רעש רקע

אז יצאתי מהמערה שנכנסתי אליה לפני כמה שנים. אותה מערה שנכנסתי אליה בתקווה שימצאו אותי, ובסוף נהפכה לבית שלי. לא התפלאתי כשגיליתי שהכדור המשיך לזוז, הפרחים המשיכו לצמוח ואנשים המשיכו למות, אבל למען האמת קצת נפגעתי. ומה עכשיו? מה עכשיו? אני בשלב הבא אבל אני עדיין תקועה במקום. לאן אני זזה מפה?
לא. אני עדיין לא מוכנה לזה. אני לא חדשה ומשופרת, אני משתפרת. אני עוברת תהליך, ואני צריכה לסמוך עליו. וצעד אחר צעד אני אתרחק מהמקום האפל שהייתי קוראת לו בית, ואמצא לי מקום אחר. אולי יותר יפה, ובתקווה שיהיה פחות מסריח.
אני יודעת שיבוא היום שאמצא את עצמי, ואהיה יותר מרעש רקע בעולם. אני אהיה עצמי וזה יהיה יותר ממספיק.
אז אני יושבת במרחק צעדים ספורים מהחור הישן, עיני עצומות ואני במקום. אני בסדר עם זה.
כשאפקח אותן, אני מקווה להיות רחוקה יותר. אני מקווה שלא שכחו ממני לגמרי. וכשאקח את הצעדים הראשונים שלי לבד, אני מקווה שהם יורגשו באדמה. אחרת איווכח לפחד הכי גדול שלי, אני רק רעש רקע.