הזכרונות האחרונים של רוז ליטבק

אני לא זוכרת הרבה מאותו יום. איך הגעתי הנה? מי סחב אותי הנה? מי אני? אבל דבר אחד לא אשכח. חוסר האונים ההוא, לא ישכח. איך גרר אותי כמו שק אל תוך מוסד הגמילה. מוסד הגמילה על שם פרקר.

"בוקר טוב." קול העיר אותי.
פקחתי עיניי ודמות מטושטשת עמדה מעליי.
"כרמן, את שומעת אותי?" שאלה.
הנהנתי.
"אני עומדת להרים את ראשך, זה בסדר מצידך?"
הנהנתי. וראשי החל מתרומם מעלה באיטיות וחיוך נמרח אט אט על פניי. הדמות הכניסה תחת ראשי כרית נוספת, וראשי נח עליה בנינוחות.
"את זוכרת איך הגעת לפה?" שאלה.
הנדתי בראשי לשלילה. איך הגעתי לפה? מי סחב אותי הנה? איפה הילד שלי?
"הילד שלי… הילד של…." מילמלתי בלחש.
היא שמה יד על ראשי, היא הייתה קרירה. הקור עבר למצחי ואני נאנחתי חלושות. מה עם הילד שלי? מי סחב אותי הנה? מה עם כרמן?
עפעפיי החלו להיסגר באיטיות, הדמות המטושטשת נעלמה. נרדמתי.

"מי אני?!" צעקתי. "איפה הילד שלי? גנבים!"
"כרמן יקרה, הכל בסדר." היד הקרה ניחמה. "הכל בסדר."
"גנבת!" צעקתי ולפתתי את ידה. "איפה הילד שלי?!"
"פנטיל, עכשיו!" צעקה הדמות.
דקירה קטנה בכתף, ממש כמו פעם, ואז שקט. השקט הזה כאילו את בלב ים, והמים אופפים אותך, את שוכחת מהצרות ונרגעת…

"כרמן, את שומעת אותי?" שאלה.
הנהנתי.
"את יודעת מי את?"
"רוז ליטבק." מלמלתי.
"את בטוחה?" פיקפקה בתשובתי.
הנהנתי.
"מוזר." מלמלה.
"את יודעת איפה את, רוז?"
הנדתי בראשי לשלילה.
"את יודעת איפה הילד שלי?" שאלתי.
"לא. מצטערת." עונה כשעצב נשמע בקולה.
"את זוכרת איך הגעת לפה?" שאלה.
"כמו שק…" מלמלתי.
"על השידה השארתי לך כוס מים." אמרה ויצאה מהחדר.

התמונה החלה להתבהר לי, ראיתי. הבחנתי שאני שוכבת על מיטה בעלת מצעים לבנים, תקרת נטיפים מעליי. ולצידי כפי שהבטיחה כוס מים. הרמתי את כוס המים, היא הייתה כבדה. לגימה ועוד לגימה עד שהמים נגמרו.
"גברת." אמרתי בעודי מנסה לקום.
"תוציאי אותי מפה." דרשתי.
"רוז, חזרי לשכב בבקשה." ביקשה.
"תוציאי אותי מפה." התעקשתי.
היא תפסה אותי והשכיבה אותי חזרה במיטה. דקירה קטנה בכתף.
"אני רוז ליטבק." אמרתי בשארית כוחותיי, "וכרמן גנבת עלובה."

"מה זה? איפה אני?" שאלתי בחושך.
"את בחושך." ענה קול.
"למה?" פחדתי.
"כי היית ילדה רעה. רעה מאוד." ענה הקול.
"אני… אני אהיה ילדה טובה." לחשתי בפחד.
"זה מה שאמרת פעם אחרונה, רוז." אמר הקול הקר.
"אני מבטיחה." לחשתי.
אבל הקול לא ענה, ואני נשארתי לבדי, בחושך.

התנדנדתי קדימה ואחורה, אחורה וקדימה. החושך הפחיד אותי. דמיינתי פס לבן, ממש כמו שהייתי מסניפה. ואז שמתי לב למראה שהייתה על רצפת החושך, איך אני רואה אותה? את מי אני רואה פה? צללתי לתוך התמונה ובן רגע הייתי בצידה השני. מוזיקה חזקה באוזניי, עשן סמיך בחדר, והחושך נעלם והוחלף באורות הצבעוניים של המועדון. הייתי בקומה העליונה, והיא אירגנה לי שורה, פס לבן.
"תסניפי." אמרה.
"אני מפחדת." לחשתי.
"אין לך ממה, אני פה לידך." ונשקה על שפתיי.
"לא." נעמדתי. "אני לא רוצה."
"זה יעשה לך טוב." טענה.
"אני רוצה ללכת, אני רוצה הביתה." בכיתי.
"תעשי את זה, עכשיו!" צעקה.
כרעתי אל מול המראה, קירבתי את אפי, ובהסנפה אחת הפס הלבן נעלם.
וכך גם המראה, והמוזיקה, והאורות הצבעוניים. והחושך חזר. ישבתי לבד בחושך.

"רוז יקרה, בוקר טוב." אמרה והסיטה את הוילון.
"בוקר טוב." עניתי.
"איך הגעתי לפה?" שאלתי
"את לא זוכרת? ריקי סחב אותך הנה"
"איפה ריקי עכשיו?" שאלתי כמהה לדעת.
"אני לא יודעת. אבל אני בטוחה שהוא יחזור."
התעצבתי, רציתי בכל מאודי לראות את בני היחיד, את ריקי שלי.
"מי את?" שאלתי.
"האחות שטיין." ענתה.
"ולמה אני פה?"
"כי ריקי הביא אותך לפה."
"אבל למה? למה אני פה?"
"איני יודעת." ענתה ויצאה מהחדר.
שוב פעם נשארתי לבד בוהה בתקרת הנטיפים האפורה הזו שמעליי. בעוד שראשי הקט נח על הכרית שהאחות שטיין הביאה באדיבותה.

המרצדס הישנה של פול. המושבים האדומים עשוים קטיפה מלטפת ואני כורעת מעליהם. הוא מאחוריי, בעוד שאני מסניפה עוד שורה. וכמו תמיד, עם החומר הכל יותר טוב. גם הסקס. אני כואבת בחלציי, ופול מקרב לאפי בקבוק שחור.
"תסניפי." לחש באוזני.
הסנפה אדוקה ואני כמו חדשה, כאילו לא ידעתי כאב מעולם. שם היינו אני ופול על המושבים האחוריים של מכונייתו הישנה. חדירה עמוקה וצרחה חזקה, נפלנו אחד על השני. צמודים, אחד על השני במשך דקות ארוכות. התחלנו להסתדר בעוד שפול גילגל לי "סיגריה של אחרי".
"זה היה הסקס הטוב ביותר שחוויתי." הודיתי לו.
"שמח שנהנת, רוז." חייך.
"מה עם מה שהבטחת?" שאלתי.
"בבקשה." אמר ומסר לידי שקית מלאה בסם.

"רוזי יקרה." לחשה שטיין.
"כן?"
"את באה למעגל?" שאלה.
"אני מסיימת ובאה." הכרזתי.
סיימתי להיזכר. להיזכר בעבר, להיזכר בפול ובמרצדס הישנה. ובריקי, איך שהבאתי את ריקי. בלידתו המטושטשת. כל מה שעניין אותי זה שהאש תידלק בשביל שאוכל לחמם את הקוק ולהזריקו. זה כל מה שרציתי, רק להרגיש את הרעל הלבן זורם בעורקיי, בורידיי. משפיע על המוח, על מצב הרוח, עליי. גורם לי להרגיש באופריה, מעל כולם אי שם בעננים. אבל ריקי התעקש לצאת החוצה, לצאת מרחמי לאוויר העולם. הזיכרון נגמר. הלכתי למעגל בידיעה שהסם היה לי חשוב יותר מהילד שלי, בשרי שלי.

"היי אמא." הוא עמד במפתן הדלת.
"ריקי… זה באמת אתה?" דמעתי.
"כן אמא, זה אני."
הוא הלך אליי וחיבק אותי, חיבק ולא עזב.
"למה אני פה?" שאלתי.
"כי היית ילדה רעה. רעה מאוד." ענה.
"אני אהיה ילדה טובה." הבטחתי.
"זה מה שאמרת בפעם האחרונה." אמר וצחק בקול.
"למה? למה אני פה?" שאלתי.
"איני יודע." ענה והמשיך לצחוק.
"לאאאאאא!" התעוררתי בבהלה.
"פנטיל לחדר שבע, עכשיו!" שמעתי.
"מי אני? למה אני פה?"
מחט דקיקה חדרה את עורי, נכנסה לורידיי. החומר הוזרם ומים אפפו אותי, שקט סביב. עיניי נסגרו, דממה.

"רוז יקרה." לחשה שטיין.
"מה שלומך?" שאלה.
הנהנתי.
"את יודעת למה את פה?" שאלה.
"כי הייתי ילדה רעה?" שאלתי.
"לא." ניחמה "כי ריקי הביא אותך."
"את זוכרת את הצחוק שלו?" שאלתי. "את כפות ידיו הרכות?"
"את עיניו החומות." ענתה.
העיניים שזעקו הצילו, העיניים שביקשו רחמים, העיניים שלא קיבלנו מענה ממני. אני הייתי עסוקה בלקשור את הרגליים שלי, בחיפוש אחר וריד נוסף. וכרמן, כרמן לקחה אותו, כנגד עיניי ואני שתקתי, לא התייחסתי. ושוב הרעל הלבן היה חשוב יותר מריקי, בני יחידי.

"אתה הענקת לי חיים, אל תהפוך אותם לאומללים." מלמלתי.
אם החלטת לאבד את תקוותי, ולאסור עליי להתחבר עם האיש שאני אוהבת, אני מתחננת על ברכיי, שתחסוך ממני את העינוי להימסר לאיש שאני מתעבת." השלימה שטיין.
"טרטיף. מולייר." הכרזתי.
"בין המחזות האהובים עליי." אמרה גברת שטיין.
"גם על ריקי. לפני שנחטף היה מצטט לי יומם וליל את טרטיף."
"חשה בהזדהות?" שאלה.
"אומנם לא אסרתי עליו להתחבר עם האישה שאהב אבל הענקתי לו חיים והפכתי אותם לאומללים. ועל כך אני מצטערת." עניתי בצער.
"ומה עלה בגורלה של כרמן?"
"איני יודעת ואיני מעוניינת לדעת. ברצוני דבר אחד וזה להתנצל. כי כשהיה בחיקי בשנית, איבדתי אותו. הסם טישטש אותי וזו אשמתי, אין לי אדם להאשים."
"את אדם טוב רוזי." אמרה.
"האל ישפוט."

הצעד הראשון הוא המפחיד ביותר. הצעד הראשון לחופש. למיטב זכרוני פעם אחרונה שיצאתי מהמוסד על שם פרקר, הייתי מתחת לגשר ומזרק תקוע בין בהונותיי. אבל עכשיו, ני תרה אחריו. רצוני הוא אחד וזה לחבקו בשנית, להריח את ריחו העדין ולהרגיש את עורו הרך. ואני לא אהיה עוד לשק, ולא לעול. אהיה לאמא, לאמא שמעולם לא הייתי לו. ואת זה אני מבטיחה לו, ושהאל ישמור עליי במסעי האחרון.