ההתנגשות חלק 4

מריצה-
"שיט! מה השעה?" אמרתי בחיפזון ומהר קמתי מהערסל בו שכבנו. הירו נבהל ממני, הסתכלתי בטלפון השעה הייתה רק 7:23 אני בהלם שהשעה כל כך מוקדמת, ישנתי כל כך טוב לצד הירו שההרגשה הייתה שעוד שניה כבר צהריים. לצערי אני צריכה ללכת לעבודה ולסיים את הבילוי המדהים שהיה לי עם הירו. "אני צריכה ללכת." אמרתי "אל תלכי." הירו אמר והסתכל עליי. "אני חייבת" חייכתי אליו שמחה שהוא אמר את שתי המילים האלו. "אני צריכה לעבוד."
"אז תבקשי יום חופש" הוא אמר כשהוא מתיישב על הערסל ומושך אותי אליו, "אנחנו יכולים להעביר יום כיף ביחד" הוא אמר תוך כדי שהוא מעביר את ידיו על רגליי ומלטף אותן, אני נותנת לו את היד החופשית. "יום כיף ביחד?" אמרתי מחוייכת, "מה זה בדיוק אומר יום כיף בחסות הירו נייט?"
"טוב את לא הכרת אותי לפני אבל בתקופות אחרות שלי אני דווקא הייתי הבחור המושלם לבילויים." הוא אמר תוך כדי שהוא מושך אותי אליו ומתחיל להרים מעט את חולצתי. "הבחור המושלם לבילויים?" אמרתי באנחה. הוא מחל לנשק את בטני החשופה "כן" הוא אומר בין נשיקה לנשיקה."את רק צריכה להגיד שאת לא מרגישה טוב", הוא מעלה את אצבעותיו לסיומת החצאית שלי ומעלה אותה במקצת ומתקרב לכיוון המפסעה שלי, אני נאחזת בראשו הרוכן לבטני כשהוא ממשיך לנשק את הבטן התחתונה שלי, אני מתחילה להרגיש את הרעד בין רגליי, אני עוצמת את עיניי מתענגת על כל רגע ממגעו בי, הוא מרים את מבטו אלי ואומר "מה אומרת?" במבט הכי סקסי שראיתי והדבר היחיד שבא לי לעשות כרגע זה להוריד את בגדיי ולרכון מעליו, אני מודה שהרעיון שלו מאוד מפתה אבל אני צריכה לזכור את המטרה לשמה הגעתי לניו יורק. אני תופסת את פניו ומסתכלת לתוך עיניו "הייתי מאוד רוצה להישאר, אבל אני צריכה לעבוד." הוא היה נראה מבואס מכך שדחיתי את מה שיכל להיות כרגע.
"אז רק ארוחת בוקר, אגיד לשרה העוזרת להכין."
"רק ארוחת בוקר" אמרתי בחיוך גדול.
ירדנו למטבח שלו והתיישבנו בפינת האוכל שישבנו אתמול, נראה ששרה העוזרת שלו ניקתה את הבלאגן והכלים שלנו מאתמול כי השולחן היה מסודר ונקי. "מה בא לך לאכול? שרה מכינה פנקייקים מעולים" הוא אמר. הנהנתי, "שרה" קרא הירו והיא מיד התייצבה. "בוקר טוב אדוני." ראיתי על פנייה שהיא הופתעה לראות אותי. "מיס" היא הנהנה אלי. "בוקר טוב" חייכתי אליה. "אמרתי למריצה כאן על הפנקייקים שלך תכיני לנו" אמר הירו לשרה "בוודאי אדוני." היא מידה הסתובבה להתחיל בעבודתה. הרגשתי חוסר נעימות "לעזור לך במשהו?" הצעתי. הירו הסתכל עלי "ממש לא. תשבי."
"אם היא צריכה?" אמרתי לו. "זה בסדר מריצה." הירו ישר ביטל את עזרתי. אני לא יודעת למה אבל הירו ממש לא רצה שאעזור לשרה, או שהוא רוצה לארח אותי כמו שצריך או שהוא מפחד שנדבר עליו, למרות שמה כבר העוזרת יודעת, בעצם הכל היא בטח הייתה רואה איך כל ערב הוא היה מביא בחורה אחרת הביתה, או יושב שותה או כל דבר אחר שהוא היה עושה שבטח אם היינו מפתחות שיחה על זה היה מרחיק אותי ממנו. "תודה מיס, אבל אסתדר" אמרה שרה וניגשה לקחת מוצרים מהמקרר.
התיישבתי בשולחן והירו התיישב איתי. "איך תגיעי לעבודה?" הוא שאל אותי.
"אני אקח מונית." אמרתי לו.
"אין מצב, אני אקח אותך." הוא אמר. "זה בסדר הירו, אני אוכל לקחת מונית."
"אני לא רוצה שתאחרי, עד שתתפסי מונית, אני אקח אותך." מתאים לי ההירו המתחשב הזה, הוא יכול להיות מדהים שהוא רוצה, באותה מידה גם מניאק שהוא רוצה, אם היו שואלים אותי לפני שבוע כשהכרנו אם אי פעם אני אמצא את עצמי מתעוררת עם הירו בבוקר הייתי צוחקת, והינה אני כאן, מול הגבר עם הקעקועים, הרוקסטאר שכלבה בלונדינית ארוכת רגליים הייתה מתה להיות אבל היא לא.
"תודה" אמרתי. היססתי לרגע אם לדבר על אתמול והירו הבחין בזה שאני מהססת. "מה?" הוא שאל. "כלום." אמרתי והסתכלתי על השולחן, עכשיו יכולתי יותר להתעמק בשולחן בצבע עץ המדהים הזה, רואים שהוא נעשה בעבודת יד המרגש שלו נורא איכותי. "כלום?" הוא שאל מנסה לתפוס את מבטי עם מבטו. "תודה." אמרתי שוב. "כבר אמרת את זה" הוא אמר צוחק. "לא, תודה על אתמול." אמרתי. "או, זה." הוא אמר כשהוא נשען לאחור בכיסא שלו.
"כן זה.." אמרתי.
"מריצה.." הוא התחיל להגיד וכבר פחדתי מהשאלה שלו. הסתכלתי עליו מוכנה לשאלה שהוא עומד לשאול. "איך זה שאת עוד לא…"
"כנראה שעוד לא מצאתי את הבחור הנכון." ישר עניתי, תמיד דמיינתי בראשי את הסיטאוציה הזו מאז שהזמן התחיל לעבור וכל חברותיי מסביב כבר איבדו את ביתוליהן וידעתי שבגיל 21 כן אצטרך לחשוב על תשובה למצב הזה והתשובה כבר הייתה מוכנה מראש לכן לא חשבתי יותר מידי על מה לענות.
"מעולם לא היית במערכת יחסים?" הוא שאל אותי.
"לא…" עניתי לו מתביישת קצת. "כן היו לי בנים בחיי אם אתה שואל את עצמך, לא הייתי לגמרי נזירה."
"מה זה אומר בנים בחייך?" הוא שאל אותי סקרן יותר מתמיד.
בדיוק שרה הגישה לנו את הפנקייקים וסידרה לנו שתי צלחות ומיץ תפוזים על השולחן. "עוד משהו?" היא שאלה. "מים בשביל מריצה" הסתכלתי עליו מופתעת, הוא זכר כשאמרתי לו אז במארקס שאני שותה רק מים. ואו. שרה הנהנה וחזרה תוך שניות עם בקבוק מים מנרלים. "תודה" אמרתי. "עדיין לא ענית לי" הוא אמר דוחק בי לענות לו, האמת שלא ידעתי אם אני רוצה לספר לו. "זה לא משנה כבר."
"תספרי לי" הוא דרש.
"אם אספר לך, אתה תצטרך גם לספר לי משהו על העבר שלך, כי אני לא יודעת כלום עלייך."
"סגרנו" הוא אמר בלי לחשוב פעמיים. ואו הוא כנראה באמת רוצה לשמוע על כך.
"טוב היו שניים שאהבתי, אחד שהתאהבתי בו בגיל 16 ובמשך שלוש שנים הייתי מאוהבת בו והייתי בטוחה שהוא יהיה בעלי, הייתי בטוחה שהוא אהבת חיי הנצחית." אמרתי גלויה לגמרי. "ו.." הוא דחק בי להמשיך. "וכלום, מעולם לא היה לי אומץ לגשת אליו."
"אז לא היה בניכם כלום?" הוא שאל אותי. "כלום." עניתי.
"נשיקה? משהו?" הוא שאל אותי מופתע. "כלום, אמרתי לך, אני לא העזרתי לגשת אליו הוא היה גדול ממני בשנה, הוא למד איתי באותו בית ספר ותמיד חשבתי שהולך להיות בנינו איזה סיפור אהבה אבל זה רק הייתה פנטזיה, ככה מצאתי את עצמי כל התיכון מבזבזת את הזמן שלי על פנטזיה."
"והשני?" הוא שאל אותי.
"השני… השני שבר לי את הלב." אמרתי נזכרת בזה ומרגישה מעט מהכאב.
"מה קרה?" הוא שאל בלי להסס מסוקרן לדעת.
"קראו לו תומאס, הכרנו בגיל 19, הוא היה הנשיקה הראשונה האמיתית שלי כמו שאתה יכול לתאר לעצמך, אני התאהבתי בו מעל הראש והוא שיחק ברגשות שלי, הוא כל פעם היה חוזר והולך. כן הייתי מוכנה בשבילו אבל כל פעם זה לא הגיע לשום דבר מסיבה כזו או אחרת עד שיום אחד הוא נעלם… ואחרי חודשיים של נתק כשאני לא מפסיקה לחפש אותו מאוהבת מעל הראש גיליתי שיש לו חברה, והוא שבר לי את הלב פשוט, היה לי קשה אבל התגברתי על זה" אמרתי הכי גלויה בעולם. "מאז אני מתעסקת בעצמי ובשאיפות שלי, לא סתם הגעתי לניו יורק."
"מאז אף אחד?" הוא שאל רוצה לדעת כיאלו אני משקרת לו שמעולם לא עשיתי דבר. "דיברתי עם בנים ויצאתי לדייטים אבל לא הרגשתי שזה נכון באותו הזמן עם אף אחד אז פשוט הפסקתי עם זה." אמרתי. הוא לקח ביס מהפנקייק שלו. עיצבן אותי התגובה שלו, הרגיש לי כיאלו הוא חושב שאני עובדת עליו.
"מה?" שאלתי אותו בקול קצת עצבני.
"כלום." הוא אמר. "אוקי." אמרתי כשאני ממשיכה לאכול מהפנקייק שלי, אם להגיד את האמת הם באמת טעימים, אבל הוא ממש עיצבן אותי ואיכזב אותי, ציפתי לתגובה אחרת, אולי הוא חושב שאני איזה ילדונת, הוא בן 26 חווה הרבה יותר ממני ואני מרגישה ממנו התנשאות, כבר לא התחשק לי לקחת את חלקי בעסקה ולשאול אותו את השאלה שרציתי לשאול אותו.
שתקנו עד סוף הארוחה. וזה כבר עלה על סף העצבים. קמתי שותקת, לוקחת את הדברים שלי. הוא הסתכל עלי. "מה את עושה?" הוא שאל. "הולכת." אמרתי. "אמרתי שאקח אותך."
"אני לא צריכה שתיקח אותי."
"מה קרה?" הוא שאל.
"תגיד לי אתה." אמרתי בעצבים. "אני באה מספרת לך כל מה שאתה רוצה לדעת, ואתה שותק כיאלו אני משקרת לך או כיאלו סיפרתי לך שרצחתי מישהו."
הוא שתק.
"זה העניין, אתה חושב שאני משקרת נכון?" הסתכלתי עליו בעיניים זועמות.
"זה פשוט לא נשמע לי הגיוני שבחורה כמוך יפה, מושכת ולא חסר בך כלום כשרואים לאן הגעת עם השאיפות שלך, לא חוותה כלום עם אף אחד."
איך רק עכשיו אני מצליחה לקבל ממנו מחמאות תוך כדי שהוא חושב שאני שקרנית? הוא כזה לא מובן! גילגלתי עיניים. שמתי את התיק שלי על כתפי והלכתי לכיוון הדלת. "היי חכי!" הוא אמר. "מה הירו?" הסתובבתי אליו. "אם אחרי כל מה שסיפרתי לך מה שאתה חושב עלי זה ששיקרתי לך, אתה פשוט אידיוט גמור." יצאתי מהדלת והלכתי לכיוון המעלית אחרי שטרקתי את דלת ביתו. לחצתי על כפתור המעלית מחכה לבואה. המעלית נפתחה ואני נכנסת לתוכה כשאני מצפה שהוא יבוא לעצור אותי. אני שומעת את דלת ביתו נפתחת ודלת המעלית מתחילה להיסגר, הוא עוצר אותה בשניה האחרונה. "תן לי ללכת." אמרתי לו. "חכי." הוא אמר. "מה הירו? אני אאחר לעבודה." אמרתי כשאני לוחצת על לחצן סגור דלתות המעלית. הוא שם את ידו על הדלת כך שהיא לא תסגר. "אני מצטער אוקי?" הירו אמר מצטער? אני מדמיינת?
"זה צירוף מילים שקשה להוציא ממך."
"אז תיהיי גאה בעצמך מריצה, כי אני באמת לא נוטה להגיד אותם הרבה."
גילגלתי עיניים שוב. "למה אתה חייב להרוס כל דבר?" אמרתי.
"תראי, אני מאמין לך באמת, פשוט…"
"פשוט מה הירו?" שאלתי הפעם אני דוחקת בו להשלים את המשפט.
"פשוט אני לא מצליח לעכל את זה שאת כל מה שיכולתי לבקש" הוא אמר כשהוא נכנס למעלית מחזיק את פני ומצמיד אותי לקיר, מסתכל ישר לתוך עייני. בשניות אני מרגישה את שפתיו על שלי, ושוב ההרגשה המתוקה הזו כשהוא נוגע בי, מנשק אותי, ההרגשה הלא מוכרת הזו שלא הרגשתי בעבר עם אף אחד, ההרגשה הכי נוחה בעולם והכי טובה בעולם, כשהוא מנשק אותי ולשונו מתחככת בשלי, אני לא יודעת איך הוא מצליח לרכך אותי ככה בשניות, איך הוא מצליח לשבור אותי, כל מה שעבדתי עליו במהלך השנה וחצי האלה מאז שנשבר לי הלב בפעם האחרונה ובניתי חומות סביב עצמי כדי לא להכניס לתוך הלב שלי אף אחד שיוכל לשבור אותי כמו תומאס, הירו הצליח לעשות סדק בחומות האלה ואט אט לשבור אותם ולהיכנס ללב שלי.
הוא הפסיק לנשק אותי "את סולחת לי?" הוא אמר. חייכתי אליו. "זה לא תמיד יעבוד לך." אמרתי לו כשנשכתי את שפתיי. "אני די בטוח שכן" הוא אמר קורץ לי. לא שמנו לב שאפילו לא לחצנו על כפתור במעלית, הוא לחץ על כפתור החניון. "מה אתה עושה?" שאלתי אותו. "לוקח אותך לעבודה." הוא אמר.
הוא בחר לנסוע באאודי קיו 8 שלו. אאודי מושלמת בצבע אפור מאט, נכנסתי לרכב שהיה מרופד בעור שחור והריח של העור היה ניכר. התחלנו לנסוע הוא שם שירים והוא שם את אחד השירים המועדפים עלי. "THE SCIENTIST" של קולדפליי, כיאלו הוא ידע מה אני שומעת, אחד המשפטים שאני הכי אוהבת 'אף אחד לא אמר שזה היה קל, אף אחד לא אמר שזה יהיה קשה.' שרתי את זה כשהחלק הזה הגיע, משום מה המשפט הזה אומר כל כך הרבה מבחינתי, יש לו משמעות גדולה בעיניי, כשאת רוצה להגשים את עצמך לפעמים את לבד במערכה, אין במי להיות תלויה, רק בעצמך ובחלום שלך, במטרה שלך, אין מי שיבטיח לך שזה יהיה קל ואין מי שיבטיח לך שזה יהיה קשה. "לא חשבתי שאת בחורה של קולדפליי, מפתיע." אמר הירו והסתכל עליי.
"ובכן… אני מלאה בהפתעות." אמרתי. "איזה טיפוס חשבת שאני?"
"אני יודע… אריאנה גרנדה?"
"גם." אמרתי צוחקת.
"יש לך אבל משימה." אמרתי לו.
"והיא?" הוא אמר נראה מאותגר. "לגרום לי להתאהב ברוק."
"זה יהיה קל" הוא אמר ללא כל בעיה. הוא לא יודע שכבר שמעתי חלק מהשירים שלו ואם לומר את האמת הם באמת טובים, מעולים, כיף לשמוע אותם בבוקר או בזמן אימון הם ממריצים מאוד, אבל אני לא אתן לא את התענוג הזה, לא עכשיו.
"אתה עדיין חייב לענות לי על שאלה שאבחר." נזכרתי.
"חשבתי עברנו את זה." הוא אמר. "או לא, אתה מתכוון לא לעמוד בחלק שלך בהבטחה?" אמרתי מתגרה בו. "אני אף פעם לא מתחמק מהבטחות שלי בייבי." הוא הסתכל עלי וחייך.
"ספר לי על המשפחה שלך." אמרתי בחיוך. החיוך שלו ישר נמחק. "המשפחה שלי?" הוא שאל בהפתעה. "את יכולה למצוא על זה בגוגל." הוא אמר. "חשבתי קראת עלי בויקיפדיה." הוא הוסיף. "לא התעמקתי יותר מידי, רק היו השמות של ההורים שלך ואיפה נולדת."
הוא שתק. "אתה מתכוון לספר לי?". "למה את רוצה לדעת?" הוא שאל אותי חושש. "למה תמיד להוציא ממך מידע צריך להיות מסע?" אמרתי מעוצבנת שהוא אף פעם לא יכול לספר על עצמו זה מחרפן אותי, אני רוצה להכיר אותו מעבר למה שהוא רק מראה לי, חלק מבן אדם היותו היום זה העבר שלו, ואני כן רוצה לדעת על הירו ממה שהוא מספר לא ממה שהצהובונים וגוגל אומר.
"אבא שלי זה ויליאם נייט."
"ויליאם נייט?" שאלתי, הוא אמר זאת כיאלו אני אמורה לדעת מי זה ויליאם נייט. "את לא יודעת מי זה?" הוא שאל מופתע.
"אני אמורה?" שאלתי בחזרה. "את באמת לא יודעת מי זה אה?"
"לא." אמרתי בחד וברור. "לורד ויליאם נייט." הוא אמר. "לורד ויליאם נייט" חזרתי אחריו בלחש. מסתכלת עליו בחוסר הבנה ואז נפל לי האסימון, לורד, אבא שלו לורד, אבא שלו ממשפחת האצולה של בריטניה, זאת אומרת שגם הירו ממשפחת אצולה. "אתה משפחת אצולה?" שאלתי אותו מופתעת לגמרי. "לא בדיוק." הוא ענה. "לא?" שאלתי אותו שוב. "זה מסובך." הוא הסביר. "כבר הספקתי להבין שהכל אצלך מסובך." עניתי. הוא בדיוק הגיע לריצרדס. "ברוך הבא לחייו של הירו נייט, והזמן לשאלות נגמר." הוא אמר מחייך ומסתכל עלי. צחקתי "זה לא נגמר בדיוק." אמרתי. שחררתי את חגורת הביטחון "תודה שהקפצת אותי" אמרתי הסתכלתי בשעון בטלפון שלי השעה הייתה 8:47 אני כבר מאחרת ביותר מעשר דקות, מזל ששלחתי לאלי הודעה שאני מתעכבת בפקקים. "אני מאחרת בטירוף, אני חייבת לעלות, נתראה" אמרתי ויצאתי מהרכב בזריזות אפילו לא נתתי לו נשיקה לשלום. אני חייבת להודות שהלילה והבוקר שעברתי היו פשוט יוצאי דופן באופן חיובי, הירו כמה שהוא מתסבך אותי ככה הוא מושך אותי יותר אליו בכל פעם ופעם, כמה שאני אומרת לעצמי שלהיכנס לזה הולך להיות מסובך וקשה, אבל איך השיר אומר, אף אחד לא אמר שזה יהיה קל.
דלתות המעלית נפתחו ונכנסתי למשרד של אלי בחיפזון. "אני מצטערת שאיחרתי אלי סליחה סליחה סליחה." אמרתי לה אלי חייכה אלי. "זה בסדר מריצה, הפקקים בעיר הזו באמת מטורפים, חיכתי שתגיעי כי יש לי בשורה משמחת להגיד לך." היא אמרה לי ואני ישר הסתקרנתי מה היא הבשורה המשמחת. "מה את עושה הערב?" היא שאלה. "הערב?" שאלתי בחזרה. "כן הערב, כי יש לי תוכניות בשבילנו." היא אמרה והגישה לי הזמנה. "מה זה?" שאלתי.
"הזמנה ליום ההולדת של ריצרדס." היא אמרה בשיא ההתרגשות. "ריצרדס? ריצרדס ריצרדס? ריצרדס את מתכוונת ריצרדס הבוס של כולנו? ריצרדס המעצב של בית האופנה ריצרדס?"
אמרתי מופתעת ביותר. "כן! בדיוק! ריצרדס ריצרדס! את באה איתי זה ברור לך?"
"ואו אלי, זה מדהים, תודה." אמרתי חסרת כל מילים אני לא מאמינה שהוזמנתי למסיבת יום ההולדת של ריצרדס, זה להשתלב ממש בכל ענייני האופנה להכיר סטייליסטים צלמים, לא יכלתי לבקש טוב יותר מזה.
"את לא צריכה להגיד לי תודה, רק ללבוש עיצוב שלך ולהגיע פצצה! אאסוף אותך בשמונה עם המונית, עכשיו טופ טופ לעבודה כדי שתוכלי לצאת מוקדם." היא אמרה. הנהנתי בחיוך הכי ענק שלי ויצאתי מהחדר של אלי.
כשהלכתי לכיוון המשרד שלי ראיתי את בריידן. "איך את מרגישה?" הוא שאל אותי. כבר שכחתי שהברזתי לבריידן אמש. הרגשתי קצת מבוכה. "אהמ.. בסדר תודה." אמרתי. באתי להמשיך למשרדי "אאודי קיו 8?" הוא שאל אותי. הופתעתי לגמרי ולא הייתי מוכנה לזה כלל, כמובן שאני לא אצליח לשקר, הוא ראה אותי יורדת מהאאודי של הירו, רגע, זאת אומרת שיש מצב הוא ראה את הירו? אני מקווה שלא. "מה?" ניסתי לשחק אותה לא מבינה. "ראיתי אותך יורדת מקודם מאאודי קיו 8, שלך?" הוא שאל. "הלוואי." אמרתי בצחקוק. "זה של ידיד."
"ידיד? אז היית עם ידיד אמש?" הוא תחקר אותי. "מה? לא.. נפגשנו הבוקר לפני העבודה בגלל זה התעכבתי קצת." ניסתי לכפות על השקר שלי. אבל היה נראה שהוא לא מאמין לי. "תראה אני מצטערת על אתמול, באמת לא הרגשתי טוב, מה אתה אומר על כך שנלך מחר לאכול ביחד בהפסקת הצהריים?" הוא חייך אלי נדמה שהצלחתי לרכך אותו. "אוקי, אני אבחר מקום טוב." הוא אמר. "מעולה " חייכתי לבריידן "טוב אחזור לעבודה" בריידן אמר חייך וכל אחד המשיך למשרדו.
ישבתי במשרד כשאני מנסה לעבוד ולא מצליחה להסיר ממחשבותי איזה שמלה אלבש ליום הולדתו של ריצרדס, ואט אט עלו לי זכרונות מאתמול עם הירו ולהיזכר במגעו והששתוקקות למגעו שוב יותר מידי עזים, פתחתי את טלפוני וראיתי הודעה מהירו. "היי" הוא שלח לי.
היי :) השבתי.
תוך שניה הוא ענה לי.
למה לא אמרת לי שלום שיצאת מהרכב?
זה באמת מפריע לו שהוא שולח לי על זה הודעה? הוא ידע שאני מאחרת, אני לא חשבתי יותר מידי כשיצאתי מהרכב.
איחרתי, לא חשבתי שזה כזה משנה.
השבתי לו
זה כן, בכל מקרה רציתי שניפגש היום בערב, אבל שכחתי שיש מסיבת יום הולדת שאני צריך להיות בה, אולי אחר כך?
איזה צירוף מקרים, אולי הוא מוזמן למסיבת היום הולדת של ריצרדס גם? הוא היה אומר לי ריצרדס אם כן, בטח של איזה חבר. אני מקווה שזה לא מסיבת יום הולדת שהכלבה הבלונדינית בעלת הרגליים הארוכות תיהייה שם, אני יודעת שאני יכולה להגיד פשוט סטייסי אבל לקרוא לה כלבה בלונדינית יותר כיף.
האמת אני גם מוזמנת היום ליום הולדת, נדבר אחרי זה XO
שלחתי לו והנחתי את הטלפון שלי על קצה השולחן, נשמע רטט של הודעה באתי לקחת את הטלפון שלי ומהרטט הוא זז ונפל מהשולחן על הריצפה והמסך שלו התנפץ, לא יכלתי לראות או להשתמש בטלפון שלי. אני לא מאמינה שזה קורה לי, אחרי כל היומיים המושלמים האלה ברור שיהיה משהו שיהרוס לי, "לא לא לא! פליז תעבוד!" אמרתי נואשת שהמסך לפחות יראה משהו ברור. אלי נכנסה למשרדי "הכל בסדר מריצה?"
זרקתי את הטלפון על השולחן "הטלפון שלי נשבר." אמרתי לה.
היא ניגשה לשולחן וראתה את הטלפון שלי שבור. "אוי, טוב לכי."
"מה?" שאלתי אותה לא מבינה. "תלכי תקני טלפון חדש בקניון הגיע הזמן באמת שתתחדשי וקחי." היא רשמה את המספר שלה על פתק "תשלחי לי הודעה כשאת קנית טלפון חדש."
"תודה אלי." חייכתי אליה ולקחתי את הפתק.
"אל תודי לי רק תלכי ותפציצי היום כן? בשמונה מתחת למלון שלך!" היא צעקה לי כשכבר אספתי את הדברים שלי ויצאתי מהמשרד. הינהנתי אליה "אהיה מוכנה!" צרחתי לה חזרה. אני כל כך שמחה שיש לי את אלי שהיא מתחשבת בי ועוזרת לי, למרות שהיא הבוסית שלי היא מתנהגת כמעבר לרק בוסית אני רואה אותה כחברה לכל דבר, ואני שמחה שהיא היד התומכת בי פה בניו יורק. עכשיו אני רק צריכה לקנות טלפון ולבחור את השמלה הכי טובה שתפרתי כדי להרשים ביום ההולדת של ריצרדס היום אני מקווה שהיום הזה הולך להיות יום טוב.