ממלכת היסודות – פרק שבע עשרה

זירה עגולה עם רצפת בטון מתחת לכיפת השמים קיבלה את פניהם של היסודות.
השמש קפחה על ראשם וענן אחד לא נישא בשמים.
רוח חמה נשבה קלות בשעה שאגם וחבריה צעדו אל עבר מפגשם הנורא.
"איפה היא?" שאלה אגם בחשש ואומץ כאחד.
יצר הנקמה התפשט באגם כמו אש בשדה קוצים, היא בהחלט רוצה נקמה על מותו של אביה!
לפתע הופיעה דמות לבושה בבגדים שחורים ומסכה לבנה מכסה את פניה.
"בואו נתחיל," ילדת המים הייתה נחושה יותר מתמיד להשיג צדק.
"אחד-אחד." פסקה הדמות ונעמדה בעמידת קרב כשאגרופיה מכווצים.
אגם הנהנה בראשה, זה הוגן, "אחד-אחד," היא הסכימה.
להב התחיל לתקוף, הוא צעק "אש" ורץ מסביב לדמות בעודו משאיר אחריו להבות אש מרצדות.
הדמות חזרה לעמידה רגילה ופתחה את אחת מידיה. לפתע, להב קפא. כמו כוח בלתי נראה שאחז בו והעיף אותו עד שהתנגש בקיר בטון וקפא, כלומר,הוא לא יכל לעשות כלום, ייתכן שזה בגלל המכה וייתכן שזה בגלל שהדמות המוזרה… הקפיאה אותו? איך זה ייתכן? יכולת ההקפאה ניתנה רק לחזקים ביותר והיכולת הזאת דורשת ריכוז וכוח ברמה גבוהה ביותר, יכול להיות שסאלי כבר ברמה כל כך גבוהה?
איילה עצמה את עיניה והושיטה את ידיה לפנים ברעד קל, צמחים מטפסים התקרבו לאט אל הדמות.
הדמות סובבה את ידה ללא כל מאמץ והצמחים של איילה אחזו בנערה הצעירה והעיפו את איילה קרוב אל להב.
איילה עיוותה את פניה בכאב, היא נעשתה כחולה, החמצן לא הצליח להגיע לראותיה, זיעה עטפה אותה, היא ניסתה להילחם בדמות, אבל זה היה מאוחר מידי, איילה החלה לראות נקודות ואט אט עצמה את עיניה.
הדמות היססה והשליכה את איילה על הרצפה.
און רתח מזעם על הדמות המטורפת שגרמה לאחותו להיות חסרת אונים כל כך ולהתעלף!
און ניסה לרחף מעל הדמות, אבל גם לה היו את כוחות האוויר והיא יכלה לרחף ללא כל מאמץ.
און יצר מערבולת שככל הנראה דרשה ממנו המון מאמץ ושלח אותה אל עבר הדמות.
הדמות רק עיקמה מעט את ראשה ומערבולת האוויר הפכה למערבולת אש ונשלחה היישר אל און המסכן, והעיפה אותו אל המקום שבו להב ואיילה נחתו, קפואים על מקומם.
"עכשיו זאת רק את ואני," אמרה הדמות, הקול שלה נשמע לאגם ממש ממש מוכר! אבל הוא לא היה כמו הקול של סאלי… זה היה משהו אחר, אבל אגם לא הצליחה להיזכר.
הדמות התקיפה ראשונה, היא רצה מכל מהר כל כך, משאירה אחריה שובל של אש. אגם כיבתה את האש במבט אחד מבולבל, ולפני שאגם שמה לב סופה חזקה ניסתה להעיף אותה ולאחר מכן תפס בה צמח מטפס שאט אט החל לעטות קוצים. אגם לא יכלה לזוז, זה הסוף שלה… חשבה לעצמה, זה לא יכול להיגמר ככה! היא עצמה את עיניה בחוזקה, מקווה שזה יפחית את הכאב. לפתע רעיון עלה במוחה של אגם.
"תסיימי את זה!" לחשה אגם.
הדמות התקרבה כשחרב האופל בידה – ללא ספק זאת הרוצחת, סאלי, חשבה אגם.
"אבל שכחת משהו," חייכה אגם "אני יסוד המים, חלקלקה כמו דג."
לפתע, נטפו מאגם מים, זה נראה ממש כמו זיעה, המהלך הזה דרש ממנה כוח רב! לכן השתחלה החוצה במהירות החוצה כשהיא משאירה אחריה שובל של מים קפואים.
היא הביטה אל איילה שפתחה את עיניה לאט והשתעלה, איילה התאמצה לשלוח את ידה לעבר הדמות וריכזה בזה את כל הכוחות שעוד נותרו לה.
"אההה!!" איילה צרחה ובכתה, "זה כוא-ב" היא מילמלה ורעדה על הרצפה הקשה.
אגם הביטה אל עבר איילה, מה היא תעשה? היא תעזור לאיילה? תנקום?
אגם רצה אל עבר איילה ונתנה לה לשתות מים קרירים, היא שטפה את פניה ורק אחרי שווידאה שאיילה מרגישה יותר טוב היא רצה אל עבר הדמות שניסתה נואשות להשתחרר.
איילה חיזקה את אחיזת הצמח במבט רצחני.
זהו. אגם עמדה לסיים את זה. להרוג את הרוצחת של אביה. נקמה? הגנה עצמית? למה היא עשתה את זה בכלל? אגם רצתה להגיד משהו, אך פיה התייבש, היא מעולם לא הרגה מישהו, אם היא תסיים את זה היא לא תהיה יותר טובה מהרוצחת. הרוצחת היא בכלל בת אלמוות? כנראה שעכשיו היא תדע…
"אל תטרחי להכחיש… אני יודעת מי את…" אמרה אגם.
"את באמת יודעת" הקול של הדמות נשמע לאגם מוכר יותר מתמיד! "אבל, לא. לא ציפית לזה," היא הורידה את המסכה.
נשימתה של אגם נעתקה! לא ייאמן! זאת היא, אבל איך? איך? הילדה שאגם פחדה ממנה כל חייה חזרה, אבל זה לא יכול להיות! לא הגיוני! זאת… זאת… מאיה!
היא לא האמינה שזה יכול להיות! אגם עצמה את עיניה וחזרה על המילים שוב ושוב "זה לא יכול להיות!" היא נאנחה כשכאב ראש נורא תקף אותה, ובאותו הרגע שבו אגם הייתה בשיא המחשבות, מאיה תקפה.
הפעם זה באמת הסוף, חשבה לעצמה אגם כשהדמעות זלגו ללא הרף במורד לחייה.
היא לא נקמה ולא הגנה על עצמה ובטח שלא על חבריה! עכשיו היא תקבל את מה שמגיע לה.