהיעד. מאגים, מקלעונים ומרגמות 52 מ"מ מעסיקים את המטרה, הבזקואי יורה לבונקר אסטרטגי תת קליבר אחד או שנים מנטרל אותו. שתי כיתות פורצות לתעלות ומתחילות לטהר את התעלות במקביל, בירי מתמיד וזריקת רמונים לבונקרים ולעמדות. זה השלב שהרתק נח כמה דקות, אחר כך כונס למחלקה בתעלות. המ"פ אבנון שפקח על התרגולים היבשים לא היה מרוצה משטף הבצוע. הריץ אותנו כמה פעמים עד שהשתפרנו, באחת הריצות הללו נפלתי עם הבזוקה, נחבלתי קלות, בגיל 18 וחצי זו לא בעיה שדורשת התיחסות. היתה לי דווקא דעה חיובית על המ"פ, היה קפדן, נעים הליכות, לא מתלהם, עניני. אבל אף אחד לא מושלם, הוא היה גם מאד חרוץ, התכונה הזו אצל מבוגרים לא היתה מעלה בעיני. הוא קם למסדרי השכמה של החניכים, הוביל בעצמו את הפלוגה לריצת בוקר, העביר בעצמו התעמלות בוקר פלוגתית, משימה בלעדית של מ"כ תורן. הוא בדק מסדרי בוקר, מטלה של סמל מחלקה או מ"מ בדרך כלל. הבעיה אתו במסדרי הבוקר היתה שהוא אהב גם את זה פלוגתי, מכיון שאוהלי המגורים של החניכים היו פרוסים מסביב לגבעה על המדרונות המשופעים של ג'וערה, לא היה לו כל כך נוח לעבור באוהלים, לכן מסדר הבוקר נערך במגרש המסדרים הבסיסי בפסגת הגבעה שהכיל את כל הפלוגה עם מיטות הברזל שהעלו החניכים ביזע מאוהלי המגורים במעלה מדרון תלול. הוא בדק גלוח, צחצוח, נשק וגם את סדור המיטה, פריסת החגור, בראש המיטה סמיכה בקיפול צבאי תקני. מתיחת טרמפולינה לסמיכה העוטפת את מזרן הקש. סרן אבנון היה אדם חרוץ ויסודי. בהשתתפותו במסדרי השכמה, ריצות בוקר ומסדרי בוקר, סטה באופן קיצוני מנורמות ההתנהגות של קציני צ"הל בתפקידו ובדרגתו ונהג בניגוד לרוח הצבא. לא הכרתי אף אחד בדרגתו שהשכים מוקדם בשביל מסדרים יומיים באופן וולונטרי. יכול להיות שחוויותיי מהמסדרים הללו גרמו לי באופן בלתי מודע לחבב דווקא מפקדי פלוגות שהיו נאמנים לרגשותיהם, שנאו את העבודה, לעומת זאת, על הפסקה או חופשה לא ויתרו לעולם.
סיימנו את היבשים, הושיבו אותנו לקבלת תדריך אחרון, בטיחות באמונים וכו'. בסיום פקודת המבצע והתדריך של המ"מ, לקח המ"פ את רשות הדבור. בשר לנו בחרדת קודש שמפקד הבסיס יצפה בתרגיל שלנו, לכן עלינו להקפיד על שטף אש ותזמון נכון של כניסת הכוחות ללחימה, הודיע לנו שנקבל הקצבת תחמושת נדיבה. שאל מי הבזוקאי, הצבעתי:
"אתה לא תירה תת קליבר לבונקר, אתה תירה רקטה נפיצה אמיתית" בשר לי בחגיגיות, והוסיף שמחירה הוא 350 דולר כדי להדגיש את האמון שהוא והצבא נותנים בי וכובד האחריות המוטל עלי. המחיר ניראה לי ממש הון תועפות, היו מלמולים של התפעלות. אני לא התפעלתי, המחיר של הפצצה לא הרים לי את המוראל, מצד שני, המילים אמון ואחריות, הדליקו אצלי באופן אינטואיטיבי אורות אדומים, מה שקוראים גם תחושות בטן לא טובות. ידעתי את הפסוק מספר תהילים על הפתאים, אבל לא האמנתי בזה, לפי הנסיון האישי שלי אדוני לא שומר על הפתאים. לא היה לי יסוד לחשוב שעכשיו כן ישמור עלי. סמל המחלקה הגיש לי אחר כבוד רקטה נפיצה בצבע זית עם כתובים לבנים. מסרתי אותה למספר 2 שלי, הוא אמור להטעין את לי הרקטה לפני הירי.
הסתדרנו ל"רטוב" כלומר לתרגיל באש חיה. אנו כיתת הרתק התחלנו בתנועה. הכבודה של מפקד הבסיס שכללה את כל קציני המטה שלו, המזכירות היפות שלהם ופקידות המבצעים, מלווים במפקד הפלוגה שלנו שניהל תוך כדי התנועה שיחה ערנית עם המב"ס, התנהלו לאיטם כעשרה מטר מאחורינו, היו אמורים לצפות בתרגיל המחלקתי. הגענו לתלולית שלנו תפסנו עמדות, כוון כללי מערב, המאגים והמקלעונים התחילו לנגן, הייתי בטוח ששפע התחמושת שנורתה תעשה רושם טוב על הנכבדים, ותעשה טוב להערכה שלהם על מפקד המחלקה ובמיוחד על ההערכה על מפקד הפלוגה. נחשבנו למחלקה הטובה של הפלוגה. היה לנו כושר גופני מעולה. המ"מ שלנו היה קצין מצוין, היה אלוף ישראל לנוער בריצת משוכות, יפה בלורית ותואר. לא לחינם זימן המ"פ את הכבודה של מפקדת הבסיס לצפות בתרגיל האש של המחלקה שלנו ולא בתרגיל של המחלקות האחרות של הפלוגה. התרחקתי קצת מכיתת הרתק, עברתי למצב כריעה, הסתכלתי בכוונת, שמתי את קודקוד הזוית במרכז הבונקר, פניתי לצודד את תוף המגבהים בורר הטווחים, שוד ושבר תוף המגבהים איננו. כלומר אין לי מושג לאיזה טווח אני מכוון את הבזוקה שבתוכה תוטען פצצה יקרה שעלתה לעם ישראל, למשלם המיסים, 350 דולרים של ארצות הברית של אמריקה. וחמור מכל, למפקד הפלוגה יש ברקטה הזו עניין אישי. מספר ה 2 שלי הכניס את הרקטה לצינור, וידא שזנבה נתפס בתפס כיאות, הכניס את התקע של הרקטה לשקע של הבזוקה, חבט קלות על כף ידי הפתוחה לאשר שהטעינה הושלמה והכל מוכן לירי. תרגיל האש המחלקתי היה בעצומו, שמתי את קודקוד הזוית על הבונקר, הגבהתי קצת בשביל בטיחות באמונים, חלילה לי שנוסף לפספוס של המטרה, נפצע מהדף ורסיסים אם הרקטה תיפול קרוב מדי. לא היתה לי ברירה יריתי. הרקטה יצאה למסלול תלול, משהו כמו 35 עד 40 מעלות בניגוד גמור לתכנון ולמדריך ההפעלה של היצרן. כעבור שניות ארוכות כנצח שמענו את קול נפץ הנפילה שעלה משטח מת במורד רמת הגולן מקלעה מערבה בואכה עמק החולה.
בדמיוני המוחרד שמעתי לרגע את קריין החדשות של קול ישראל מודיע בטונציה מחמירה על פצצה שנורתה מהרמה הסורית על ישוב שלו ורוגע שלנו בעמק רק חודשים אחרי סלוק האיום הסורי במלחמה ההירואית בת שישה ימים.
תסריטי בזק של חקירה, אשומים, משפט ומאסר ממושך התרוצצו במוחי הקודח. שמרתי על ארשת פנים בוטחת לא הסגרתי את צפונות נפשי לאיש.
אני חייב לסטות שוב פעם מרצף עלילת המשנה הזו.
לפסגת הישגי הספורטיביים הגעתי בכיתה ז' ו ח', הייתי רכז נבחרת הכדורסל של הכיתה, הייתי שוער נבחרת הכדורגל של הכיתה, וכן הייתי שוער הרכב א' של קבוצת הנערים של הפועל ירושלים. זו היתה הקבוצה האהובה של העיר באותם ימים. בכל עשרות שנות קיומה עד ימינו זכתה פעם אחת בפוקס בגביע המדינה ותו לא. הקבוצה כונתה על ידי עתונאי הספורט "קוטלת הענקים" משום ששיחקה טוב עם מוטיבציה מזדמנת אד הוק נגד הפועל פתח תקוה, מכבי תל אביב והפועל תל אביב, לפעמים גם נגד החיפאיות, וזאת רק כשכוכבי הקבוצה הלכו לישון מוקדם בבוקר בסיום טורניר קלפים מיגע של לילות שישי. לפעמים ניצחה אותן. לרוב הם הלכו לישון מאוחר בבוקר, הגיעו למגרש בשבת אחר הצהרים עייפים וכושלים, הפסידו ברוב משחקי הליגה עם הקבוצות הקטנות והבינוניות. ספרתי את כל זה כדי להסביר שהיו לי רפלקסים טובים כמו לשוערים הגדולים. עד היום כשאני רואה את הצלות הרפלקס המופלאות של טר שטגן השוער הגרמני של ברצלונה באחד על אחד, אני נזכר בהצלות ההרואיות שלי בהרכב א' של קבוצת הנערים.
הרקטה נפלה והתפוצצה בשטח מת במדרון אחורי, הבטתי לאחור לעבר חבורת המב"ס והמ"פ כדי להתרשם איך בזבוז כספי הצבור שגרמתי מתקבלת על דעתם. מבטי הצטלב במבטו של המ"פ. ללא שום אזהרה או מוכנות נפשית, בהפתעה גמורה מבחינתי, זנק ממקומו באופן שהזכיר את זנוקי הספרינטרים האגדיים במקצי הגמר באולימפיאדות. צמצם אלי מרחק לפי הדוקטרינה של החילות המסתערים, כשהיה במרחק שני צעדים הבחנתי בתנועת גוף מוכרת מאצטדיון הפועל בקטמון. הוא עיגן את רגלו השמאלית בקרקע מלפנים, הותיר את רגלו הימנית פשוטה מאחור הניף אותה קדימה בתאוצת תנע של משקל גופו. בעיטת יעף, "וולה" בלעז. בין רגע חזרתי למציאות מיד הכרתי בעובדה שאני לא השוער כאן אלא הכדור. הנעל הכבדה והמצוחצחת שלו תכה בי בעוד חלקיק השניה. היו לי רפלקסים טובים, נרתעתי לאחור, הרגל החטיאה את ישבני במילימטרים, הוא אבד את שווי המשקל. עד שהתייצב הייתי במרחק בטחון ממנו, מושך עמי את רצועת הבזוקה, שלא יאשים אותי גם בהפקרת נשק. ניסה לזנק לעברי שוב, הגבתי בזריזות והגדלתי את מרחק הבטחון ממנו. בקורס שלנו הקפידו מאד על שמירת מרחקי בטחון באמוני אש. היו לו הרבה יתרונות עלי, היה סרן ומפקד פלוגה, הייתי תשעה חודשים בצבא, חניך במשטר קפדני שכל מאויו היה לגמור את הקורס בשלום, בלי הדחה, בלי כלא, בלי בזיונות ובלי אבדן ציוד. היו לי כמה יתרונות, הייתי בן שמונה עשרה וחצי, ארבע או חמש שנים צעיר ממנו, זה הרבה בגיל הזה, הייתי קל מימנו, עשרה קילו לפחות. הייתי זריז ממנו. המרדף נפסק. ראיתי שהאירוע הצחיק את חברי בכיתת הרתק, גם בלהקה של המב"ס נראו מבודרים ומשועשעים. לעומת זאת, אני לא הייתי מחוייך בכלל, גם המ"פ לא צחקק. ביני לבין עצמי תמהתי אם גם המ"פ קרא את מנהגי אכיפת המשמעת הקרבית של מרשל ז'וקוב. או שמא ההסתערות עלי היתה דחף אישי, טבעי, בלתי תלוי שלא הושפע מקריאת ספרות מלחמה סובייטית.
התרגיל הסתיים, התכנסנו לשיחת סיכום, המ"מ העיר את הערותיו, הוא לא שם לב שהבונקר לא שותק על ידי. גם המ"פ סכם, לא התאפק, ציין שהחטאת הבונקר על ידי הבזוקאי היא הפקרת כספי צבור. כמעט בגידה במולדת. במצב אמת מחדל כזה מסכנן חיי רבים מבין תופסי פאת היעד וחוליות הטיהור. אולי מכשיל גם את בצוע המשימה. חשבתי שלפחות אודח מהקורס. המב"ס דיבר אחריו, העשיר את הידע הצבאי שלנו בהערות טקטיות של תורות לחימה משכילות. אף מלה על הבזוקה שעלתה לשמיים בדרכה לעמק החולה. בסיום שיחת הסכום של התרגיל נקראתי למ"מ, שאל למה יריתי כל כך גבוה? עניתי שנפלתי עם הבזוקה בתרגולים היבשים וכפי הניראה תוף המגבהים נתק ממקומו ונפל. להפתעתי הנעימה בזה הסתיים הטיפול בבזיון. לא טרח לנזוף בי אפילו בעל פה. מפקד הפלוגה עבר לסדר היום, התגבר על רגשותיו השליליים כלפי, לא נטר לי טינה, גם אני התגברתי, לא נטרתי לו.
חזרנו למאהל זחלתי לתוך אוהל הסיירים להניח את החגור והבזוקה במשולש, ומה אני מוצא? תוף המגבהים נח על הסמיכה. הבנתי ששכחתי להרכיב את התוף אחרי שניקיתי ושמנתי אותו בהכנה למסדר הבוקר. הפקתי לקח מיידי לבאות, לא צריך להגזים עם ניקוי חלקים קטנים ומתפרקים של נשק.
לא שתפתי אף אחד בגילוי הזה. נשארתי קונסיסטנטי עם הגירסה הרשמית שלי, לפעמים לגילוי האמת בשעתה אין ערך מעשי ולא ערך מוסרי, זה יכול רק להזיק. חתמתי על אבדן תוף המגבהים בנשקיה.

בחזרה לגדוד המרגמות ולעלילה הראשית. שלפתי את הטיל מהזביל, התרחקתי, הכנתי למצב ירי, הנחתי את הטיל על כתף ימין, הפעם כוונתי צלב אחר לתחתית חבית המטרה, הרמתי את כיפת הפלסטיק ששמרה על ההדק ולחצתי. החבית נרעדה, חור כניסה של מטען חלול נקדח בה, פגיעה יפה. חוויתי חוויה מתקנת. הפצע הטראומטי הישן שלי הגליד. היו מחיאות כפיים וקריאות כיפאק מהצופים.
חלקנו את חיילי סגל הסוללות לצוותים ותרגלנו עמם הכנה של הטיל לירי והחזרתו לאחסון. אחר כך ירו טילים למטרות, בפקוחנו, כולם פגעו. הם היו ממש טובים.
פרקנו את מלאי הטילים מהרכבים ליד האודיטוריום.
הסמג"ד הזמין אותנו לארוחת צהרים. ישבתי לידך, שאלת אותי בלחש: "איזה בזיון, איך ירית את הטיל הראשן לשמים? "
"אתה יודע שהאנגלית המדוברת שלי לא הכי טובה." עניתי.
"אמרת לי שאתה מסתדר עם התמונות." הקשית עלי.
"נכון, כפי הניראה לא הבנתי נכון את ההסבר בתמונה על יחידות המרחק והטווחים." הצטדקתי.
"יש לך, בעצם, יש לנו מזל, הם לא הרגישו שפספסת, בתותחנים כשפוגעים בכדור השלישי, מאה מטר מהמטרה רושמים פגיעה ישירה ומרגישים מאושרים." סכמת את האירוע.
קבלנו מרק טעים, אכלנו. נפרדנו מהסמג"ד וחבורתו. נסענו מרוצים חזרה לחפ"ק של ויזל.