פרק 12 -פרק המשך ל”החיים שלה משתנים”

אזהרת טריגר: כפייה.
(למקרה שפיספסתם)
עמית סיים להתארגן לבית הספר. הוא יצא מחדרו והתקדם אל דלת היציאה מהבית. "א-אפאצ'י!" עמית התעטש לתוך מַרפקו.
"עמית!" אחותו של עמית זנחה את הטלוויזיה ורצה אל עמית. "אתה מצונן??" היא שאלה בדאגה. היא הייתה הרבה יותר נמוכה מעמית, היו לה שתי עיניים בצבע כחול בהיר, עורה היה בצבע תואם לעמית, ושיערה, שהיה אסוף לשתי קוקיות, היה בצבע בלונדיני.
"כן, אולי קצת. שכחתי לייבש את השיער שלי אחרי המקלחת אתמול. אבל אל תדאגי, לב." עמית אמר וטפח לאחותו בראשה.
כשעמית פתח את הדלת של חדר הדרמה, הוא הרגיש ממש חלש. הוא בקושי יכל להניע את הרגליים שלו.
"הו. והנה הנסיך שלנו." המורה לדרמה אמר כשראה את עמית נכנס בדלת.
המורה לדרמה זרק פקודות למתאמנות הנוספות, אך עמית שמע את זה במעומעם. הוא צעד בצעדים כבדים לעבר הבנות המתאמנות על הפוזות שלהן. הוא הרגיש שהראש שלו מסתחרר. הוא לאט לאט, או שהיה נדמה לו שלאט, צנח אל הריצפה. הדבר האחרון שראה לפני המסך השחור שנחת עליו, היה את הפרצוף המודאג של סאלי.
"מ-ממ…" עמית מילמל משהו לא מובן ופקח את עיניו.
סאלי רכנה מעל עמית. היא שמה יד על הלחי שלו כדי לבדוק עד כמה הוא חם. "אתה לוהט! זה לא טוב!" סאלי אמרה בדאגה והתרחקה ממנו.
עמית לא הגיב לסאלי. הוא רק הסתכל עליה וצמרמורות של קור עברו בגופו. מצבו של עמית לא טוב אם אתם שואלים אותי, סאלי אמרה לו שהוא לוהט ואין לו מה להגיד על זה??
"איפה התרופות..?" סאלי שאלה את עצמה וניסתה להיזכר איפה היא שמה את התרופות של אמא של עמית. היא חיטטה בֵחַדר השירותים של ביתו של עמית ומצאה כדורים נגד שיעול, חום, גודש בגרון ועוד… אבל היא לא הייתה מחטטת בביתו של עמית אם זה לא היה לטובתו!
עמית המשיך להסתכל על סאלי שהמשיכה להסתובב סביב עצמה ולחפש את התרופות של אימו.
בסופו של דבר סאלי התייאשה והחליטה שהיא תחפש את התרופות אחר כך. "אני אכין לך מרק. אני צריכה לשאול את המטבח שלך, אני מקווה שאני לא אשרוף שום דבר." סאלי יצאה מחדרו של עמית וסגרה את הדלת אחריה, משאירה חושך מוחלט בחדר.
עברו לעמית צמרמורות נוספות בגוף. הוא הרגיש כבד מאוד. "ס-סאלי בחדר שלי..?" הוא שאל, מעורפל. הוא עצם את עיניו לאט ודמיין, 《עמית וסאלי ישבו על מיטתו של עמית זה ליד זאת. "א-אף פעם לא הייתי בחדר של בנים בעבר…" סאלי אמרה במבוכה לעמית ודחפה את קצוות השיער שלה לאחור. "אז הנה את בפעם הראשונה שלך." עמית אמר לסאלי והתקרב אליה. "מצטער שהחדר שלי כל כך קטן…" עמית אמר והתקרב עוד קצת לסאלי. "לא… זה בסדר. זה טוב, לא? ז-זה אומר שנוכל להיות יותר קרובים אחת לשני…" סאלי אמרה. "וזה גורם לי להיות שמחה…" סאלי חייכה ולחייה התלהטו. עמית הרים את סנטרה של סאלי מעלה. "סאלי…" הוא אמר ולחייו האדימו.》
סאלי השגיחה על סיר המרק שהיא הניחה על הכיריים. 'היא בוהה בי…' סאלי חשבה לעצמה ופזלה אל אחותו של עמית שהציצה עליה.
המטבח היה די גדול ופתוח. בתוך המטבח היה שולחן ארוך וסביבו היו חמישה כיסאות. על השולחן שבתוך המטבח היו פזורים דפי צביעה של הסדרה "ניצוץ זוהר".
"את בת הזוג של עמית?" לב שאלה ישירות וצימצמה את עיניה לעברה.
"א-אה! לא! אני ידידה שלו." סאלי אמרה, מופתעת מהפנייה הישירה שלה.
"אז למה את פה?" היא שאלה.
"כי אני דואגת לו, הוא חולה מאוד. וגם… כי זה חלק מהעבודה ביחד, המופע." סאלי אמרה וכיבתה את הגז.
"איזה מופע?? של ניצוץ זוהר??"' לב שאלה בהתלהבות.
"כן!" סאלי אמרה בהתלהבות משותפת.
"איזה דמות את משחקת??" לב שאלה את סאלי.
"אמ… אני משחקת את רובין." סאלי אמרה.
"אה! היא הדמות הכי האהובה עליי אחרי סטאר!" לב אמרה בהתרגשות. "אבל זה לא אומר שאני אביא לך את אחי!" היא אמרה פתאום והזעיפה פנים.
סאלי ציחקקה במבוכה. "את תמיד שומרת על הבית לבד?" היא שאלה את לב כדי להשאיר את השיח בינהן חי.
"לא! כשאמא ואבא לא פה, עמית נשאר בבית. אבל יש פעמים שהוא לא נמצא, בגלל שהוא בבית ספר. ואז… אני שומרת! לגמרי לבד!" לב אמרה וחייכה בגאווה.
"הבנתי." סאלי אמרה וחייכה אליה.
"היי! אני זאת שלימדה את עמית את הריקודים של "ניצוץ זוהר". אני מצפה ממך לעשות עבודה לא פחות טובה ממנו, רובין!" לב אמרה ברצינות.
"מבטיחה!" סאלי אמרה.
"אבל אני הולכת להיות זאת שתתחתן עם עמית!" לב אמרה בשיא הרצינות וסאלי ציחקקה.
סאלי מזגה לתוך קערה עמוקה את המרק שהיא חיממה. היא הניחה את הקערה על מגש עמיד בפני חום והתקדמה לחדרו של עמית.
"אה? הם כבר עזבו?" ירין שאל.
"אֵה… כן. הם כבר לא כאן. הנסיך האפל לא הרגיש טוב… בגלל זה רובין ליוותה אותו לבית שלו. המורה לדרמה הסיע אותם בגלל שהנסיך האפל לא יכל ללכת ברגל." אחת התלמידות שמשתתפות בהופעה אמרה לירין כששאל איפה סאלי ועמית. היא הייתה במדי ספורט. היה לה שיער בצבע חום בהיר וקצר שהגיע לה עד לכתפיים, עיניה היו בצבע כחול בהיר ועורה היה בצבע פאפיה.
"סאלי באמת ליוותה אותו לבית שלו..?" הוא מילמל. הוא התכוון ללכת לביתו של עמית. הוא ידע מה הדרך בעל פה, הרי הם חברים מכיתה א'.
סאלי פתחה את הדלת לאט. "כל כך חשוך…" היא מילמלה. היא הניחה את המגש על השידה של עמית והושיטה את היד שלה מעל עמית השכוב במיטה כדי להגיע אל הוילונות ולהסיט אותם. אך משהו מנע ממנה להשלים את הפעולה.
עמית אחז בידה המושטת של סאלי והוריד אותה אליו. הוא סובב את סאלי והושיב אותה על מיטתו בכוח.
"ע-עמית?" סאלי שאלה. היא תהתה לעצמה מה הוא מנסה לעשות.
עמית החזיק בשורשי כף היד של סאלי ודחף אותה לאחור. סאלי ניסתה להדוף אותו ולדחוף אותו בחזרה לאחור, אבל הוא היה יותר גדול ויותר חזק ממנה.
עמית היה מאוד מעורפל, הוא לא יכל להבדיל בין מציאות לדמיון. כרגע, בשבילו, הוא היה בתוך עולם שהוא וסאלי מתכרבלים ביחד.
עמית הצליח בסופו של דבר להשכיב את סאלי על גבה. היא ניסתה לדחוף אותו ממנה ולקום, אבל זה היה בלתי אפשרי כשעמית מצמיד ידייך לאחור ומונע ממך להשתמש בהן. גם אם ידיה של סאלי היו משוחררות, ספק היה אם היא הייתה מצליחה להוריד את עמית ממנה.
"רגע! חכה! מה??" סאלי לא הבינה מה קורה.
עמית קירב את שפתיו לאלו של סאלי ונישק אותה.
"עמית!" סאלי קראה. עמית שיחרר את ידיה. היא ניסתה לדחוף אותו מעליה בעזרת ידיה, אבל היא פשוט לא הצליחה. הוא לא זז סנטימטר, הוא היה חזק ממנה, וזה לא היה אפשרי בשבילה להימלט. הלב שלה החל לפעום מהר יותר ויותר -בום, בום, בום, בום, בום.
עמית הצמיד את גופה של סאלי לגופו בכוחניות.
"עמית! אתה מכאיב לי!" סאלי צעקה וניסתה להשתחרר מאחיזתו הכואבת של עמית. 'א-אה… מה קורה!?' סאלי שאלה את עצמה.
"סאלי, את כל כך חמודה." עמית אמר בקול ילדותי והתחכך בסאלי.
"ע-עמית! אתה עדיין ישן??" סאלי שאלה בקול.
עמית חיבק את סאלי חזק יותר.
"ש-שחרר ממני!" סאלי צעקה חנוקה וניסתה בכל הכוח לדחוף ממנה את עמית. 'אני לא מצליחה… אני לא מצליחה להוריד אותו ממני!' סאלי חשבה בחוסר אונים. הפעולות של סאלי לא תרמו לה, הן רק הזיקו לה עוד יותר. עמית רק הצמיד אותה קרוב יותר אל גופו. "עמית!" סאלי צעקה בכאב. 'בבקשה שזה יפסק!' סאלי התחננה ודמעות עלו בעיניה.
"עמית!" ירין התפרץ לחדרו של עמית והטיח אותו לקיר. "מה לעזאזל את חושב שאתה עושה??" ירין שאל. הוא רתח. מה לעזאזל עמית עושה?? עמית שהוא הכיר, בחיים לא היה כופה את עצמו על אחר, במיוחד לא על סאלי, עם מה שהוא מרגיש כלפיה. וגם בלי קשר למאוהב או לא. עמית לעולם לא היה עושה את זה. או שכן? כי עם מה שהוא ראה עכשיו… נדמה לו פתאום שהוא לא מכיר את עמית.
ברגע שעמית עף ממנה, סאלי קמה ויצאה בריצה מהחדר שלו.
"סאלי!" ירין קרא אחריה. הוא רץ אחריה עד שיצאו מהבית.
"ירין, מה קרה?" לב הסיטה את מבטה מהטלוויזיה ושאלה את ירין כשראתה אותו יוצא בעקבות סאלי מהבית. אך ירין לא שמע את לב.
ירין אחז לסאלי ביד. "חכי, סאלי!" הוא אמר כשהם היו מול הבית של עמית.
סאלי העיפה ממנה את ידו של ירין בתנופה חדה, לפחות את היד הזאת היא הצליחה להעיף ממנה. היא הסתובבה וראתה שזה היה ירין. "ס-סליחה!" היא אמרה והמשיכה לרוץ הרחק מביתו של עמית.
סאלי רצה עד שלא יכלה יותר. היא לא הייתה יותר מידי רחוקה מהבית שלה. היא התיישבה באחד הספסלים שבאחת הגינות, היא קיפלה את רגליה לתוך חַזָה והורידה את הראש שלה כלפי מטה. סאלי הצמידה את ידה אל שפתיה ודמעות חמות זלגו על לחייה. "זה היה כל כך מפחיד…" היא מילמלה לעצמה וניסתה לעצור את דמעותיה. כתפיה החלו לרעוד וגל חדש של יפחות בכי הציף אותה כשחשבה על חוסר האונים שהיא הייתה בו.
"אידיוט." ירין סינן בין שיניו והסתובב לכיוון ביתו של עמית והתחיל לצעוד בזעם.
"היי! אתה, חמור!" ירין אמר לעמית, שכנראה עדיין היה שקוע בחלומות בהקיץ. ירין הרים את עמית מהחולצה. "מה נראה לך שאתה עושה!!?" הוא ניענע אותו. "אה?!"
עמית קפץ על ירין והתחכך בו. "אני אוהב אותך סאלי." הלחיים שלו עדיין להטו. "אני מחבב אותך, סאלי." הוא המשיך לומר בקול ילדותי. "סאלי, אני אוהב אותך!" הוא אמר והמשיך להתחכך בירין.
ירין נותר חסר הבעה לכמה שניות. הוא סתר לעמית בכל הכוח. "תקח את התרופות שלך ותקום כבר!" הוא אמר והפיל את עמית על הריצפה.
"מה?? לא! זה לא נכון! זה היה חלום, לא??" עמית שאל את ירין. ירין בדיוק סיים לספר לעמית את הצעקות ששמע מחוץ לחדרו ואת התנוחה שסאלי ועמית היו בה. לא נראה טוב.
ירין רק הניד בראשו והסתכל על המד-חום שלפני רגע היה בפיו של עמית. המעלה של עמית הייתה, 37.6. גרוע למדי.
"לא! אין סיכוי! אין סיכוי, אין סיכוי, אין סיכוי!" עמית אמר ולקח את הטלפון שלו. "אני חייב להתנצל!"
נדמה שמי שהתקדם כל כך הרבה צעדים אל סאלי, לקח צעד ענקי לאחור.
"נֵעֵדֵרֵתְ גם היום…" שני נאנחה וסימנה איקס על השם של סאלי. כבר עבר שבוע וקצת מאז שסאלי נעדרה מבית הספר. היה לה המון חומר להשלים, גם בלי קשר לחומר שהיא פיספסה בגלל האימונים שהיא הייתה צריכה לקחת חלק בהם על חשבון השיעורים.
"אה? היא לא אמרה לכם?" מאי שאלה את השולחן. "סאלי הצטננה. בגלל זה היא לא באה כל כך הרבה ימים לבית הספר…" מאי נאנחה בתסכול. הצחוקים שלה עם סאלי היו חסרים לה.
"אַה…" טוהר אמר ושיחק עם העיפרון שלו. אפשר היה לראות שחוסר נוכחותה של סאלי העיק עליו.
ירין ועמית הסתכלו אחד על השני בדאגה אחרי דברי מאי. זאת באמת הסיבה שהיא נעדרת כל כך הרבה ימים מבית הספר?
"אעעע…" עמית נאנח בתסכול. "היא אפילו לא עונה להודעות שלי." הוא אמר והסתכל על מסך הטלפון שלו שהראה את הודעות ששלח לה, 'סאלי, אני באמת מצטער!', 'בבקשה תתני לי להסביר!', 'אני לא הייתי עצמי!'.
"ברור שהיא לא תענה לך…" ירין אמר בקור. הוא הבין שעמית באמת לא התכוון לעשות את מה שעשה לסאלי… הוא ידע שזאת המחלה שעשתה אותו כל כך מעורפל ומבולבל. אבל הוא פשוט לא יכל לקבל את העובדה שמישהו שם עליה ידיים, ועוד שלא בהסכמתה.
"היא מתעלמת ממני!" עמית אמר. "אני תוהה אם היא תבוא לאימון מחר…"
"גם היום רובין לא הגיעה…" תלמידה עם מדי התעמלות סגולים אמרה. היה לה שיער שחור אסוף בקוקו, עיניה היו בצבע שחור, ועורה, שכעט נצץ מזיעה, היה בצבע חום-שיזוף.
"אנחנו נצטרך לשקול מחליפה בשבילה. זה יהיה רע מאוד אם היא לא תגיע גם ביום ההופעה…" המורה לדרמה אמר.
'מה..? סאלי לא תופיע?' עמית שאל את עצמו. הוא הרגיש ממש רע. הוא ידע כמה סאלי הייתה נרגשת לגבי ההופעה. ועכשיו היא לא תבוא בגללו?
עמית ירד מהאוטובוס והתקדם אל ביתו. "זה יהיה בסדר אם אני אבוא לבית שלה..?" הוא מילמל לעצמו. "לא… לא אחרי מה שעשיתי לה…" הוא המשיך למלמל. 'אבל אם היא לא תענה אני אהיה חייב!' הוא חשב לעצמו. "לא… אין לי שום זכות." הוא אמר וקמץ אגרוף.
"אני בבית…" עמית אמר וסגר את דלת הבית מאחוריו.
לב רצה אל עמית שעדיין עמד ליד דלת הכניסה. "עמית! תראה!" לב הראתה לעמית ציור שמשתתפים בו שתי דמויות, הנסיך האפל ורובין. "זאת רובין וזה הנסיך האפל!" היא אמרה וקפצה.
"כן, אני רואה." עמית חייך חצי חיוך. המחשבות על סאלי עדיין הטרידו אותו.
"זה קמע! בשביל שיהיה לך מזל בהופעה. תראה את זה גם לילדה שהייתה פה בבית, טוב?" לב אמרה ודחפה את הציור לידיים של עמית.
עמית הסתכל על הציור וחייך. אם כבר להופיע, שתעשה את זה בשביל הילדים! היא לא חייבת להרוס הכל רק בגללו! הוא חייב ללכת אליה.
"לב, את תסתדרי פה לבד לכמה זמן?" עמית שאל את לב.
"כן!" היא אמרה.
"בסדר, כי אני צריך לעשות משהו. אני אחזור עוד מעט!" עמית אמר ויצא מביתו בריצה.
סאלי התעטשה. היא משכה באפה והתכנסה בתוך השמיכה העבה שלה. היא קראה את ההודעות שעמית שלח לה. 'אני מבינה שעמית התנהג מוזר בגלל המחלה שלו… אבל…' סאלי חשבה לעצמה. אלמוג קטע את קו המחשבה שלה.
"סאלי! יש לך אורח!" אלמוג התפרץ לחדר. "עמית…" הוא אמר.
"א-אה?!" סאלי נבהלה למשמע השם. "ת-תגיד לו שאני לא בבית!" סאלי אמרה.
"מה… למה שאת לא תגידי לו את זה בעצמך!?" אלמוג שאל.
"פשוט תעשה את זה!" סאלי זרקה על אלמוג קופסת ממחטות ריקה כדי שיצא מהחדר.
"תפסיקי להתחבא בתוך השמיכה שלך! את בסוף תצטרכי לצאת ממנה בסופו של דבר, את יודעת!" אלמוג טרק את דלת החדר. 
'אבל… אני עדיין לא מסוגלת לפגוש אותו…' סאלי חשבה לעצמה.
"סאלי!" קול קרא מחוץ לחלונה. הפעם זה לא היה אלמוג שצעק. סאלי זיהתה את הקול, זה היה עמית.
"סאלי, אני יודע שאת שם!" עמית המשיך לצעוק, מה שמשך את תשומת ליבם של האחרים ברחוב. "פשוט… פשוט תקשיבי לי." הוא אמר.
"אני באמת מצטער על מה שקרה! ואני יודע שזה לא מספיק בשביל תירוץ, אבל… אני באמת לא הייתי עצמי!" עמית אמר. "ואת באמת לא צריכה לסלוח לי!"
"ת-תפסיק את זה!" סאלי צעקה מהחלון כְשֵשָמה לב לאנשים שמסתכלים עליהם.
"אבל! לב מאוד נרגשת מההופעה מחר! וכמוה עוד ילדים אחרים!" עמית המשיך לומר. "אז בבקשה! לפחות תלכי להופעה מחר, בשבילם!"
סאלי הסתכלה על עמית מחלונה. 'הוא צודק…' היא חשבה לעצמה. היא לא יכולה לפספס את ההופעה הזאת רק בגלל… בגלל עמית. היא שכחה למה היא עושה את זה מלכתחילה? לא רק בגלל האושר של הצופים הקטנים, גם בגלל שהכסף הולך לעמותות שעוזרות לילדים חולים!
"שתוק כבר!!" אלמוג פתח את דלת הבית והתחיל לזרוק מלח על עיניו של עמית. "תפסיק לצעוק מול הבית שלנו!" אלמוג אמר. "לך לבית!"
עמית כיסה את הפנים שלו בעזרת היד שלו. "בבקשה תתן את זה לסאלי!" הוא אמר והושיט לאלמוג את הציור שלב ציירה.
סאלי הסתכלה על הציור שלב ציירה. "זה יפה…" סאלי אמרה לעצמה וחשבה על מה שעמית אמר לה.
"אם היא לא תבוא עוד חמש דקות אנחנו נצטרך להחליף אותה." המורה לדרמה אמר לבנות האחרות שמשחקות במופע.
"היא באמת לא הולכת לבוא…?" עמית שאל בעצב.
"סליחה! איחרתי!" סאלי התפרצה לחדר דרמה.
"הו רובין! את מרגישה יותר טוב?" המורה לדרמה שאל את סאלי בהקלה.
"כן, הרבה יותר טוב." סאלי אמרה וחייכה.
"סאלי! בסוף באת!" עמית התקרב אל סאלי.
סאלי לקחה אוטומטית כמה צעדים לאחור.
"א-אה… אני מצטער." עמית אמר ולקח צעד אחורה.
"עמית… אני יודעת שהתנהגת מוזר בגלל המחלה שלך. אבל… אני עדיין פוחדת ממך…" סאלי אמרה והידקה את ידיה סביב התיק שלה. אולי זה נשמע שהיא אומרת את המשפט הזה בפעם הראשונה, אבל זאת טעות. היא התאמנה על המשפט הזה כל הבוקר מול המראה.
"כן… ברור. אבל, תודה שבאת." עמית אמר והוריד את ראשו.
"אוקי! חזרה גנרלית כולם!" המורה לדרמה אמר וכולם הסתדרו במקומות שלהם.
כל בית הספר קושט לכבוד האירוע. על הבמה שעליה צוות ההופעה היו אמורים להופיע היו עצים מקרטון, עננים מצוירים בצבע ורוד, חיות מפלסטיק ועוד דברים הקשורים לסדרה.
כל ששת הדמויות עמדו במרכז הבמה ונופפו לילדים שצפו בהם. הילדים נופפו בחזרה והריעו לדמויות.
צוות התפאורה עשה עבודה טובה בהכנת הבובות. בסך הכל היו שישה דמיות. חמש בנות ובן אחד. לגיבורה הראשית, סטאר, היה שיער ארוך בצבע ורוד ועיניים בצבע תואם. לדמות השנייה, אלכס, היה שיער כחול קצר ועיניים בצבע תואם. לדמות השלישית, אַרָאַיידֵן, היה שיער אסוף בצבע סגול ועיניים בצבע תואם. לדמות הרביעית, אֵליס, היו צמות ארוכות בצבע בלונדיני ועיניים בצבע תואם. לדמות הנקבית האחרונה, רובין, היה שיער ורוד ארוך מקושט בכל מיני קישוטים ילדותיים ועיניה היו חומות כהות, בשונה מכל הדמויות הנקביות האחרות, שעיניהן היו בצבע דומה לשיערן. כל הדמיות הללו לבשו שמלות בצבע תואם לשיערן. לדמות הזכרית היחידה, הנסיך האפל, היה שיער שחור ואפל כמו שמו, עיניו בהקו ברשעות בצבע שחור. חליפתו הייתה צבועה בצבעים כהים.
אם לתמצת את העלילה של הסדרה "ניצוץ זוהר", אז יש דמות בשם הנסיך האפל, שהיא כל הזמן מחבלת בעולם של הגיבורות בזה שהיא גונבת להן את השמש כל פעם בדרכים אחרות ומשונות. בכל סיום פרק הגיבורות משכנעות את הנסיך האפל להחזיר להן את השמש ואז הם רוקדים ריקוד ביחד.
אני יודע, סדרת ילדים…
המופע עמד להסתיים. הנסיך האפל היה אמור להגיד עוד כמה שורות ואז כל הדמויות היו צריכות לרדת מהבמה ולהתכונן לריקוד הסופי.
"כן! אני מניח שהשמש תזרח גם לאחר החשכה." הנסיך האפל אמר וצעד אל עבר רובין. רובין עשתה חצי צעד לאחור אבל אף אחד מהצופים לא שם לב למשהו חריג. "אז אני גם אניח שהלבבות שלכן ימשיכו לפעום גם לאחר האפילה. הנה השמש שלכן…" הנסיך האפל אמר והסתובב חזרה אל הילדים שבהו בו מרותקים. הוא נתקל במסמר שיצא ממקומו. סאלי תפסה אותו ביד לפני שהוא הספיק ליפול.
"עמית! כלומר, הנסיך האפל!" סאלי קראה ומשכה את עמית. היא שכחה מהפחד שלה מעמית כשראתה אותו שנייה מלהתמזג עם ריצפת הבמה.
"סאלי… תודה." עמית אמר והתייצב. הוא היה מאוד מופתע מסאלי. זה לא שינה לו שהם היו בתוך הבובות הגדולות האלו, סאלי ויתרה על הפחד שלה ממנו כדי להציל אותו מהנפילה. "אני לעולם לא אפגע בך יותר!" הוא אמר בקולו של הנסיך האפל מתוך הרגל. "זאת הבטחה!"
הילדים לא הבינו על מה רובין והנסיך האפל מדברים אבל הם הריעו להם כשירדו מהבמה.
"חברים! הנה הריקוד הסופי להיום! בואו נרקוד איתם ביחד!" נערה אמרה לקהל הילדים. היא הייתה די גבוהה. שיערה, שהייתה אסוף בקוקו גבוה, היה בצבע חום בהיר שהגיע עד לחצי גבה, עיניה הקטנות היו בצבע חום כהה ועורה היה בצבע פשתן.
כל הדמויות הראשיות עלו לבמה והתחילו לרקוד ולשיר.
"ניצוץ זוהר מאיר את השמים. החיוך שלי הוא הדלק של השמש. לב תמים של ילד הוא השמש הזוהרת כל יום." כל הדמיות שרו עם המוזיקה והילדים גם הם רקדו ושרו לא פחות טוב מהשחקנים.
"תזרוק את הידיים שלך גבוה לאוויר וגע בשמש. ניצוץ זוהר מאיר את השמים, ופותח את עיניך. החיוך שלך הוא הדלק לעולם! גם מחר, גם מחר השמש תמשיך לזרוח!"
עמית הוריד את ראש הבובה שלו וכמוהו גם עשתה סאלי.
"עמית…" סאלי אמרה. שיערה היה אסוף לאחור בגלל שהיא הייתה צריכה להתאים את ראשה לבובה.
"מה..?" עמית שאל והסתכל על סאלי. הוא התרגש מלשמוע את קולה, אחרי הרבה זמן שלא.
"אני מאמינה למה שאמרת מקודם, על הבמה." סאלי אמרה.
"ברור. זאת הבטחה!" עמית אמר וחייך אל סאלי.
סאלי הרגישה הקלה אחרי דברי עמית.
"עמית!" לב קראה ורצה לתוך חדר דרמה לאחר ההופעה. "רקדת טוב! בדיוק כמו שלימדתי אותך!" היא אמרה. איתה נכנסו גם ירין, טוהר, עמית ומאי.
"עבודה טובה." ירין אמר לעמית ולסאלי.
"כן!" מאי אמרה לעמית ולסאלי. האחראים על כל האירוע, כולל המורה לדרמה, הרשו לכל המשתתפים בהפעלת היריד לצפות במופע הילדים כי גם ככה כל הילדים הלכו לצפות בהופעה.
"תודה!" סאלי אמרה וחייכה.
"וואו אתה ממש קול עם החליפה הזאת…" טוהר אמר לעמית בציניות.
"סתום כבר!" עמית אמר וכולם צחקו.
"אני מאוד גאה בך." לב אמרה וטפחה לעמית המכופף בראש.
סאלי הסתכלה על עמית המדבר עם לב. 'עמית באמת היה מדהים היום…' היא חשבה לעצמה. 'בנים יכולים להיות קצת מפחידים. אבל… אפשר לסמוך עליהם. זה לא מוזר?'
🎶🎶🎶🎶🎶🎶🎶🎶🎶
"תנצוץ, תזהר. הוווו. החיוך שלך הוא הדלק לעולם. לם, לם, לם, לם.
תזרוק את ידיך גבוה אל האוויר, ואולי תגיע אל הַשֵמ- שֵמש.
לה לה לה לה לה לה לה.
תפקח את עיניך מול השמש הבוהקת, האם היא תזרח גם מחר? התשובה, התשובה נמצאת בליבך.
ניצוץ זוהר מאיר את השמים. החיוך שלך הוא הדלק לַשֵמ- שֵמש. לה לה לה לה לה לה לה.
לב תמים של ילד, הוא השמש, השמש הזוהרת כל יום!"
לה לה לה לה לה לה לה לה, לה לה לה לה לה לה לה.
🎶🎶🎶🎶🎶🎶🎶🎶🎶
🌈play it again!🌈