ארנבים לבנים

שערי המחנה נפתחו בחריקה שקטה, מלפנים עמדו מספר חיילים אמריקאים לפני משאית גדולה. הנער הצעיר דידה לעברם באיטיות, גופו מצומק, עצמותיו בולטות ועיניו ריקות מחיים.
יחיאל רוזנברג היה בן 16 ומספר חודשים כשבעלות הברית הגיעו לשחרר את מחנה הריכוז.
אף אחד לא שרד, לפחות לא מהמשפחה, את אמו ואחיותיו ראה בפעם האחרונה כשרק הגיעו לשם, הן הובלו על ידי קצין אחד לצידו השני של המחנה. כששאל את החייל לגורלם צחקק לו הצורר והצביע מעלה אל עבר העשן העולה מן המשרפות. אביו היה שם איתו עד שלא, ביום עבודה אחד כשרגלי אביו קרסו תחת המשקל הכבד בקור המקפיא הגיע המפקד התורן וירה כדור אחד בגולגלתו, כמו חיה חולה שכבר לא תביא תועלת.
את החודש הבא הוא בילה בבסיס הרפואי, שם שב לאכול אט אט עד שגופו התחזק מספיק. הוא שוחרר לבסוף כשבכיסו מסמכים המאשרים את חופשיותו ומעט כסף. אז חזר הוא למקום היחיד שאותו הכיר, הביתה. שם בכפר הקטן כבר לא נותרה שום קהילה מלבד בחור אחד בשם מנחם, הבן של השכנים שסיפר לו שכל מי שנותר נסע לארץ ישראל, שם חם ומנסים לבנות מדינה ליהודים.
בלילות חזרו אליו כל חוויות המחנה, רצות כמו סרט נע אל מול עיניו, מחלות, מוות ורעב.
הוא התעורר בבטן הספינה כשהחלו צעקות "יבשה!", בסיפון העליון כבר יכל לראות עכשיו את עיר הנמל באופק.
בירידה מן הספינה פגש במספר בחורים ואפילו בחורות במכנסי חאקי קצרים שהציעו לו לבוא ולהילחם למען האדמה הזו, כדי שיום אחד יוכלו לקרוא לה שלנו. הוא הצטרף, ולא בגלל שהיה ציוני במיוחד, למעשה כמעט ולא הבין את משמעות המילה, אך החברה הצעירים הציעו מיטה חמה וכסף, גם המוות לא ממש הפחיד אותו, הוא כבר היה שם.
בשנים הבאות הפך משורד מחנה צעיר ללוחם בוגר ומנוסה. בפלוגה הם קראו לו הצלף רוזנברג מפני שהתמחה בירי מדויק מטווח רחוק, פעמים רבות הציל את חיי חבריו עם רובה המוסין נגאן הישן שלו.
מחנה הריכוז לקח לו את הנשמה ואיתה גם את הפחד, בזמן שכל החברה החלו להתחתן ולהביא צאצאים לעולם יחיאל התנדב למשימות נוספות, פיצוץ גשרים, הטמנת מוקשים וחיסול קצינים ואנשים חשובים היו רק חלק מרשימה ארוכה.
גם כשכבר הייתה מדינה וכל העם רקד ברחובות בשמחה, הצלף רוזנברג התייצב לשירות הצבא הטרי שעתה הוקם. בימים היה נלחם בכל אויב שנקרא בדרכו, ובלילות בשדים מהמחנה שלא עזבו אותו בשקט, הוא ראה את הפרצופים שלהם, כל אלה שלקחו לו את משפחתו, כל אותם צוררים ארורים, הצחוק שלהם זעזע את מעמקי נפשו.
בעמודי העיתון קרא כיצד ברחו הם לכל קצוות תבל, מתחבאים בפחד ומנסים להתחיל את החיים מחדש לאחר שסיימו את חייהם של רבים.
הוא חייב לנקום.
במשרדי המודיעין קיבלו אותו בזרועות פתוחות, שמו הלך לפניו. הוא דרש נקמה ועכשיו, הם הסבירו שזה מסובך, שהם יעשו כל שביכולתם להביא את אותם אשמים למשפט. ואם רצונו כך הוא מוזמן להצטרף אליהם.
למשפט? דמו החל לבעבע, המחשבה שאותם דמונים יזכו למשפט הוגן ככל האדם הטריפה אותו. הוא רוצה להרגיש את דמם מטפטף על אצבעותיו כשהוא בעצמו מסיים את חייהם.
לפעמים אדם צריך לעשות דברים בכוחות עצמו.
מעולם לא נשא אישה או הביא ילד לעולם. נשמתו מתה שם במחנה ולא מסוגלת לאהוב אישה כפי שחבריו אהבו, גם אין ברצונו להביא ילד לעולם שכולו מלחמות, מוות ורוע.
לאחר כל שנות שירותו במסגרות השונות זכה ליצור קשרים רבים במגוון מקומות, לכן הצליח להבטיח את מקומו על גבה של ספינה שהפליגה חזרה אל הארץ הארורה יחד עם שביבי מידע לגבי הימצאם של ארבעת הנבלות שרודפים אותו בחלומותיו, היו הרבה יותר אך חלקם נהרגו במלחמה וחלקם נשבו בידי בעלות הברית וגורלם לא נודע.
במזוודה ארוכה בעל דופן כפולה אחסן את הרובה, האקדח וסכין חדה ומשוננת מתחת לערימת הבגדים.
הקור היה בדיוק כפי שזכר על האדמה הארורה הזו, מעיל עור כבד כיסה את גופו.

רשע אחד בשם קלאוס היה המטרה הראשונה, במחנה היה שומר שנודע באכזריותו.
כיום התגורר בדירה קטנה בעיר גדולה עם משפחתו שכללה אישה ושלושה ילדים. כל לוחם מיומן יודע שכלי יריה בשכונה צפופה יעיר את כולם ויזעיק את המשטרה בעקבותיו.
יחיאל החל לתעד את שגרת חייו של הצורר באופן מסודר, בכל בוקר הייתה אשתו יוצאת לעבוד יחד עם ילדיו, לאחר מכן גבר שזהותו לא נודעה לו היה מגיע בכל יום ומבלה את השעות שבהם אשתו לא נכחה עד לשובה הביתה, משחזרה היה עוזב הגבר המסתורי וחוזר שוב בבוקר המחרת.
הזמן היחיד בו שהה קלאוס לבד היה כשבכל ערב מעט לאחר רדת החשיכה היה יורד מטה אל החצר הפנימית של הבניין ומעשן מספר סיגריות אחת אחרי השנייה. לא עלה בדעתו שבאותם רגעים עמד יחיאל על גג הבניין וצפה בו בסבלנות.
ביום החיסול הכל התנהל כמצופה, בתחילת היום האישה והילדים יצאו, הגבר המסתורי הגיע ועזב בדיוק עם שוב המשפחה. בחצר הפנימית החשוכה באותו לילה התגנב יחיאל בדיוק כפי שלמד בגדודים, כמו מלאך המוות נעמד בשקט מאחורי הגבר המבוגר שאחז סיגריה דלוקה בידו ובתנועה חדה ומיומנת החדיר את הסכין לגרונו, תוך שהוא סותם את פיו בידו את השנייה. שומר המחנה המופתע פער את עיניו בכאב, מנסה לשחרר קריאה לעזרה אך ללא הועיל, מיתרי קולו שוספו בידי הסכין ותוך שניות מספר כבר הוטל מת על האדמה הקרה.
את צרחותיה של אשתו שמצאה את גופת בעלה יכלו עכשיו לשמוע כל תושבי השכונה השקטה, המחסל כבר היה מספר קילומטרים מחוץ לעיר ברכב קטן שנסע במהירות אל המטרה הבאה.
כמה שהוא שנא את המקום הזה, כל שביל, עיירה או עיר גדולה הזכירו לו את משפחתו. כל גדר העלתה זכרונות מהמחנה, כאלה שקיווה לשכוח.
שני ציפורים במכה אחת כמו שאומר הפתגם, את שני המטרות הבאות איתר באופן מפליא בעיירה קטנה בצפון, לא נראה היה שניסו להתחבא יותר מידי. שמותיהם לא שונו ואחד מהם אף תלה עוד את המדים בגאווה בסלון ביתו. בשעת לילה מאוחרת התגנב אל חדר מיטתו של הקצין, אותו אחד שהיה מרוצץ את גולגלותם של אסירי המחנה תחת מגפיו השחורים. הוא נעמד מעל מיטתו, צופה בו לרגע ישן בשלווה, אז לפתו ידיו את גרונו והחלו מרוקנים את החיים מגופו. הקצין ניסה להיאבק מעט אך היה זה מאוחר מידי, ניצוץ החיים בעיניו נעלם כלא היה.
לאחר מכן הוריד מעליו יחיאל את מלבושי הלילה והלביש אותו במדים שתלה בסלון ביתו, בשקט גרר את גופתו לרכב שחנה בקרבת מקום. הבית השני עמד בצידה השני של העיירה, אור קטן בקע מאחד החלונות כשהלוחם עשה את דרכו אל מתחת לאדן החלון. משהציץ פנימה ראה גבר ישוב אל השולחן כשספר גדול מונח לפניו, הוא עשה את דרכו אל הכניסה האחורית ואל תוך הבית, מבלי לנסות להחריש את רעש כניסתו הוא צעד ישירות אל החדר המואר, שם הרים הגבר את עיניו בהפתעה,
“ מי אתה ?” יחיאל נעמד שם לרגע, עיניו מסתכלות היישר אל הפנים הרעות שעכשיו נראו מעט מבוהלות. “אני מספר 140603” אמר בשקט, הרים את האקדח ושחרר כדור אחד שפגע בין עיניו.
מבלי לבזבז זמן ולפני שהשכנים יתהו לפשר הרעש חזר יחיאל אל הרכב ובו הקצין ההרוג, גרר את גופתו את תוך הבית הקטן והשכיב אותו על יד המת הטרי, לאחר שהביט בשניהם לרגע פנה אל הנר הדולק והפיל אותו על רצפת העץ, תוך מספר רגעים החל המקום לעלות בלהבות.
הרכב חצה את פינת הרחוב בדיוק כשראשוני השכנים החלו לצאת כשאל מולם נגלה הבית העולה בלהבות.
החלומות לא פסקו לרגע, הוא תמיד חשב שאולי אחרי הנקמה תגיע השלווה אך לשווא, מעתה בחלומותיו הופיעו כל קרבנותיו מחפשים נקמה משל עצמם, והוא רק עסוק בלברוח עד שאור הבוקר העיר אותו משנתו כשזיעה קרה נוטפת במורד גבו.
בבית הקפה באותו בוקר התנוססה כותרת באחד מן העיתונים המקומיים ובה נכתב: “חייל וקציני מלחמה מצאו את מותם בסדרה של רציחות מסתוריות” בתוכן הכתבה נכתב שהמשטרה החלה בחקירה אודות מקרי הרצח אך שעוד לא נמצא שום קצה חוט אודות זהותו של המבצע.
אפילו סיפוק כבר לא היה בליבו, רק רצון לסיים את המשימה שהתחיל.
על גבעה מושלגת קטנה שהסתתרה בינות עצים ירוקים וגבוהים שכב עכשיו הצלף רוזנברג כשרובה המוסין נגאן הארוך בידו, על גבו הותקנה כוונת טלסקופ שדרכה הסתכל עכשיו בסבלנות.
בצדו השני של צלב הכוונת נראה עכשיו המטרה האחרונה, המפקד שלקח לו את אבא, הוא עמד במרפסת ביתו כשבידו מה שהיה נראה כמו כוס עם משקה חריף כלשהו. הרחוב תחתיו המה מאדם והוא נשען בעדינות צופה על העוברים ושבים.
“אני מצטער, אני רק קצת עייף” התחנן אביו באותו יום שלג מקפיא שקצת הזכיר את היום הזה. שום רחמים לא נראו בעיני המפקד שנמלאו זעם, שנאה תהומית לאדם שלא עשה לו מאומה.
שום רחמים לא היו שם כשהכדור פילח את ראשו של אבא, כששלולית הדם החלה לכסות את השלג הלבן מסביבו.
הוא אשר לא יראה רחמים לא יזכה בהם.
נשימתו נעצרה לרגע, ובסחיטת הדק קלה חרץ את גורלו, כוס הזכוכית נשמטה מיד הצורר ונשברה על רצפת המרפסת, גופתו נטתה קדימה ונחתה בין ההמון. הוא יכל לשמוע את צרחות הקהל גם ממקום מושבו הרחק הרחק מהמטרה.
יחיאל נשען אחורה בעדינות, מעיל העור שומר עליו מהשלג הקר, מכנסיו כבר היו רטובות לגמרי, לפניו יכל לראות עכשיו קבוצה של ארנבים לבנים שהציצו ממחילתם אשר תחת האדמה.
דמעות קטנות החלו לזלוג מעיניו ולקפוא על לחיו, מכיס מעילו הוא שלף את האקדח הקטן דרך והניח אותו תחת גרונו.
אין מנוחה לרשעים חשב לעצמו ולחץ את ההדק.