המפלצת שמתחת למיטה שלי פרק 1

כשהייתי ילדה קטנה, אבא שלי תמיד היה משכיב אותי לישון.
הוא היה מכסה אותי עד המצח ואני הייתי מצחקקת ומורידה את השמיכה, זה היה מאבק ידידותי בין ההורה לילד על זמן השינה.
בסופו של דבר התפשרנו שהשמיכה תכסה אותי עד למתחת לבית השחי.
לאחר שה"קרב" הקטן שלנו היה נגמר, אבי היה מתיישב בכבדות על הכיסא שליד מיטתי, ומרפרף בידיו על הספרים שבשידה ליד.
"איזה ספר נקרא היום?" היה שואל, ומוציא אחד, לא באמת מחכה לתשובתי.
לאחר שהיה מסיים לקרוא את הסיפור, היה מכבה את מנורת הפרפר הגדולה על התקרה, ואני הדלקתי את מנורת הלילה.
"את עדיין מפחדת מהחושך?" היה שואל מהדלת בחיוך מקניט, ואני נדתי בראשי ללא.
"אני מפחדת ממה שנמצא בחושך."

. . .

"טליה. טליה. אני חושבת שהיא מתה" , "אז תעירי אותה" , "לא לא, אז היא תהרוג אותי!" , "אז אני אעיר אותה."
"אני ערה אני ערה, שתי מופרעות…" מלמלתי, מנסה להתעלם מהדפים המכודררים שנזרקו עליי בזמן שהתאמצתי להתמקד בהרצאתו של המורה.
"אז את באה היום?" שאלה מירי ודקרה את צד בטני במרפקה.
זה חסר סיכוי, אני לא אוכל להתרכז ככה, אני אסכם ממישהי כבר.
הסטתי את מבטי מהמורה לילדה עם השיער הקצר המקורזל שהביטה בי בתחינה.
"לאן?" שאלתי והתעסקתי בשיערי, עייפה מהשיעורים הרבים, מזל שזה האחרון להיום.
"לא שמעת מה שאמרתי לך?" אמרה בקול "עצוב" ונאנחה בדרמתיות.
"את חסרת תקנה" מלמלה, אני? חסרת תקנה? היא זאת שזרקה עליי דפים ומחקים כל השיעור במקום להקשיב למורה.
"לסופר מרקט, אנחנו חייבות לקנות מוצרים לפרוייקט של שבוע הבא!" אמרה בתמימות.
הממ, חשוד.
קיווצתי את עיניי, אני לא מאמינה לה.
"היא רוצה ללכת בגלל ניית'ן." נטלי השמיעה את קולה, מיישרת על גשר אפה את המשקפיים שנפלו כל פעם שהביטה בלוח ואז במחברת, מסכמת את השיעור, אני צריכה לבקש ממנה לתת לי להעתיק את הסיכום למחברת.
"ואת הולכת?" שאלתי אותה.
"אבל למה את לא פשוט מאמינה לי?" שאלה בעצבות מעושה, המשכתי להתעלם בתמימות.
"אולי, תלוי אם את תבואי גם." אמרה בחיוך כשסיימה לסכם במחברת ומתחה את ידיה ללפנים ולאחור והידקה את הגולגול השחור שלה, מעיפה קצוות שיער שחורות מעיניה הכחולות בנשיפה.
הנהנתי להבנה ופרעתי את שיערה של הקטנטנה עם העיניים החומות הבכייניות.
"בסדר, אנחנו נבוא!" אמרתי בקול סמכותי.
"יש!" קראה קריאת ניצחון וקפצה עליי בחיבוק.
"אהם-אהם" שלושתנו סובבנו את ראשנו אל המורה בחיוך לחוץ.
"אמנם נשארו… שש דקות לשיעור." אמר לאחר שהביט בשעון שעל מפרק ידו השמאלית.
"אבל השיעור עוד לא נגמר, אני מבין שסיימתם לסכם אם אתן מרשות לעצמכן לדבר במהלך השיעור *שלי*." אמר ושילב ידיים בחיוך מתחכם.
אופס… הבטתי על המחברת הריקה שלי, והגנבתי מבט למחברת של מירי, שלא הייתה במצב טוב ממני.
נטלי הרימה את ידה "אני סיימתי המורה." אמרה בקול רגוע, בלי שום הבעת שחצנות.
"אנחנו נעבוד מהמחברת שלי ואני מתכוונת לעזור להן להבין יותר טוב את הסיכום, המורה." אמרה והוא הנהן בהבנה.
"יפה יפה." אמר.
"נטלי, את כזאת בן אדם טוב!" אמרנו מירי ואני באותו הזמן, אם זה היה סרט מצוייר, שתינו היינו נוטפות דמעות התרגשות והערכה עד עכשיו.

. . .

"מי זה שוב ברנדון תזכירי לי?" שאלתי את מירי כשהלכנו במדרכה המוצלת בסמוך לבניינים.
"ניית'ן" תיקנה אותי, הולכת על גדת המדרכה כשידייה פרוסות לצדדים וחיוך דבילי מתוק פרוס על פניה.
"הוא פשוט משגע, הוא לומד ב- י"ב 2 והוא כל כך גבוהה ואדיב." אמרה בחולמניות, עוצרת כשהגענו לפינה של הבניין.
"איך אני נראית?" אמרה בלחץ, מיישרת את בגדייה ומסדרת את שיערה מול חלון ראווה בחנות הבגדים הקטנה שהייתה לידנו.
"למה את עוצרת? הסופר נמצא ממש מעבר לפינה." אמרה נטלי בחוסר הבנה.
"הו נטלי, אינך מבינה דבר באהבה?" אמרתי בחצי צחקוק.
"את נראית נהדר." אמרתי בביטחון, מחזיקה בכפות ידיה.
"לכי תכבשי אותו!" עודדתי בנחישות עם אש בעיניים וחיוך של שדכנית.
היא הנהנה ועזבתי את ידיה.
"יום אחד מישהו ממש יאהב אותך!" אמרה מירי
"איך אפשר שלא?" הוסיפה נטלי בחיוך.
שתיהן נעלמו מעבר לפינה, ואני בהיתי בהשתקפותי בחלון הראווה במבט לא מבין.
מה יש כבר לאהוב בי? משכתי בקווצת שיער ארוכה.
יש לי שיער חלק חום משעמם, ועיניים חומות משעממות.
אין לי חיוך קורן או שיער מקורזל כמו של מירי, ואין לי עיניים כחולות משגעות או חכמה כמו של נטלי.
אני סתם עוד אחת.

. . .

"אז זה הוא?" שאלה נטלי בפרצוף רציני ומירי הנהנה, רצינית גם היא כאילו ואנחנו במשימת ריגול.
"יש לי שאלה…" אמרתי בבלבול "למה אנחנו מתחבאות מאחורי העמדה של החמוצים?" מירי ונטלי נאנחו ביחד.
"כי זאת נקודת הצפייה הטובה ביותר על הקופה כמובן." אמרה מירי, כאילו שזה רגיל להתחבא ואף אחד שעובר ליד העמדה לא נבהל לראות אותנו.
"זה נכון." אישרה נטלי את דבריה.
גילגלתי את עיניי וקמתי מהרצפה.
"זה מגוחך, לכי דברי איתו!" ציוויתי על מירי.
"ל-לדבר? מתי אמרנו שהתכנית היתה לדבר איתו?" אמרה בלחץ
"הא…אה?" אמרתי בבילבול
"את אומרת שהתכנית שלך היא לצפות בו כמו סטוקרית מאחורי עמדת החמוצים לנצח?" נטלי הקשיבה לדבריי והשעינה את סנטרה על ידה, מתרכזת במחשבותיה.
"היא צודקת." אמרה וקמה, מקימה גם את מירי.
"אנחנו צריכות לצפות ממקום שעוברים בו פחות אנשים." אמרה.
"הו זה רעיון טוב!" הסכימה איתה מירי.
"אתן מפספסות את הנקודה! את צריכה לדבר איתו, ואת!" פניתי אל נטלי בנזיפה
"אל תעודדי אותה להתחבא!" הן הביטו בי במבטים מתנצלים, כמו איזה ילד קטן שהוריו נזפו בו.
"קדימה, לא לפחד." אמרתי, גוררת את מירי אל עבר הקופה, נטלי לידה, מנחמת אותה.
"שלום." אמרתי לגב של הקופאי הבלונדיני, הוא לבש בגדים לבנים מה שהקנה לו מראה "מלאכי" ממש.
"כן?" שאל והסתובב, מחייך אליי באדיבות בשתי עיניים תכולות.
מירי הסתירה את פניה בידיה במבוכה, היא כזאת חמודה, אין מצב שהוא לא יחבב אותה.
"היא צריכה לשאול אותך כמה דברים." אמרתי מצביעה על מירי.
"אשמח לעזור." אמר בכנות.
"טוב" אמרתי, מניחה את ידי על כתפה של מירי שחייכה אליו במבוכה.
"את תסתדרי מכאן, אני הולכת לקחת שוקו." תירצתי, מתרחקת וצופה מרחוק.
חייכתי אל גבה של מירי, תופסת את מבטו של הקופאי עליי לרגע, מחייך ומחזיר את עיניו למירי.
התחלתי להתהלך בסופר, לא באמת מחפשת משהו אבל מעסיקה את עצמי עד שמירי תתעייף.
הגעתי לחלק של עמדת משקפי שמש עם מראה קטנה במחלקה של משחות השיניים ודברים לשיער.
בדקתי כמה משקפי שמש מוגזמות במראה, צוחקת מכמה מגוחכת אני נראית.
הנחתי את משקפי השמש הכחולות בצורת הפרפר חזרה במקומם, מביטה שוב בפניי.
אני מניחה שיש לי פנים בסדר.
אין לי שפתיים גדולות או ריסים ארוכות.
אני סתם עוד אחת.
שוב התעסקתי בקצוות שיער ארוכה וחלקה, בוחנת אותה באי רצון.
אולי הגיע הזמן לשינוי.

. . .

"רגע חכו לי!" קראתי להן לאחר שיצאו מהחנות.
"הא? טליה? חשבנו שכבר יצאת מהחנות." אמרה מירי.
"מה יש לך שם?" שאל נטלי, מבחינה בשקית שאחזתי בידי הימנית.
"הממ… זה סוד!" אמרתי בחיוך וקרצתי, מניחה אצבע אחת על שפתיי.
"הו? סוד?" שאלה מירי בסקרנות והנהנתי
"אתן תגלו מחר." הצהרתי, הן עומדות להיות מופתעות!
התקדמנו לתחנת האוטובוס, מדברות על היום.
"הו נטלי!" נזכרתי "את יכולה בבקשה לצלם לי ולמירי את הסיכומים?" אמרתי, מתחננת מבפנים.
"אין צורך, תוכלו להעתיק כשניפגש וארחיב לכן על מה שהמורה דיבר, כמו שאמרתי."
מירי ואני חיבקנו את נטלי הנבוכה, מביטות בה בהערצה
"נטלי, את באמת מדהימה!" אמרנו ביחד.
"טוב טוב, רדו ממני זה באמת שום דבר…" מלמלה וצחקתי, מחבבת את הצנעה שלה.
"אז איך הלך בסופר?" שאלתי בממזריות.
"תהיה חתונה? הוא נתן לך את המספר שלו?" זרמה איתי נטלי.
"ל- לא! ברור שלא!" אמרה מירי במבוכה, מכסה את פניה בידיה.
"… אבל הוא נתן לי את המספר שלו." לחשה, ונטלי ואני פערנו עיניים בהפתעה. הפתעה טובה כמובן.
"זה מצוין!" אמרתי לה, אבל לא נראה שהיא מתרגשת מזה כל כך… אולי כדי לעזוב את הנושא.
"היי, זה האוטובוס שלך, לא?" אמרה נטלי, מצביעה על האוטובוס שבדיוק נכנס לתחנה.
"הו כן, להתראות בנות, נתראה מחר!" אמרתי וחיבקתי אותן במהירות בעוד הן מברכות אותי גם הן לשלום.
עליתי על האוטובוס במהירות, מניחה את ידיי על מותניי כמו גיבורת על.
"מחר תפגשו טליה שונה לגמרי!" אמרתי בעוד דלתות האוטובוס נסגרות מול פניי.
הנהג כיחכח בגרונו.
"את מתכוונת לשבת?"

.

(נ.ב.
רציתי להבהיר איך מבטאים את השמות שלהן.
נטלי מבטאים naTALI, ה- "נ" חלשה וה- "טלי" מודשגת.
מירי זה מירי
טליה מבטאים TALya, ה- "טל" מודגש וה- "יה" יותר חלשה גם כן.
מקווה שהבנתם את ההסבר שלי חיחי)