נדודים

אני ריקה.
הואקום הזה מתחיל לשרוף בגרון.
הצריבה יכולה להימשך גם עד השעות הקטנות.
אך אני עוצרת בעדה.
לא עוד פעם. לא שוב.
רק סרט ולישון. ומספיק. בלי התעללות.
זה קורה כשאין שיחה.
זה קורה כשאני לא יודעת לאן התגלגלה הנשמה.
זה קורה כשהרצון להיות חופשי עולה על הצורך להיות מחויב.
כשהפחד מכאב מונע ממני לנסות אחרת.
אני רוצה אחרת.
אבל גם ממש ממש לא.
בא לי לטעום. עוד ועוד ועוד.
שכל החושים יתעוררו. כל הפרפרים. כל המנגינות.
שאני ארגיש חזק חזק.
ואז תלך.
כי אני צריכה ריגוש אחר.
אז איך שומרים על גבר קרוב?
עם הרצון לעזוב?
איך שומרים על הנשמה קרובה?
בלי שהיא תכאיב לי מידיי כשהיא דומעת.
ואיך אני, עם כל מה שעברתי בשנים,
עדין לא מבינה לאן הדרך מובילה?
האם אני יוצרת אחת כל פעם מחדש?
האם החדשה והמוזרה, הנכונה?
האם כששלי יגיע, נכון, כנה ואמיתי,
אז לא ארצה לברוח?
לא ארצה לזפזפ בשלט?
לא ארצה טעם חדש?
לבחור.
לבחור נכון. ולבחור בו.
לא לפזול הצידה.
לא לקחת את הרגליים בריצה.
להישאר. לתת לו להיכנס. לחלחל עד שארגיש בית.
ולא אצטרך לטעום את כל העולם.
לא אצטרך לנדוד חמשת אלפים שנה.