קור מחמם/ פרק 7

רק 7:
סול:
״אני פשוט לא מאמינה לך! איך עשית את זה?! היו הורגים אותך!״ איב צועקת עליי בדרכנו לרכב שלה.
״הוא אמר שלא היו פוגעים בי..״ איב קוטעת אותי ״את איבדת את הראש?! בחיים לא התנהגת ככה!״ אני יודעת שהיא צודקת ומחליטה לשתוק.
הנסיעה עוברת בדממה וכאשר אנחנו מגיעות לבניין שלנו אני אומרת בטון שקט ״אני באמת מצטערת״ וכל אחת נכנסת לביתה.
אני נשכבת בחדרי ונזכרת במגע של האגודל המחוספסת שצרבה לי את העור, בעיני התכלת שגורמות לי לרעוד ובשפתיים הוורודות.. אני מתאפסת על עצמי והולכת למקלחת.
אני מתארגנת, נוקשת על דלתה של איב, מביאה לה חיבוק גדול וחוזרת לעבודה שהתגעגעתי אליה .

איאן:
לאחר שהדרמה הסתיימה אמי נכנסה לפינת הישיבה שכריסטיאן ואני נוכחים בו. אני נושק לראשה וכריסטיאן מחבק ונותן נשיקה ללחייה.
אמא יושבת לידו והדאגה האופפת אותי יוצאת מגרוני ״בקרוב נחזור לבית ואני דורש שתחזרי לעצמך. במשך שנתיים ניסיתי לעשות הכל לעזור לך ולא ללחוץ עלייך אבל לא אתן לך להרוס את עצמך. את תחזרי להתאמן, לאכול בריא ולחזור לעצב את התכשיטים שלך. את הכאב הזה חוויתי על בשרי, אני יודע כמה הוא נורא אבל אכפת לי ממך יותר מזה.״
אמא מהנהנת ומביעה את חששותיה ״אעשה הכל איאן אך אני חושבת שעיצוביי אינם מתאימים להיום והכסף יילך לחינם..״ אני קוטע את אותה באמצע המשפט ״אני שונא לקטוע אותך באמצע אבל כסף לא אמור להיות פרמטר. את תבזבזי עד הסנט האחרון שיש ואין וויכוח״ אני חותם את השיחה, נושק למצחה ויוצא.
*כעבור יומיים*
״בוקר טוב אמא, הגיע הזמן לעזוב״ אני מעיר אותה בעדינות, מחייך ועיניה נפקחות בהתלהבות.
אנחנו יורדים לג׳יפ יחד עם הוראות מפורטות לטיפול ומגיעים לשער האחוזה. רפאל עומד בעמדת השומר ״איילין, ברוך השבה, חסרונך הורגש״ הוא אומר בחיוך ואמא מהנהנת ואני ממשיך לכיוון הכניסה.
אני מלווה את אמי לחדרה, נפרד ממנה והולך לחדר העבודה בו כריסטיאן נמצא.
״כריסטיאן תיצור קשר עם אנטוניה ותבקש ייצור מחדש של החומר. התגובות מעולות והביקוש עולה, אצטרך סחורה כמה שיותר מוקדם״
״שלום גם לך, אני בסדר מה שלומך?״ הוא מחייך אליי ומרים את הפלאפון לאוזנו, יוצר קשר עם אנטוניה- אחראית המעבדה במקסיקו. בקרוב אצטרך להגיע לשם לביקורת, הרבה זמן לא הייתי שם, רק אנשים ששלחתי.
המחשבות על סול רודפות אותי.. המבט המפוחד, הדמעות מהעיניים הגדולות והשפתיים שהפכו לאדומות מנשיכותיה. אני לא מראה אכפתיות לאף אחד למעט לקרובים אליי ואיתה לא הצלחתי להשאר אדיש.
קולו של כריסטיאן גורם לי להבין ששקעתי במחשבות ״לא הבנתי, מה אמרת?״
הוא מחייך ״חשבת על סול? אני גם לא יכול לעצור את התמונות של העיניים שלה בוכות״
אני נושם עמוק ונושף בחדות ״הבת של מי היא?״
״לא נראה לי שהיא מהאזור בכלל ואם כן, היא חדשה. חברתה נראית וותיקה יותר ובגלל זה אפשר היה לראות שהיא יודעת מי אתה״
״בחנת אותה?״ אני שואל בחשד.
לפני שהוא מספיק לענות רפאל נכנס ״בוס, אירוע במועדון. שתי חשפניות ומאבטח פצועים, תפסנו אותם במהירות ומדובר בקולומביאנים.״
הכעס בי תופס את מקומו ״אתם מוזמנים להשתעשע איתם, תנסו להוציא מידע למרות שלדעתי מדובר בזוטרים.״
רפאל מהנהן ולפני שהוא יוצא אני שואל ״בדקת לי על הבחורה?״, ״הכל במייל בוס.״

סול:
עברו יומיים והתגעגעתי מאוד לעבודה. בעבר הייתי תופרת את כל הבגדים שמכרנו וברגע שהמכירות עלו איב ואני הבנו שנצטרך ייצור של כמות גבוהה.
במהלך השנים לקחתי קורסים של כלכלה, ניהול עסקי ועיצוב בצורה יותר מעמיקה.
החנות שלנו נמצאת ב״רודיאו דרייב״, בין המקומות המפורסמים לאופנה באזור. החנות לא גדולה מדי אך מרווחת מספיק ומכילה את המשרד של איב ושלי, חדר עובדים, מחסן ועוד. החנות מעוצבת בצורת בוטיק מטופח, החלום שאליו חסכתי כל החיים התגשם.
היום איב עובדת מהבית ואני מתחילה את עבודתי. מעבר להיותי מנהלת העסק אני גם המעצבת של הבגדים והקולקציות ואני יודעת שעליי לסיים את הקולקציה החדשה בקרוב.
אני גולשת באתרים מהמוכרים ביותר עד הלא מוכרים כלל, מנסה לשאוב השראה ואני לא מצליחה להגיע אליה.
אני נשענת לאחור ועוצמת את עיניי.. מדמיינת את מבטו של איאן, הרגשות בלבי מתעצמים ואני מרגישה את המוזה מעקצצת בקצות אצבעותיי.
אני לוקחת בלוק ציור ומעצבת שמלת סטן נשפכת בגוון תכלת-לבן, כצבע עיניו של איאן, בעלת שסע לאורך רגלי. אני יודעת שאת השמלה הזאת אני שומרת רק לי ולא אתן לאף אחת ללבוש אותה. הרעיונות זורמים כמו מים והקולקציה שהתחלתי לעצב לפני חודשיים קורמת עור וגידים וקרובה להשלמה.
לאחר יום עבודה ארוך אני עוברת בביתה של איב בכדי להראות לה את רעיונותיי החדשים. ״וואו, זה מדהים. אני רוצה הכל בארון שלי״ היא אומרת בהתלהבות ואני שמחה כל כך שהיא אהבה.
״תאמיני או לא אבל האירוע האחרון גרם לעיצובים לצאת מהלב אל הדף״ אני אומרת בפנים מוארות ומסתירה עיצוב אחד מעיניה של איב.
״זה מדהים לראות את זה. עכשיו להודעות עוד יותר משמחות! העורכת הראשית ממגזין ״אייקון״ רוצה לסקר את החנות והבגדים חודש הבא!״ אני בהלם וקופצת משמחה ״אני לא מאמינה!״
״והיום אנחנו נצא לחגוג! ולפני שאת מתנגדת אנחנו לא נאבד את הראש ונסע במונית״ איב מודיעה, ההגיון מתערפל מההתרגשות ואני ממהרת להתארגן