מלכת ההדחקות

sunlight 24/08/2020 321 צפיות תגובה אחת

אם תסתכלו עלי טוב תוכלו לראות את זה, את הקמט בין העיניים, חצי החיוך שיוצא לפעמים, הגב הקצת כפוף, הביישנות המודחקת. אם תשימו לב תסתכלו על העיניים, תראו טיפת עצבות, חששות, פחד מכישלון. אם תנסו מוקדם מידי להתקרב יותר מידי, אם תלחצו על הנקודות הלא נכונות אני ארתע, אסתגר בתוך עצמי, יהפוך להיות הבן אדם ההפוך מהבן אדם החברתי שהיה לידכם לפני שנייה.
על הסיפור שלי אני לא אדבר, רק כשארצה, כשארגיש בטוחה.
אני אתן לכם לדעתם הרבה עלי. אבל רק מה שאני רוצה שתדעו. אתם תחשבו עלי מה שאני רוצה שתחשבו. אולי אפילו אסתיר את האישיות המוחצנת שלי בהתחלה. עד שארגיש שאתם לא תלכו ברגע שהיא תצא החוצה.
כנראה אני תמיד יגיד כן, יפחד שתלכו ברגע שאגיד לא. אבל יאכל את עצמי מבפנים שאמרתי כן. שעשיתי משהו שלא רציתי.
אני אחשוד בכם בהתחלה. אולי אפילו יותר מחצי שנה. אהיה בטוחה שאתם יכולים מחר בבוקר לקום ולפגוע בי עם כוונת תחילה והכול.
למרות זאת, אני אהיה שם בשבילכם, אשמע את הסודות, אנחם אתכם ואתן עצות. שום דבר לא יצא ממני, אני כספת נעולה. אני אהיה החברה הטובה שלכם, אזכור את המבחן שיש מחר, את הטסט, הטיסה הכול. אתם תסמכו עלי, אבל לי יהיה קשה הרבה יותר לסמוך עליכם.
אני לידכם יאכל את עצמי אחרי כל משפט ואחרי כל מפגש.
יתיש את עצמי ואז ארדם, או שלא ארדם.
הלכתם לאיבוד? אם אני הולכת לאיבוד בתוך המוח שלי כל הזמ
אם היה פרס בהדחקות והסתרות כנראה הייתי מקבלת אותו. אני כל כך מעולה בזה. אני מסתירה את הדברים שאני הכי שונאת. אם תהייתם אז מדובר בדברים שאני אשמה בהם, במי שאני, בדפקטים שלי. ויש לי הרבה. אני טובה בלהתלונן, בלהמציא תירוצים בלתת לאנשים מספיק מידע אישי כדי להיקשר אלי, להכיר אותי ולהתחבר אלי. אבל לא יותר מידי. רוב האנשים לא מכירים את התהומות שלי. יש הרבה שחור מתחת לחיוכים, לציניות, לצחוקים ולבדיחות. גם מי שיודע לא יודע את הכול.
אמרו לי שהייתי יכולה להיות סטנדפיסטית. זה לא מפליא אותי זה ידוע שאצל הרבה מהם מתחת לכל הבדיחות יש הרבה שחור.
אני הכי שונאת להיות לבד. ככה הכול צף פתאום. וזה קשה, ממש.
יש דברים שלמדתי לאהוב ולקבל בעצמי, כמו הגובה שלי.
ויש דברים שנדמה שהם עמוקים מידי כדי לנסות לשנות אותם. אז אני משתדלת לחנך אותם. כמו הילד המופרע בבית. כן, זה לא משפט שמסדר עם ההיגיון. אבל הוא מסתדר לי.
כי נולדתי עם דפקט אישיותי. נולדתי עם עודף טוב לב. ולא זה לא כמו שאנשים אומרים שפרפקציוניזם זאת התכונה הרעה שלהם.
הטוב לב הזה משמעו מצפון גדול מידי, משמעו שבראש ובראשונה אכפת לי מאחרים לפני עצמי וזה מטומטם. לפעמים שאני מנסה להתעלות מעל זה אני מגיעה לעשות את ההפך הקיצוני בדיוק. ואז מרגישה רע על זה כל הלילה ולא מצליחה להירדם עד שאני מתנצלת כמו שצריך. מה שמוביל אותי לעניין שאני חושבת על כל דבר אלף פעם לפני ואחרי. תוהה אם פגעתי במישהו, תוהה אם הוא אולי הבין אותי לא נכון. תוהה אם השארתי רושם טוב? אם הכול בסדר? עושה תמיד יותר בשביל כולם ומקבלת תמיד פחות מחצי ממה שאני נותנת. ומכול מה שפירטתי זה הדבר היחיד שלמדתי לקבל ולאהוב.
אני מנסה לחנך את עצמי, להגיד לעצמי שהכול בראש. נזכרת באותו רגע באותה סיטואציה. מגלגלת אותה בראש שלי. עוד פעם ועוד פעם. מנסה להבין בין השורות. מנסה לשכנע את עצמי שהכול בסדר.
אפשר לעבור עכשיו לביקורתיות שלי מול עצמי. אם משהו לא מושלם, לא בציפיות שלי אני כועסת על עצמי ומאוכזבת מעצמי. אם הייתה לי תכנית והיא התנפצה לי מול הפרצוף- מה שקורה על בסיס קבוע- זה מדכא אותי.
כן, אני כבולה בתוך הבית כלא שיצרתי. כבולה בשרשראות חזקות מברזל. התכונות האלא זה הדברים שאני הכי שונאת בעצמי, הן כל כך משמעותיות אצלי כי הן הצילו אותי בזמנים קשים. הם גרמו לי לא לוותר לעצמי ולנסות להוציא מעצמי את הכי טוב. היום הם כבר הפכו למטרד.
הם אלא שמהדהדות בראש של. מזכירות לי כל מה שלא הסגתי. מאירות לי את כל הכישלונות שלי.
אל תטעו אני אישה חזקה,
רק אני יודעת מה עברתי ועל כמה מכשולים התגברתי,
נכון שאני בכיינית- יש בי מלא רגש,
אבל לעולם אתם לא תראו אותי מוותרת.
הקטע, אני קצת עייפה מהכול.
ברוכה הבאה לעולם שלי, תגידו שלום לחרדה חברתית- חרדת נטישה.
היא שם, הצל שלי, מלווה אותי בעולם הזה. אני שונאת אותה אבל מנסה להסדר איתה באי רצון.
נראה לי כבר אפשר להכתיר אותי, אני מלכת ההדחקות, מלכת ההסתרות, מלכת הלא מובנות. אני הכוכבת של החרדה והדיכאון. מזל שאני גם כוכבת מאיך להוציא את עצמי מזה.
זה העולם שלי, אין לו תרופה. זה העולם שלי, זאת הממלכה שלי הטיסה לכאן מותנת באיזה טראומה, אז אני לא ממליצה. אבל עדיין אני חיה בממלכה הזאת, מנסה לקבל את עצמי כי להתכחש או להילחם בזה רק מעייף יותר ועושה את הכול גרוע יותר. מי שלא מכאן לא יבין. אבל מי שיקשיב ויהיה רגיש אולי יצליח.
ולמה מלכה אתם שואלים? כי וואלה אני מצליחה לחיות עם זה. יש ימים ושבועות שאני מרגישה באמת מאושרת. הלכתי אחרי הלב שלי ונלחמתי בחרדה, לא פסיכולוג שלא התחברתי ולא נעליים. רק אני ועצמי. אז בסוף, אני וכל מי שמצליח לחיות באותה קורת גג עם זה, לא משנה באיזה דרך. הוא פאקינג מלך.


תגובות (1)

A19 A19

מתחבר מאוד לקטע הזה, גם אני סובל מחרדות נטישה והפרעות אישיות דו-קוטבית.

25/08/2020 11:42
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך