חלול – הקדמה

הקדמה – איש מת
האור לא הגיע למרפסת הישנה בסקטור 4.
בדרכו מהשמש לנקודה זו עמדו בדרכו מכשולים רבים. בין אם זה גורדי השחקים, הגשרים, כלי הטיס שנותרו דוממים בשעה זו…
אף אחד מהמכשולים לא היה אורגני, לא חיי הכוונה.
ככל שווילו התאמץ לראות מאיזו זווית הוא כן יכל לראות את האור, הוא רק התייאש יותר.

"כשאין שינוי, אין חיים."
הוא גיחך.
ולמה לעזאזל הוא ניסה למצוא אור,
למה ביום כזה? היה לו קשה לחשוב על סיבות.

הגשם נגמר לפני כמה שעות, והריח הנעים שהביא איתו עדיין ריחף בין מבני הבטון והמתכת. השלוליות הקטנות שעיטרו את המרפסת לא ייתביישו גם בעוד כמה ימים, היו אלה זמנים קרים.

ווילו שאף את האוויר הטוב, הוא תמיד אהב את הרגש הטהור שהגשם הביא איתו. כאילו היה מספיק במים לשטוף את כל הרע מסביבו, לא שהוא לא היה מעורב בחלק מהרע הזה בעצמו.
מאות מטרים מתחתיו רעשי הרחוב וההמון הוחלפו בשקט לא רגיל, ובגובה כזה לא יכל שלא לשים לב שרק הרוח שורקת באוזניו ולא שאון של כלי טיס או רחפן.

הוא הדליק סיגריה, והתנחם מעט באור המלאכותי שיצרה המצית שלו. היא הייתה מתנה מחבר, מצית קטנה ומתכתית.
הוא שיחק איתה באצבעותיו וחשב לעצמו שזו הפעם האחרונה שיחזיק בה.
בזמן שהוא מעשן הוא לקח תנופה עם ידו והשליך את המצית הכי רחוק שיכל.
המתנה שכל כך אהב הפכה להיות נקודה אפורה בים של בניינים, ואחרי רגע נעלמה מעיניו.

"יהיה חבל אם אף אחד לא ישתמש בה אחרי. תודה לך, חבר ישן." אמר בצרידות, וכעת לא היה עליו שום דבר.

הוא המשיך לעשן וחיכה לצליל של רגליים הולמות על מדרגות, לצליל של הדלת שנפתחת. אך הוא לא שמע כלום בינתיים.

"מה לך ולמקום הזה?" שאל קול מאחוריו, היו בו משהו לא אנושי, משהו קטוע.
הוא הסתובב, צג הולוגרומה כחלחל הבזיק מהקרקע בדמותו של האיש שחשב שיפגוש פנים מול פנים.

ולרגע הוא חשב שהוא יגיע לכאן בעצמו, טיפש.

"זה משנה משהו?" שאל ווילו ולקח שאיפה ארוכה מהסיגריה, הריח הנעים של הגשם נעלם פתאום.

ההולוגרמה סקרה אותו, נעלמת ומופיעה בהבזקים קצרים שגרמו לראשו של ווילו לכאוב מאט.
"לא, ממש לא." ענה בקול קר ומונוטוני, כאילו שכבר עשה את זה מאות פעמים.

הסיגריה הסתיימה, הוא השליח את מה שנותר אל עבר ההולוגרמה. הבדל חלף אותה ונחת על הרצפה.
"אם באת לכאן בשביל להוציא ממני משהו על החברים שלי, אתה מבזבז את הזמן.
כולם מתים או במקום שאתה לא תמצא אותם,
אני מציע לך לסיים עם זה כבר."

האיש בהולוגרמה גיכח והפנה את מבטו אל עבר הנוף, בחזרה לווילו.
"לא ווילו, כל החברים שלך מתים. או יותר מדי חלשים בשביל להרים את האף שלהם מהחור שאליו הם זחלו."

"אתה תדע כשזה יכה בך, חוקר. היופי בנו שאנחנו לא צריכים אדם לעקוב אחריו. אנחנו אף פעם לא נפסיק."

"מילים מעוררות השראה מאדם מת, למה אתה חושב שהגעתי לכאן ווילו?
הייתי יכול לדאוג לזה שלא תקום בבוקר, לדאוג לזה שיקחו אותך לכוכבי הכלא שלנו שם היית נרקב כל החיים, הייתי יכול לחבר את המוח שלך לסימולציות שלנו שם היית חיי את שארית חייך הנצחיים בתור לא יותר מבינה מלאכותית במערכות שלנו. ועדיין אני פה."

"ועדיין אתה פה, מוקרן בהולוגרמה כדי לירוק מילים ריקות וחסרות תועלת."

"אני כאן כי יש בך פוטנציאל ווילו, אתה הגעת מכלום, אפס, חולדה מהרחוב. ותראה לאן הגעת. מנהיג. אדם שעשה לאנשים כמוני את המוות."

"מה אתה רוצה לומר?" שאל בזלזול, וכעת נשען על מעקה הביטחון של המפרסת. הרוח משתוללת סביב לשניהם.

"אתה תוכל להגיע לאיפה שאני עכשיו ווילו, תוכל לצאת מהסקטור, להקים משפחה ולעשות את מה שאתה אוהב. להתעסק באלימות שאתה כל כך אוהב." הוא הדגיש את המילה אוהב, כאילו שהבין מה זה אומר.

עכשיו היה תורו של ווילו לגחך, גופו שאון על המעקה וידיו מקופלות על חזהו.

"תחסוך ממני את החיים שאתה מדבר עליהם, אתה חזיר בתוך כלוב. עם אישה שלא אוהבת אותך וילדים שלא יודעים שאבא שלהם רוצח. אלה לא חיים, אתה מדבר איתי על לחיות בשקר שמישהו אחר ביים והפיק."

החוקר נשך את שפתו, ידיו החלו לזוז בלי נחת.

"אתה באמת אמיץ ווילו, אני אודה בזה. אני שמח לדעת שהסוף שלך יביא נחת לאזרחים בסקטור 4 ולמדינה בכלל." החוקר נקש באצבעותיו, נקודה כחול הופיעה על החזה של ווילו. צלף.

להקת יונים אפורות עפו לידם בהמולה של כנפיים וקריאות, גם הן חיפשו את האור.
האדם היה יכול לעוף מזמן, ווילו חשב לעצמו.
דווקא עכשיו הדבר הקל היה לפרוש כנפיים ולצאת.
הוא חשב על חבריו שנפלו, ועל מה שקדם למציאות שמצא את עצמו בה.
על הבית העלוב ממנו הגיע, לאביו שלא הכיר ואמו שנלקחה כשהיה צעיר.
עכשיו לא היה לאן לברוח, הוא ידע שהרגע הזה יגיע מאז שהרים את ידו כנגד השלטון.

"תאמין לי כשאני אומר את זה החוקר, כל אחד מהאנשים שמתהלכים שם למטה היו מצמידים לך אקדח לראש אם יכלו.
אם לא היו טובחים במשפחות שלהם, אם לא היה להם מה להפסיד."

ווילו קם ממקומו, והתקדם לאט לעבר החוקר עד שראה כל פיקסל מצורתו הממוחשבת.

"לי אין מה להפסיד יותר, ואפילו אתה עם כל הכוח שלך לא תוכל לקחת לי את זה."
הוא סינן וירק על הרצפה. החוקר נראה משועשע, ועדיין ההולוגרמה לא יכלה להחביא את אי הנעימות על פניו.

"חבל, פשוט חבל." צקצק והניד את ראשו.
"היית יכול להיות כוכב" אמר תוך כדי שווילו הוציא רימון אלקטרוני מכיסו, החוקר פקח את עיניו בהפתעה.

"תחסל אותו" היה המשפט שהספיק לומר לפני שווילו השליך את הרימון וזז לאחור.
הרימון התפוצץ בשלל ניצוצות חשמליים וקטע את ההולוגרמה, המרפסת נצבעה באורות כחולים וסגולים.

ווילו הרגיש כוח אדיר פוגע בחזהו, כדור הצלפים לא חדר מבעד למיגון שלו אך גופו ניתז לצד השני של המרפסת.
הוא הרים את עצמו והתחמק מכדור נוסף שפיצץ את מעקה הבטון מאחוריו לרסיסים.

הוא שמע עשרות כלי טיס עפים מסביבו, וכשהרים את עצמו מעל למעקה ועמד עליו כל הסקטור היה פרוש מולו.
אש הצלפים הפסיקה.
רק רעש של להבים ומנועי טיס מילאו את אוזניו כששם לב לצי הכלים שריחפו כעת סביבו. כולם עטורים בסמל הבולשות המקומי.

"יחי החיים"
זה המילים היחידות שחשב עליהן,
הוא לא צעק,
אלו לא היו מילים של קדוש מעונה,
המילים היו בשביל עצמו.

הדבר האחרון ששמע היה את צליל מכונות הירייה והרוח.