ההתנגשות- המשך חלק 2

********
מריצה
רקדתי עם הבנות ברחבה בניסיון לשכוח את כל מה שקרה עם הירו לפני שניה, זה היה כל כך מוזר כל המתיחות הזו באוויר כשהייתי מעליו זה היה כל כך… משונה. כפות ידיו הגדולות שהונחו על מורד גבי גרמו לי לרצות שיאחוז בי שוב. והינה שוב אני מתחילה לפנטז, טוב הגיע הזמן לעוד משקה. “מישהי רוצה משהו מהבר אני הולכת להביא עוד משקה.” חוץ מאלי שהנהנה כולן היו מסודרות כבר עם משקה ביד. התקרבתי יותר ויותר לבר וראיתי את הירו מדבר עם בלונדינית גבוהה, גבוהה מאוד, עם שמלת מיני ורודה זוהרת שישבה עליה כיאלו היא ברבי. היא הייתה מהממת. משהו בלב צבט אותי, אבל התעלמתי מההרגשה הזו, רציתי לחזור חזרה לרחבה, אבל בעצם למה לי? עד שהגעתי לבר אותה בלונדינית כבר נעלמה משדה הראיה שלי עוד מלפני ששמתי לב. התעלמתי מהירו כשנגשתי לברמן הוא הסתכל עלי כשהזמנתי את המשקאות שלי "אפשר בבקשה פעמיים מרגריטה?” חייכתי אל הברמן. הברמן חייך אלי בחזרה ותוך שניה הגיש לי שתי כוסות. באתי לשלם לו על המשקאות והירו הקדים אותי ושילם. “מה אתה עושה?” שאלתי אותו.
“בדרך כלל אומרים תודה לא?”
“אני לא צריכה שתשלם עלי.”
“לא אמרתי שאת צריכה, אבל אני רוצה.”
אני מנסה להבין איפה ההירו שלפני רגע התנהג כמו מניאק אמיתי. “אוקי. אני לא רוצה שתשלם עלי, אני אחזיר לך את הכסף הזה.”
באתי לתפוס את המשקאות והוא תפס את ידי וניסה לקום, רואים שהוא שיכור. “למה את שונאת אותי כל כך?” גילגלתי עיניים. “עוד יש לך ספק למה?” הוא התקרב אלי יותר, הוא נגע בכף ידי, והתחיל להגיד "מריצה" אני קפאתי במקומי, והוא המשיך לטפס עם ידו לזרועי, ליטף אותה והגיע לכתפי וליטף גם אותה. אני נשארתי חסרת מילים או תזוזה. הוא הגיע ללחי שלי וליטף אותה כשאמר "אנחנו יכולים להתחיל מחדש?” הסתכלתי עליו משותקת ששוב ידו הגדולה נוגעת בי, הוא פשוט מצליח לשתק אותי כל פעם מחדש. לפני שהספקתי לענות לו אלי הגיעה והרסה את הרגע. “נו כמה זמן למשקאות אני ממש צריכה את זה.” לא חשבתי שאלי היא אחת כזו ששותה הרבה. הבאתי לה את הכוס שלה היא לגמה ממנה ומשכה אותי לרקוד איתה. ואני נתתי לה למשוך אותי.
כשהגעתי לרחבה עם אלי קיבלתי הודעה מבריידן.

הכל בסדר? אני עוד חצי שעה מגיע.

הכל בסדר גמור מחכה שתגיע, תודה :)

סימסתי לו בחזרה וכיבתי את המסך של הטלפון. אלי נתנה לי עוד שוט של וודקה ועדיין לא סיימתי את הכוס שהירו קנה לי בבר. שתיתי את השוט עם אלי וחברותיה, אני חושבת שאני כבר ממש שיכורה, הכל פתאום ניהיה כיף יותר והשתחררתי ורקדתי עם אלי . בלייר ניגשה אלי ולחשה לי "ראיתי את זה" וחייכה חיוך ממזרי. “ראית מה?” צעקתי לה באוזן בין כל המוזיקה הרועשת. “ראיתי את הדבר הזה שקורה לך עם הירו.” וקרצה לי. נראה שהיא בעד שביני לבין הירו יקרה משהו, ואולי גם קצת אני. מה לא? מה אמרתי? ממש ממש לא, אני לא יכולה להיות עם בן אדם כזה ועוד המצבי רוח שלו, לא לא לא. נפנפתי בידי ואמרתי "את מדברת שטויות" בלייר משכה בכתפייה "אם את אומרת" וחזרנו לרקוד. לפתע ראיתי פרצוף מוכר, זה היה בריידן, רצתי אליו וחיבקתי אותו ממש בחוזקה "איזה כיף שאתה כאן בריידן תודה! תודה תודה שבאת.” בריידן ציחקק שחיבק אותי ואמר "מישהי כאן שיכורה" השתחררנו מהחיבוק הסתכלתי אל בריידן ואמרתי "אולי קצת קצת " וסימנתי לו ביד את הרמה הנמוכה של כמה שאני שיכורה. נראה שזה לא הלך לי כי בריידן צחק ממני. בריידן לבש חולצת פולו בצבע לבן עם פסים שחורים על הצווארון, גינס כחול ונעלי סניקרס לבנות. הוא היה נראה ממש טוב עם התספורת שלו והזיפים. “איפה החבר שלך?” שאלתי.
“הוא לא יכל להגיע הוא צריך לקום מחר מוקדם אבל לא רציתי לאכזב אותך אז באתי.”
הסתכלתי אל בריידן במבט מתוק ואמרתי "תודה שעשית את זה בשבילי.” בריידן התקרב אלי ואולי אני קוראת את הסטיאוציה לא נכון כי אני קצת שיכורה אז בשביל לעצור את המתיחות שנוצרה פשוט משכתי בידו ואמרתי "בוא לרקוד!” בריידן עצר אותי וגיחך "לא לא אני לא רוקד.”
“נו באמת! אין מצב שאנחנו פה ביציאה הראשונה שלי בניו יורק ולא תרקוד איתי.” בריידן שתק לכמה שניות וראיתי אותו בוחן את המצב ונלחם עם עצמו אם לרקוד או לא. משום מקום קול בריטי מוכר הגיע ואמר "עד שתחליט, אני אקח אותה לרקוד.” הסתובבתי וראיתי את פניו של הירו, הירו? הירו רוצה לרקוד איתי? הוא כל כך לא מובן, שניה לפני הוא רק ירד עלי וניסה להרגיז אותי ועכשיו קונה לי משקאות? ורוצה לרקוד איתי? אני יודעת שאני צריכה להגיד לו לא, כי אם אגיד לו כן אהיה קלה מידי, הוא בטח מנסה להשיג אותי לאיזה זיון חד פעמי, ואני ממש לא רוצה להיות הבחורה הזו של פעם אחת,אף פעם לא הייתי וגם לא אהיה. “נו מה אומרת?” הירו בחן את תגובתי, אני השתקתי את כל המחשבות שלי, ופשוט נתתי לעצמי ללכת אחריו, הירו הוביל אותי למקום קצת פחות בולט ורקד איתי. הוא החזיק אותי במותניים באופן מושלם ואני הנחתי את ידי על חזהו, הוא היה גבוה מידי כדי לטפס לצוואר שלו. עלה במוחי להסתובב לראות מה קורה עם בריידן אבל עיניו הירוקות פשוט לכדו את עיניי, ולא יכולתי להרפות מהמבט שלו, לרגע הרגשתי שאני רואה הירו אחר ולא ההירו שהכרתי עד לפני כמה שעות. העיניים שלו היו גדולות ומושלמות שרק רציתי להיקבר בהם, הוא הצמיד אותי אליו יותר ואני הרגשתי את חום גופי עולה. מה קורה לי? עד לפני פחות מ24 שעות לא הכרתי את הבן אדם ועכשיו הדבר היחידי שאני חושבת עליו הוא שאני רוצה שיקח אותי מכאן ינשק אותי ולהעביר איתו לילה שלם. הרומנטית חסרת תקנה והפנטזיות חוזרות להם,זה הרתיע אותי אבל עדיין לא רציתי לשחרר מאחזיתו. כנראה שזה לא בשליטתי, כי אותה בחורה גבוהה ומושלמת שדיברה איתו בבר שהנחתי שהיא סטייסי, הגיעה לחשה להירו משהו באוזן, הירו הסתכל מסביב ופשוט עזב אותי וניגש לרקוד איתה. ככה בפשטות כיאלו לא הייתי קיימת בכלל. הסתכלתי סביב נבוכה מכך שהשאיר אותי על הרחבה לבד מבלי לומר לי מילה אפילו, הבחורה אפילו לא הסתכלה עלי כשהם הלכו. ראיתי צלם פאפרצי שמסתובב ברחבי הרחבה של המועדון, לא היה קשה להבין שהירו כנראה התבייש שיראו אותו איתי, שבמקרה אולי יצלם אותנו והירו לא נמצא עם הבחורה המושלמת ארוכת הרגליים בשמלה הקצרצרה. ראיתי איך הירו רוקד עם אותה הבחורה והצלם מצלם אותם. הרגשתי כל כך טיפשה לבד ברחבה, הרגשתי כל כך מטומטמת, לרגע חשבתי שהירו זה ריאן גוסלינג ואני רייצ'ל מקדאמס שאנחנו מתאהבים אחד בשני אהבה נצחית ושנאהב עד כדי כך שנחיה ביחד לנצח. שוב פנטזיות מוגזמות. לא יכלתי לעצור את זה אולי בגלל השכרות אבל הדמעות עלו לי ואני הייתי חייבת אוויר. יצאתי מחוץ למועדון והבכי התחיל, לפחות החזקתי אותו עד שיצאתי. התקשרתי לבריידן, לא יודעת למה אבל הוא היחידי שהרגשתי שאוכל לפנות אליו. בריידן ענה בצלצול השני .”הלו?” “בריידן אני מצטערת שנטשתי אותך ברחבה, בבקשה תגיד לי שאתה עוד כאן במועדון.”
“אני האמת חשבתי שאת מסתדרת אז בדיוק התחלתי לנסוע"
מחיתי את דמעותיי כשאני מנסה לסדר את השמלה שלי "אה אני מבינה כן ברור, אני אדבר איתך תודה שבאת.” ניתקתי מהר את הטלפון, לא רציתי להיכנס לבפנים. לא רציתי לראות את הירו ולתת לו להנות מההשפלה שהעביר אותי. הטלפון שלי צלצל. זה היה בריידן. “הלו?”
“מריצה הכל בסדר? את בסדר?”
רציתי להגיד שכן, כל כך רציתי להגיד שכן.
“כ..לא, אני מטומטמת.”
“אל תזוזי אני בא לקחת אותך.”
בריידן ניתק את הטלפון עוד לפני שהצלחתי להגיב, לא עברו חמש דקות והרכב של בריידן הופיע מולי, קדילאק שחורה מושלמת. “אני רק אגיד לאלי שאני הולכת" אמרתי לבריידן והוא הנהן. נכנסתי חזרה מהר לכיוון השולחן שלנו לקחתי את התיק שלי, מצאתי את אלי ואמרתי לה שאני הולכת היא דאגה לי למרות שהייתה נורא שיכורה אבל הרגעתי אותה כשאמרתי לה שבריידן לוקח אותי ואני בסדר גמור. חזרתי בחזרה לרכב של בריידן נכנסתי לרכב ובריידן שאל אותי "מה הוא עשה?”
הסתכלתי על בריידן "איך אתה יודע שזה קשור בהירו?”
“יצא לי לשמוע עליו לא מעט. הוא לא בחור שאת צריכה להיות בקרבתו מריצה, האמיני לי.”
שתקתי. הרגשתי כל כך טיפשה, שוב.
“לאן נוסעים?” שאל בריידן והתניע את הרכב.
“לפאלאס הוטל.”
הנסיעה עברה בשתיקה מובכת. הגענו למלון "תודה שלקחת אותי בריידן, באמת זה לא מובן מאליו בכלל. “
“אין על מה, את מתכוונת לספר לי מה גרם לך להיות ככה?”
התביישתי, התביישתי לספר לבריידן איך הירו השאיר אותי על הרחבה ככה לבד רק בשביל שהצלם פאפרצי יצלם אותו עם אותה הבחורה, הרגשתי מועטת בערכי באותה השניה.
הסתכלתי אל בריידן. “אני מחכה" הוא אמר.
“רוצה לעלות? אכין לנו כוס תה ונדבר על זה.”
“אני רואה שכבר כל רמת השיכרות שלך ירדה לאפס.”
“ללא ספק.” חייכתי לבריידן.
עלינו לחדר במלון שלי, וסיפרתי לבריידן את עלולתיו של הירו שוב תוך כדי שאני מכינה לו תה
“נדלקת עליו?” הוא שאל אותי.
הפלתי את הכפית שהחזקתי בידי. “מה? ממש לא!” הרמתי אותה. “אז למה זה פגע בך כל כך?”
שאל אותי בריידן.
“זה פגע בי כי הוא נתן לי להרגיש חסרת ערך, שהוא התבייש בי כביכול. אולי לא תבין את זה אבל זה קו אדום אצלי.” נתתי לבריידן את ספל התה.
“אני יכול להבין, אבל אמרתי לך, הירו כזה, אכפת לו מה אומרים עליו בצהובונים הוא מחפש את התהילה הגדולה.”
התיישבתי מול בריידן בפינת הישיבה שבחדר שלי. “מאיפה אתה מכיר את הירו.”
“אני לא מכיר אותו, אבל יצא לי לשמוע עליו, והרבה. ולפי מה ששמעתי זה את כמות הבנות שהוא מביא במועדון או אחרי הופעה או סתם בכל מקום, הוא ידוע מאוד בתעשיה הזו כמישהו שזורק זין על כולם ואכפת לו רק מהמוניטין שלו.”
“זה המוניטין שהוא רוצה לייצר לעצמו?”
“אני מאמין שזה מה שהוא רוצה, בכל זאת כוכב רוק. “
“טוב אני רק יכולה להגיד לך שהוא אידיוט גמור, ואני לעולם אבל לעולם לא אצא עם בן אדם כזה, בטח שלא אדלק עליו, יש לי סטנדרטים.”
בריידן גיחך. “אני שמח שאת אומרת את זה.” בריידן הסתכל בשעון של ידו ואמר "טוב אני אזוז, את מרגישה טוב?”
“אני מרגישה מעולה בזכותך, תודה רבה על הכל.”
בריידן חייך נפרדנו לשלום ואני נותרתי לבדי בחדר, נכנסתי לישון וכל שעלה בדמיוני זה היה פרצופו של הירו ועיניו הירוקות והגדולות שמסתכלות אליי.

***********
עברו שלושה ימים מאז המסיבה, לא ראיתי את הירו מאז הוא לא הגיע למשרדים כיאלו הוא לא קיים, טוב שכך אחרי ההשפלה שהרגשתי הדבר האחרון שאני רוצה זה לראות אותו. אני חושבת על זה ומה היה קורה אילו בריידן לא היה בא לקחת אותי, איך הלילה הזה היה יכול להתגלגל,
אלי ואני נפגשנו בעבודה, וביומיים האחרונים הלכנו לשתות משהו אחרי העבודה וזה בא לי בטוב כי ככה הרגשתי שאני יכולה לשכוח יותר ויותר את המקרה עם הירו, אני חייבת להפסיק לחשוב עליו או לדבר עליו, אלי התנצלה שוב על אותן ערב היא חושבת שבגללה הלכתי, רציתי לספר לה על הירו ועל המבוכה שהרגשתי אבל לא הייתי מסוגלת. למרות זאת התקרבנו יותר ויותר היא סיפרה לי על החוויות שלה מניו יורק ועל תחילת העבודה שלה בריצרדס. גם עם בריידן הקשר התהדק יותר במיוחד אחרי מה שעשה בשבילי במסיבה.
לא יכלתי להפסיק להתנצל בפניו בעבודה כשנפגשנו, והוא חזר על כך שזה בסדר, אבל אני עדיין הרגשתי מבוכה ממנו שראה אותי במצב כזה ועוד בגלל בן אדם שהכרתי לפני פחות משבוע.
אני לא מצליחה להבין למה אני חושבת כל כך הרבה על המסיבה הזו ועל מה שקרה שם כי מצד אחד לא קרה יותר מידי אבל מבחינתי בשבילי, קרה המון. אני יודעת מה הרגשתי.

המזג אוויר בחוץ היה די חמים בכל זאת אנחנו עוד בספטמבר, הגעתי לעבודה כשאני לובשת שמלת מיני אדומה פרחונית עם שרוולים קצרים נפוחים במקצת, סנדל פלטפורמה של לפחות 6-7 ס"מ, היום התחשק לי מעט לסלסל את שערי ולתת לו מראה גלי. כשנכנסתי למשרד שלי נשמתי נעתקה. הירו היה שם לבוש שוב בחולצת טריקו שחורה ובג'ינס שחור, הוא חבש כובע שחור כשהשיער המתולתל שלו נבלט במעט ממנו, כשהוא מסתכל על התמונות שהנחתי במשרד של חברותיי מישראל ומשפחתי. “נראה שהמשפחה שלך נורא נחמדה.” “מה אתה עושה כאן?” גלגלתי עיניים.
“הרבה זמן לא גילגלו לי עיניים והתגעגעתי לזה.”
גילגלתי עיניים שוב. התחלתי ללכת לכיוון השולחן שלי. “אתה יכול לצאת מכאן בבקשה? אני צריכה לעבוד ואין לי זמן להסחות דעת.”
“נראה שמישהי פה לא יודעת.”גיחך הירו.
“לא יודעת מה?” הסתכלתי אליו בחוסר הבנה.
“אנחנו נוסעים להמפטונס. אני ואת.”
צחקתי "אני ואתה? המפטונס? ולמה שזה יקרה?”
“תשאלי את אלי אם את לא מאמינה לי.” הסתכלתי על הירו בחשש, הוא הסתכל עלי במבט מעצבן והמבטא שלו עוד יותר עיצבן אותי. קמתי כשאני מדליקה את המסך של הטלפון שלי ומחייגת לאלי.

************
הירו.
חיכתי למריצה במשרד שתחזור מהשיחה עם אלי ואני כמעט בטוח שהיא ידעה שאני נמצא במשרד שלה כשהיא לבשה את השמלה הזו, היא מנסה לחרפן אותי או לחרמן אותי במה שהיא לובשת אני בטוח. אם לומר את האמת שמחתי שהודיעו לי שאנחנו נוסעים להמפטונס, זה דבר שאני עושה כל שנה, מתנדב בבית צדקה לילדים ומחלק להם מזון, זה דברים שאני עושה בסתר כדי שלא ידעו על זה ושזה יהרוס את המוניטין שאני בונה לעצמי אבל השנה אפילו לא אני הצעתי את זה ובגלל שאני הפנים של תצוגת האופנה בשבוע האופנה בניו יורק של ריצ'רדס החליטו להוציא את הרעיון הזה לאור כשאני לבוש כמובן בבגדים של ריצ'רדס ומגזין ווג באים לסקר את כל המאורע. מעט מאוד אנשים יודעים על הצד הזה שבי ואלי חלק מהם, אני בטוח שהיא אירגנה את זה בידיעה שאני גם ככה מתכוון לעשות את זה והיא ידעה שלא אתווכח איתה לגבי זה. מריצה חזרה כשהיא שותקת. “צדקתי או לא?”
מריצה אספה את הדברים שלה "מתי אתה רוצה לצאת?” ונאנחה.
“אני רוצה שתגידי לי שצדקתי ואז נצא.”
“אתה רציני עכשיו?” היא הסתכלה עלי במבט מעוצבן, אני אוהב לעצבן אותה.
“רציני מאוד" היא נאנחה ואמרה "צדקת, מתי אתה רוצה לצאת כי זה נסיעה של 3 שעות להמפטונס.”
“צריך לצאת עכשיו.” אמרתי.
היא הקישה בטלפון שלה ואמרה "טוב אני אנסה למצוא לנו נהג פנוי.” “או לא, אני נוהג.”
“מה? למה שתנהג אתה, תן לי למצוא נהג.” היא אמרה בחוסר הבנה, לא רציתי שיקחו אותי לשם, רציתי לנהוג בעצמי. ואולי גם רציתי שניהיה ביחד לבד במשך כמה שעות האלה, מאז מה שקרה במסיבה לא ראיתי אותה ולא דיברנו, לא שאני חושב שהיה משהו לא בסדר אבל ראיתי אותה יוצאת ברוח סערה מהרחבה והיא נעלמה לי אחר כך למרות שחיפשתי אותה אחר כך.
“אני נוהג אמרתי" לקחתי את הדברים שלי ויצאתי מהמשרד שלה ומריצה אחריי.
מריצה חיכתה ליד דלת הכניסה לבית האופנה כשאני הלכתי להבין את המכונית שלי מהשומר, בחרתי בלמבורגיני השחורה שלי, אם לומר את האמת רציתי שהיא תתלהב כשהיא תראה את המכונית שלי אבל כשהיא עומדת בחוץ ומסתכלת על המכונית היא אפילו לא החמיאה עליה. היא ניגשה לחלון שעל יד מושב הנהג“איך תיקח את כל המזון עם המכונית הזו?” צחקתי "אל דאגה, יגיע וואן לשם עם כל המזון, הבאת את הבגדים שאני צריך ללבוש לראיון ולצילומים?
היא הרימה את ידה עם המתלה של הבגדים. היא פתחה את הדלת האחורית והניחה במסודר וביפה את הבגדים כדי שלא יתקמטו.
היא נכנסה למושב שעל יד הנהג והתחלתי לנסוע. תחילה היא שתקה כל הנסיעה, כשהרגשתי בחוסר נעימות ניסתי לשנות אווירה בעזרת מוזיקה, שמתי את הפלייליסט המועדף עלי שמתחיל בשיר של
THE POLICE
בין הלהקות המועדפות עלי. היא המשיכה לשתוק להסתכל מבעד לחלון בזמן הנסיעה ושילבה ידיה. נראה שהיא כועסת, עלי? למה שתכעס עלי?
“אז איך בניו יורק?” ניסתי להעביר איתה שיחת חולין כדי לשבור את הקרח קצת.
“בסדר.” היא ענתה תשובה קצרה ואפילו לא הסתכלה עלי.
“אוהבת אותה?” ניסתי להמשיך לדובב אותה.
“כן.” היא ענתה כשידיה עדיין משולבות ומבטה עדיין לחלון.
“טוב ניו יורק באמת מדהימה, יש לה מסעדות מעולות יצאת כבר?”
“לא.”
“אני יכול להגיד לך על מסעדות טובות ששווה לאכול בהם. “
היא המשיכה לשתוק. ואני הססתי אם להמשיך לדבר.
“אם תרצי אוכל לקחת אותך" מה? למה אמרתי את זה?
היא הסתכלה עלי. סוף סוף. “אני לא צריכה שתיקח אותי.”
“רק הצעתי.” הסתכלתי עליה ומהר החזרתי את מבטי לכביש.
“אז אל. ובבקשה ממך תפסיק לדבר איתי כי אני באמת לא רוצה להמשיך בשיחה הזו איתך כל מה שאני רוצה זה בסך הכל להגיע להמפטונס ולסיים עם היום הזה.”
היא המהמה אותי עם ההתפרצות שלה, לא הבנתי למה היא ככה מתנהגת אלי אבל הנחתי שאולי עדיף לא לדבר איתה כרגע. “בסדר" אמרתי. והמשכתי בנסיעה שהייתה פשוט בלתי נסבלת מהרגע ששנינו שתקנו.
עברו להם לפחות שעתיים מתחילת הנסיעה ומריצה רק הסתכלה דרך החלון והייתה בטלפון פה ושם, ראיתי שהיא ניסתה להירדם ולא הצליחה כל כך. לפתע נשמע פיצוץ ומהר מאוד המכונית התחילה לחרוק , מריצה נבהלה ממש "מה זה?!” היא צווחה כמעט ללא קול. מהר עצרתי את המכונית בצד ימין הכביש ויצאתי לראות מה קרה, כמו שחשבתי. פנצ'ר. פנצ'ר בגלגל השמאלי האחורי של המכונית. מריצה יצאה ישר אחרי. היא הסתכלה בתדהמה על הגלגל ואמרה "פנצ'ר? אני לא מאמינה! בחיים לא נגיע בזמן להתנדבות ולראיון שלך בווג, אוי אלי הולכת לכעוס עלי כל כך.” היא תפסה את פניה. “תרגעי! יש לי גלגל ריזרבה, אני אחליף את הגלגל.”
מריצה נכנסה חזרהת למושב שלה ואני הלכתי לבאגז להוציא את הגלגל הריזרבה, ובזמן הזה רק חשבתי על כמה עלוב שמכונית בשווי 450 אלף דולר לא הצליחה לשרוד את השביל הזה שהגלגל שלה התפוצץ ככה. נשמתי נעתקה כשאני גילתי שגלגל הרזרבה לא נמצא, נזכרתי. הבאתי אותו ללמבורגיני של ג’ון באחת מהפעמים שעשינו מרוצי מכוניות והתפוצץ לו הגלגל, לפחות לו התפוצץ הגלגל מסיבה מוצדקת שהוא נתקע במדרכה ולא משביל מזדיין.
“פאקקקקק פאקקקקק” צעקתי.
מריצה יצאה ומהר ניגשה אלי “מה? מה קרה?!”
“אין לי רזרבה.”
“אתה צוחק עלי.”
“הלוואי. אני אתקשר לגרר.”
מריצה נשענה על המכונית “גרר זה שעות, זהו אני מתה, אני מתה אלי תהרוג אותי יפטרו אותי וזהו הלכה הקריירה שלי.”
חייגתי מספר של גרר, בגרר אמרו לי שיקח להם לפחות 3 שעות להגיע כי זה רחוק ממרכז העיר המקום בו אנחנו נמצאים. אם לומר את האמת פחדתי להגיד את זה למריצה.
“טוב הם יהיו כאן עוד 3 שעות לפחות.”
מריצה הסתכלה עלי בתהדמה “3 שעות?! 3 שעות?!”
“כן שלוש פאקינג שעות עכשיו שבי במכונית המזדיינת ותפסיקי לצרוח כבר.”
“ או יופי קל לך להגיד ולדבר כי מה אכפת לך זה לא שבאמת מעניין אותך להגיע ולהתנדב ולעשות את העבודה שלך כי אתה הירו נייט, אבל לי לעומתך זה חשוב לעשות את זה הכל באשמתך!” היא צרחה עלי
“גם לי חשוב לעשות את זה! את חושבת שאני רוצה להיות תקוע פה איתך ועם הצרחות שלך?!” צרחתי עליה בחזרה.
“אתה חייב להיות כזה גס רוח תמיד? אני שונאת אותך!”
היא חבטה בי ואני התקרבתי אליה וניסתי להפסיק אותה. תפסתי את ידיה והסתכלתי בעיניה הגדולות שבשמש הזו היו נראות ירוקות כדבש. “תפסיקי!” “אל תגיד לי להפסיק! אני גם ככה לא רציתי לצאת לנסיעה הזו ועכשיו אני תקועה כאן!” “והיא ניסתה להתנער ממני. “תפסיקי!” אמרתי שוב. ותפסתי אותה חזק יותר וקירבתי אותה אלי יותר, היא קפאה במקומה והפסיקה. הסתכלתי עליה לכמה שניות ושיחררתי את ידיה, כשראיתי שהיא עדיין מסתכלת עלי ועדיין משותקת התחלתי ללטף את הלחי שלה. היא עצמה את עיניה ואני התכוונתי לרכון לנשק אותה. היא פתחה את עיניה ואמרה. “אני מחכה במכונית.” שיט. היא נכנסה למכונית והתיישבה שם. נכנסתי אחריה למכונית והיא שתקה. היא התעסקה בטלפון שלה. היא הרגישה מה שהרגשתי עכשיו? היא גם רצתה לנשק אותי? אני לא יודע היא מבלבלת אותי כל כך. למה רציתי לנשק אותה בכלל? למה היא ככה מהרהרת אותי? רציתי להסיח את דעתי ופתחתי את הטלפון שלי והתחלתי לראות סרטונים מצחיקים, ראיתי סרטונים על גבי סרטונים ואני חושב שעברה לפחות שעתייםי מבלי שהסתכלתי עליה והיא עלי, כשהרמתי את מבטי היא ישנה , פניה היו מכוונות אלי והיה נראה שהיא באמת ישנה כי שפתיה היו פשוקות מעט ואני רק רציתי לנשק אותה. הסתכלתי עליה והיא הייתה כל כך יפה שהיא ישנה, לא יכולתי שלא ללטף את פניה ולהזיז את שערותיה החומות שנפלו על פניה בגלל התנוחה שראשה היה. היא התעוררה ממגעי ואני מהר החזרתי את ידי למקום, היה נראה שלרגע היא לא הבינה איפה היא. היא הסתכלה בשעון שלה וראתה את השעה ושעברו ק שעתיים מהרגע שדיברתי עם הגרר. היא הניחה את הטלפון שלה על הפרצוף שלה ואני שמעתי את הבטן שלה מקרקרת. “מתי הוא מתכוון לבוא? אני גוועת.”
שמענו צפצוף וזה היה הגרר, הוא הגיע סוף, יצאנו מהמכונית, הוא העלה את האוטו ואני צרחתי לו "שלא תעז לשרוט את המכונית המזויינת." מריצה גיחכה מהערה שלי ואנחנו נכנסו למשאית הגרר. מריצה אמרה תודה שנכנסה ואילו אני התלוננתי על כך שלקח להם שעות להגיע.
כשפתחתי את עיני כבר היינו במרכז העיר, אני לא מאמין שהנסיעה הזו עברה לי יחסית מהר. נהייתי רעב, מאוד. ראיתי את מסעדת מארקס מהחלון, מסעדת ההמבורגרים בין הטובות. “את רעבה?” שאלתי את מריצה. “מאוד.” היא ענתה לי. “תעצור לנו פה" אמרתי לנהג "מה אתה עושה?” שאלה אותי מריצה. “אמרת שאת רעבה לא?” מריצה הסתכלה עלי. הנהג עצר ואני ירדתי מהמשאית. מריצה היססה אם לרדת. “את באה או לא?”

*******************
מריצה-
היססתי מאוד אם לבוא איתו או לא, פחדתי להתקרב אליו ועוד אחרי הרגע שהיה לנו כשניסה להרגיע אותי- והצליח. אבל הרעב השתלט עלי וירדתי מהמשאית. “יש מסעדת המבורגרים ממש טובה, אני מקווה שאת אוהבת המבורגר.” הירו אמר לי. לא יכל למצוא בחורה שאוהבת המבורגרים יותר ממני. הוא שם את הכובע שלו בטח כדי שלא יזהו אותו ונכנסנו למסעדה. התיישבנו בקצה המסעדה במקום שקט ובודד, למרות שהוא היה קצת צפוף הבנתי למה הירו בחר לשבת שם כדי שבטח לא יראו אותו או יזהו אותו. המלצרית הגיעה אלינו וכשהירו הרים את המבט שלו כדי להזמין היא ישר זיהתה והתלהבה. הירו היה גס רוח אליה ואמר שהוא רעב. הסתכלתי עליו בבושה. “מה בשבילך?” שאלה אותי המלצרית. “המבורגר וציפס ואם אפשר צ'ילי מתוק בצד.” המלצרית לקחה את ההזמנה שלה והלכה. “צ'ילי מתוק? מה הקשר להמבורגר?” “שאל אותי הירו. “אני אוהבת.” מה מוזר בזה?” הירו גיחך "אני מניח שהישראלים אוהבים שילובים מוזרים.” שוב הוא מתחיל. “לא חושבת גם שהבריטים יותר טובים.” “או תאמיני או לא אבל הם כן.” אמר הירו בגאווה. מעצבן.
“אתה חייב להיות גס רוח תמיד?,
“אני גס רוח? מתי הייתי?” הוא ציני או לא?
“הרגע למלצרית למשל, רק התלהבה שהיא רואה מפורסם.”
“זה כבר מעיק.” הוא אמר כשבדיוק קיבלנו את השתיה שלנו הוא הזמין קולה ואילו אני הזמנתי מים.
“מים במסעדה? מי מזמין מים במסעדה?”
“אני אוהבת לשתות רק מים, אתה הולך לשפוט אותי על כל מה שהזמנתי כי אם כן אני מתחרטת שהסכמתי לבוא איתך.”
הוא לגם מהקולה שלו וצחק "צודקת אני מצטער.”
שמעתי נכון? צודקת ואני מצטער? הירו נייט אמר את זה? את המילים האלו?
“ לא ידעתי שיש לך את המילים האלו בלקסיקון, סוף סוף הוצאת אותם.” חייכתי הוא צחק ממני.
“טוב אם גרמת לי להגיד אותם כנראה שיש בך משהו, אני לא אומר אותם הרבה.”
“כן אני יכולה לתאר לעצמי, גם הפתעת אותי שהיית מוכן להתנדב.”
הוא הרים אלי את מבטו "למה הופתעת?”
בדיוק קיבלנו את האוכל שלנו, אני גוועתי. לקחתי ביס וטבלתי את הציפס בצ'לי המתוק. “סתם אתה לא נראה כמו מישהו שדואג לסביבה.”
הוא לקח ביס מההמבורגר שלו ואמר "אני בוחר מה להראות לעולם ומה לא.”
“מה זאת אומרת?” הוא בלבל אותי.
“זאת אומרת שכמה שאנשים חושבים שהם יודעים עלי הכל הם לא, אני מתנדב כל שנה במקום הזה, אלי עשתה את זה כי היא ידעה שאני לא אסרב לזה. זה מבין הדברים שאני לא מוכן לוותר עליהם.”
“למה?” שאלתי אותו המומה מהגילוי שלו.
“אני מניח שבגלל שאני מגיע לשם חשוב לי להעביר לאותם ילדים שלמרות שקשה שלא יפסיקו לחלום.” ואו. זה צד שלא ראיתי בהירו נייט, הוא לרגע הזכיר לי באמת איזה נסיך על סוס לבן.
“זה יפה מצידך, אפשר לשאול למה זה חשוב לך?”
הירו נראה מהסס אם לענות לי על זה. “זה כבר לא חשוב.”
הוא התחמק מלענות לי על זה אבל הוא רק סיקרן אותי יותר. “אני יכולה לשאול אותך עוד שאלה אחת?”
“אחת.” הוא אמר.
“זה היה החלום שלך? מה שאתה עכשיו?”
המלצרית בדיוק הגיעה לשאול אם אנחנו צריכים עוד משהו והירו ביקש חשבון.
הוא הצליח להתחמק גם מהשאלה הזו. הירו שילם את החשבון ולא נתן לי לשלם למרות שהתווכחתי איתו.

*******************
לקחנו מונית הירו שאל אותי איפה אני יורדת. “פאלאס הוטל" עניתי. נסענו במונית וחיכתי שהירו יגיד או יעשה משהו, חשבתי שזה הולכת להיות הסצנה כמו בסרט ארוס בהשאלה שריייצ'ל ודקס מתנשקים והנהג מבין שבמקום שתי עצירות זה הולכת להיות עצירה אחת. אבל לא. הגענו למלון שלי. נתתי לנהג מונית 150$ על הנסיעה רק כי לא הרגשתי נעים שהירו שילם עלי בארוחה. הירו ניסה להתווכח איתי ולא רצה לתת לי לשלם, זרקתי את הכסף ויצאתי מהמונית. באתי להיכנס למלון כששמעתי את הירו צועק לי "מריצה.” הסתובבתי אליו. “קחי " הוא אמר לי והחזיר לי את ה150$. “לא הירו תיקח את זה, לא נעים לי שאתה משלם עלי.” וניסיתי להעיף את ידו. “אני רוצה לשלם עלייך.” “למה אתה רוצה לשלם עלי? אני לא צריכה את זה.” “אני יודע..” הירו היה נראה פתאום נבוך. הוא הסתכל על ידיו ואז אליי. “אני לא יודע למה אני עושה את כל זה או למה את עושה לי את כל מה שאת עושה לי.” הוא אמר והמהם אותי. “מה?” אמרתי נבוכה במקצת. הוא החליק את ידו אל המותן שלי וקירב אותי אליו "אני באמת לא יודע" אני קפאתי במקומי כשהרגשתי בשניות את שפתיו על שפתי. הוא נישק אותי, פיו על פי והוא מתחיל לפתוח את שפתיו הוא הכניס את לשונו לפי ונישק אותי בכזו עדינות עד שהבנתי מה קורה הנשיקה שלנו הפכה מעדינה לנשיקה תשוקתית הוא קירב אותי אליו יותר שיכולתי להרגיש את הבליטה מהגינס שלו, זה עורר אצלי מן הרגשה נעימה היישר בין רגליי. הוא העביר את ידו הימינית מהמותן שלי ללחי וליטף אותה תוך כדי הנשיקה שלו. הוא הרחיק אט אט את פיו מפי משך את שפתיי לבסוף והחל לנשק אותי בצווארי נשיקות קטנות מה שהרטיט אותי לגמרי. הוא לקח את ראשו לאחור ואני נשארתי חסרת מילים. הוא הסתכל עלי ואמר "הייתי רוצה להישאר איתך, אבל אני צריך ללכת לקחת את האוטו למוסך, אני אדבר איתך.” הוא נתן לי נשיקה עדינה בלחי ואני לא ידעתי מה לומר חוץ מ"אוקי" יצא לי. נשארתי המומה בכניסת המלון, חוזרת פתאום לעולם רואה שהוא המשיך כרגיל בזמן שאני הרגשתי את הזמן נעצר ואת הנסיך שלי מנשק אותי. הרגשתי שזה רק אני והוא קיימים באותה שניה, שאין עוד אנשים מסביבנו, והכי מוזר שהוא עשה זאת כשהעולם בחוץ מסתובב ואם יכלו לצלם אותנו? הוא לגמרי בילבל אותי.
הירו נייט ללא ספק הצלחת להפוך את עולמי כרגע.