משחקי הרעב: סיפורה של מריקה – פרק 3

פרק 3

לפני העלייה לרכבת לכיוון הקפיטול, נותנים למיועדים להיפגש עם ההורים שלהם בלבד. סוג של מחוות פרידה להורים להיפרד מהילד שלהם, אותו ילד שהם טיפחו כל השנים ועכשיו הוא דוהר למוות בטוח.
אבא שלי לא היה בטקס האסיף, ואף אחד לא טרח אפילו לחשוב שכדאי להמתין לאבי להגיע לבית העירייה על מנת להיפרד ממני. ברגע שהם הבינו שהוא לא בקהל הם פשוט הודיעו לי להזיז את הרגליים שלי לכיוון הרכבת. ניסיתי בעיניים דומעות לבקש לראות את איראה, שהייתה נוכחת בטקס האסיף בקהל. אבל הם אסרו. כל עוד זה לא הורה הם לא מרשים לאף אחד להתקרב למיועד הטרי.

הרכבת שמובילה לקפיטול ממחוז 4 מלאת ריחות של דגים. מדובר על רכבת האספקה שלנו לקפיטול. אל הרכבת חיברו כמובן קרון מיוחד לדנדין, ואותי ואת שון לקחו לאחד הקרונות המסריחים מריחות הדגים. אומנם הקרון היה מלא קופסאות ריקות, אבל הריח נשאר בקירות שלו.
שון לא הביט בי. וגם אם קרה לרגע שהעיניים שלנו נפגשו לרגע הוא הסתכל בי במבט מזלזל. מעניין אותי לדעת איך הייתה הפגישה שלו עם הוריו, האם הוא גם שמר על קור רוח כזה? או שהוא התפרק לידם? אני לא הייתי מחזיקה את עצמי אם הייתי רואה עכשיו את אחד מבני משפחתי. הייתי נשברת.

המחשבה שלי שוב נדדה לכיוון כד ההצבעה הורוד. היכן שהיו פתקי המיועדות של המחוז שלי. המחשבה שייתכן כי ראיתי את השם שלי מופיע על כל הפתקים החשופים שהיו שם גורמת לי להתעות. האם המוח שלי יצר את המחשבה הזאת? ואם לא? מדוע השם שלי הופיע כל כך הרבה פעמים? האם הוא היה בעצם השם היחידי בכד ההצבעה? לא הגיוני. אין סיבה הגיונית לכך.
שעות ארוכות עברו והרכבת נעצרה בתחנת הרכבת בקפיטול. הדלתות נפתחו ואוכפי השקט עמדו שם וליוו אותי ואת שון לכיוון היציאה. דנדין יצא מלא אנרגיה מהקרון המפואר שלו והביט בנו, "היום מתחיל מסע מופלא, שתהפכו לכוכבים בו" הוא חייך, "עכשיו אנחנו נתקדם לכיוון הבקתה שלכם, דאגתי שיהיה לכם שם מקלחת חמה, מיטות נוחות וכמובן שוקולדים".

בעבר, כשהמשחקים היו עדיין בשנים הראשונות שלהם, הקפיטול היה מאחסן את המיועדים שהגיעו אליו בכל מיני דרכים מוזרות. פעם הוא נעל את המיועדים במערה, ואפילו במשך שלוש שנים רצופות המיועדים היו בכלובים בגן החיות. בעקבות ביקורת שנשמעה בקפיטול העבירו את המיועדים להתגורר באוהל באחד הרציפים הנטושים בתחנת הרכבת הישנה של הקפיטול. ובחמש השנים האחרונות הם מתגוררים בבקתות מעץ.
כל התהליך של הקליטה של המיועדים למשחקים עבר תהפוכות גדולות. בשנים הראשונות המיועדים היו פשוט נלקחים ישירות לזירה בלי יותר מדי הכנה מוקדמת. היו שנים בהם הקצו למיועדים מלווה מהמחוז שלהם, אבל הדבר בוטל מאוד מהר והוחלף במלווה מתוך הקפיטול, כמו דנדין, או אפילו מנצח מהמחוז, במידה וקיים לאותו מחוז מנצח.

חלק מהשמועות היו שרוצים בשנים הקרובות לאמן את המיועדים לקראת המשחקים ולתת להם כלים להתמודד עם האכזריות שתהיה שם. ממה שידוע לי בשנה שלי הדבר הזה עדיין לא קיבל אישור מהנשיא המכהן, ולא צפויים להיות התפתחויות מסוימות לפני תחילת המשחקים. לכן אני מצפה להגיע לבקתה, לשמוע את ההרצאות של דנדין בימים הקרובים ואז להיזרק אל המוות הבטוח שלי.

–

ההגעה לבקתה הייתה מהירה. דנדין ליווה אותי ואת שון והציג בפנינו כל פרט קטן בבקתה הקטנה, שאולי הייתה ארבעים מטר מרובע.
בצדי הבקתה היו מיטות, מיטה לי ומיטה לשון. באמצע הבקתה היה שולחן עגול עם חטיפי שוקולד. לא אני ולא שון התקרבנו לחטיפים וגם לא נראה לי שנרצה לגעת בהם.
בקצה של הבקתה הייתה דלת אל מקלחון קטן.
"זהו הבית שלכם ביומיים הקרובים" אמר דנדין, "זאת ההזדמנות שלכם להכיר אחד את השני טוב, ולסמוך זה על זה. בכל זאת אתם המיועדים של מחוז 4, והדבר שאני הכי יכול להמליץ לכם שתהיו מאוחדים במשחקים האלו. שילוב כוחות זה כוח".

אני מקשיבה לדבריו של דנדין ומהנהנת על כל מה שהוא אומר, אבל שון פשוט מעיף מבט לכיוון המיטה שלו. מתקדם אליה, תופס את המגבת שהייתה על המיטה ומתפשט מולנו. אני מעיפה מהר את המבט שלי, דנדין מחמיץ פנים ואחרי כמה שניות מביט למטה.
"מה אתה חושב שאתה עושה חוצפן, תתלבש!" דנדין מלמל בפרנויה כאילו כיוונו עכשיו אקדח לראשו.
"חשבתי שסיימת. אני מת להתקלח ולישון" אמר דנדין בזלזול, והתקדם עם המגבת לכיוון חדר הרחצה. זאת אולי הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את קולו שת שון.
דנדין לא הגיב לרגע, הרים את ראשו אלי והחזיק את ידי, "אל תתרגשי, ראיתי מיועדים שמתנהגים באופן קיצוני יותר כאשר הם מגיעים לקפיטול. תאמיני לי אחרי לילה אחד הוא יתעשת על עצמו".
אני מרימה את מבטי מהרצפה ומסתכלת על דנדין, לא יודעת מה לומר לו ורק מהנהנת. הוא מחייך אלי חיוך כאילו הגענו הרגע להבנה משותפת, מחבק אותי , מאחל לי לילה טוב ויוצא מהבקתה.

אני מוותרת על המקלחת, עולה על המיטה שלי ומשכיבה את פרצופי בתוך הכרית. מתחילה לחשוב כיצד המשפחה שלי מעבירה את הזמן כרגע בלעדי. האם הם בוכים? האם אבא שלי מצליח להתגבר על "האובדן" שלי כמו שהוא הצליח להתגבר על האובדן של אמי?

שון יוצא מהמקלחת, מתלבש ועולה על המיטה. האור בבקתה נכבה באופן אוטומטי כאשר הוא מזהה אותי ואת שון במיטה. במשך שעה יש דממה ארוכה ביני לבין שון. אני מדי פעם מעיפה מבט לעברו ואני מבחינה כי עיניו פקוחות ומביטות לתקרה. משהו בתוכי מרגיש שאני חייבת למצוא דרך להיקשר אליו. אני לא יכולה לשרוד את זה לבדי.

"שון?" אני ממלמלת לעברו. הוא לא משיב, "אתה יודע כבר איך אתה מתכוון לעבור את החוויה המטלטלת הזאת? האם יש לך אולי רעיונות מה לעשות…."
"עצרי" הוא קוטע אותי, "זה לא ילך מה שאת חושבת"
"מה לא ילך?"
"אנחנו לא נשרוד ביחד את המשחקים האלו. אני לא יכול להיות עם חולשה לידי. אני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות כדי להינצל מזה. ואת לא נכללת בפנים. בשבילך אני ממליץ לך להתרחק ממני במשחקים, בואי נמנע מסיטואציה לא נעימה בזירה בין המיועדים של מחוז 4".